הערה על הר הזיתים ועל המבט ממנו ואליו

       הערה על הר הזיתים ועל המבט ממנו ואליו

 

בפעם המי יודע כמה אני שב אל האיקונה של ירושלים, זו הקרויה "מקום-המקדש", שזכתה לפופולאריות עצומה בארץ ישראל של סוף המאה ה- 19, בין אם כדימוי מודפס ובין אם כדימוי דקורטיבי (חקוק, רקום, מיקרוגראפי וכו') על חפצי קודש וחול. את שורשי האיקונה איתרנו עוד במפות ארץ-ישראל מהמאה ה- 18[1], אף שקטלוג תערוכת "אמנות ואומנות בא"י במאה ה- 19" (מוזיאון ישראל, 1979) ביקש לשכנענו, שרבי יהוסף שוורץ הוא-הוא אבי הדימוי בספרו מ- 1837, "תבואות הארץ". ואולם, עתה, אני דווקא מבקש לרכז את מבטנו בתמונת "מקום המקדש", כפי שעוצבה בידי רבי שוורץ; אלא שלא עוד הכותל המערבי, "כיפת הסלע" או "מדרש שלמה" יעמדו במרכז ענייננו, כי אם הר הזיתים שבאופק הרחוק.

 

הספר, "תבואות הארץ", הודפס לאורך שנים במהדורות שונות, בגרמניה, בארה"ב ועוד, ובהן תמונות ליתוגרפיות שונות של "מקום המקדש", כולן מבוססות על רישומים של שוורץ. ברקע המזרחי הרחוק, מעבר לזיזי חומת העיר העתיקה, נראים מספר קימורי הר, עם או בלי עצים, שעה שכמעט במרכז הפרספקטיבי של התמונה (ובבחינת כמעט-נקודת-המגוז), צצים ארבעה בניינים בראש ההר. בעוד המבט מהרובע היהודי אל הר הזיתים, מבט החולף מבעד הר-הבית, יספק לציירים מאוחרים יותר עידוד ציוני בדמות בנייני בית החולים "הדסה" או האוניברסיטה העברית (כך בליתוגרפיות של הרמן שטרוק, יוסף בודקו ואחרים), עתה, באיקונה הירושלמית הקדם-ציונית, מצוינים בנייני… קבר חולדה הנביאה.

 

היה זה ר'יהוסף שוורץ הוא עצמו, שבמהדורת 1837 פירש את הבניינים על ההר כ"ציון חולדה הנביאה על ראש הר הזיתים". גרסת "תבואות הארץ" המונחת לפניי יסודה במהדורת 1900, שראתה אור בירושלים, ואשר פקסימיליה שלה פורסמה בירושלים ב- 1968. תמונת "מקום המקדש" (עם הכיתוב: "הכותל המערבי") מלווה כאן דברים שכתב ר' שוורץ בנושא "קבר חולדה הנביאה בראש הר הזיתים", ואשר שובצו כאן מתוך פרקי "פרי התבואה" (הם חלקים ג' ו-ד' של "תבואות הארץ", פרקים מאוחרים). פה בוחן שוורץ את שאלת האותנטיות של אותה "מערה אחת בקצה הבניינים אשר בראש ההר בצד דרומית מערבית", ששימשה אתר תפילה ליהודים רבים ("בעיני כל העם, כעם ככהן…") ואשר בתוכה נמצא חדר – "ובכתלי החדר זה ציורים רבים, ובכללם צלם א' (אחד/ג.ע) תמונת שתי וערב."[2] ומביא ר' שוורץ טיעונים ומובאות התלמוד הירושלמי, מהתוספתות, מאברבנאל, מרבי דוד בן-זמרא, מיוסיפון ועוד על מנת להאיר את הפלוגתא הקיימת במקורות לגבי מיקומו המדויק של קבר הנביאה. במקור אחר, בן זמננו[3], קראנו כי הראשון שהצביע על מסורת יהודית המייחסת את הקבר לחולדה הנביאה היה אישתורי הפרחי, בספרו מ- 1322, "כפתור ופרח".

 

אך, השאלה המעניינת אותי בשלב זה היא, מה משמעות ייצוג קבר חולדה הנביאה במרכז העליון של האיקונה "מקום המקדש"? כל שאנו נדרשים הוא לפתוח את התנ"ך בספר "דברי הימים ב'", פרק ל"ד, פסוקים 27-23 ולקרוא את נבואת הזעם של חולדה באוזני חברי המשלחת המספרים לה על המלך יאשיהו שמצא את ספר התורה בבית האלוהים:

"ותאמר אליהם כה-אמר ה' אלהי ישראל אמרו לאיש אשר-שלח אתכם אלי. כה אמר ה' הנני מביא רעה אל-המקום הזה ועל-ישביו את כל-דברי הספר אשר קרא מלך יהודה. תחת אשר עזבוני ויקטרו לאלהים אחרים למען הכעיסני בכל מעשה ידיהם ונצתה חמתי במקום הזה ולא תכבה. ואל-מלך יהודה השלח אתכם לדרש את-ה' כה תאמרו אליו כה-אמר ה' אלהי ישראל הדברים אשר שמעת. יען רך-לבבך ותכנע מפני ה' בשמעך אשר דברתי על-המקום הזה ועל-ישביו להיות לשמה ולקללה ותקרע את-בגדיך ותבכה לפני וגם אנכי שמעתי נאם-ה'. לכן הנני אספך על-אבתיך ונאספת אל-קברתיך בשלום ולא-תראינה עיניך בכל הרעה אשר-אני מביא על-המקום הזה…".

 

אם כן, דברי תוכחה קשים, המנבאים חורבן ואסון על יאשיהו ועל ירושלים בכלל. הרי לנו התשובה לשאלתנו: האיקונה הירושלמית,"מקום המקדש", היא דימוי אֵבל שמסמן את חורבן הבית (הכותל המערבי כשריד, המרת בית המקדש ב"כיפת הסלע" והמרת "מדרש שלמה" במסגד אל-אקצה). המבט מהרובע היהודי מזרחה הוא מבט של קינה ותודעת מוות (מבט המקביל לכל אותן מפות יהודיות של מקומות קדושים, משמע קברים יהודיים, שהקדימו את ציורי נופי הארץ), ואין כמו מקום קברה של חולדה שיהלום פרספקטיבה יהודית, היסטורית וקדם-ציונית זו.

 

מה נבדל אפוא הדימוי הארצישראלי המוקדם הזה של הר הזיתים מדימוי אותו ההר בציורי עולי הרגל הנוצריים מהמאה ה- 19: בעבור אלה האחרונים, נבואת זכריה היא-היא הבסיס לאופטימיות הדתית בדבר הגיעו של המשיח לירושלים דרך הר-הזיתים ("ועמדו רגליו ביום ההוא על הר הזיתים אשר עלפני ירושלים מקדם […] והיה ביום ההוא יצאו מים חיים מירושלים […] וישבה ירושלים לבטח." ("זכריה", י"ד, 12-4) לא כן בעבור היהודים, שבעבורם הייצוג הקדם-ציוני של ארץ ישראל (ושל ירושלים, יותר מכל) הוא זיכרון הקטסטרופה. חולדה הנביאה, צאצאיתם (לפי המסורת) של יהושע בן-נון, רחב הזונה והנביא ירמיהו, הותירה מאחוריה את מורשת האבל וההכאה על חטאי העם, שבגינם אירע החורבן. הציור הציוני, שמאז העלייה השלישית, יישא עמו את תקוות הגאולה, וימיר את הר הזיתים של קבר הנביאה בהר הזיתים של הבניינים העבריים החדשים.

[1] ראו, למשל,מאמרי – "עלייתה ונפילתה של ירושלים", בתוך ה"מחסן" הנוכחי.

[2] לצערנו, לא ידוע מה ייצג הציור ומי ציירו.

[3] ראו מאמרה המרתק של אורה לימור על תולדות מערת הקבר, שלפי הנוצרים מזוהה עם קדושה נוצרית, לפי המוסלמים מזוהה עם קדושה מוסלמית ולפי היהודים מזוהה עם חולדה הנביאה: "קבר פלגיה: חטא, חרטה וישועה בהר הזיתים", "קתדרה", מס' 118, ינואר2006,עמ' 40-13.