Archive for דצמבר, 2013

דצמבר 31, 2013

המשיח כדימוי חזותי ומילולי

                    המשיח כדימוי חזותי ומילולי

 

מה, בעצם, אנו יודעים על אודות המשיח? שהוא זכר, עני, צדיק, ושהוא אמור להגיע רכוב על חמור:

"גילי בת ציון הריעי בת ירושלים הנה מלכך יבוא לך צדיק ונושע והוא עני ורוכב על חמור ועל עיר בן-אתונות." ("זכריה", ט, 9)

 

עוד למדנו, והפעם מסֵפר "ישעיהו", שהמשיח הוא דמות פלאית ועל-טבעית, ספוג אלוהיות:

"ויצא חוטר מגזע ישי […] ונחה עליו רוח ה' חוכמה ובינה רוח עצה וגבורה רוח דעת ויראת ה'; […] והכה ארץ בשבט פיו וברוח שפתיו ימית רשע; והיה צדק אזור מותניו והאמונה אזור חלציו." (י"א, 6-5)

 

בהמשך ספר "ישעיהו" מסופר לנו, שמראהו אינו משובב, באשר הוא איש ידוע-סבל, אדם מוכה ומיוסר (כידוע, תיאור שקסם במיוחד לנוצרים, שראו בכתוב הכנה לבואו של ישו):

"לא תואר לו ולא הדר ונראהו ולא מראֵה ונחמדהו; נבזה וחדל אישים איש מכאובות וידוע חולי וכמסתר פנים ממנו, נבזה ולא חשבנוהו; אכן חוליינו הוא נשא ומכאובינו סבלם ואנחנו חשבנוהו נגוע, מוכה אלוהים ומעונה." (נ"ג 4-1)

 

לא לחינם, קראנו בתלמוד הבבלי (בתרגום מארמית):

"אמר לו ר' יהושע בן לוי לאליהו אימת יבוא המשיח. א"ל אליהו לך ושאל את המשיח. שאל ריב"ל היכן הוא נמצא ומה המה סימניו. א"ל שהוא יושב אצל פתח העיר רומי בין עניים מנוגעים סובלי חוליים..."[1]

 

דמותו החידתית של המשיח לא חדלה לרדוף את סופרי, משוררי ואמני תקופת התחייה, ובעיקר את הציונים המוקדמים. אך, כפי שנראה להלן, דמות המשיח לא הרפתה גם מהספרות והאמנות בישראל של עשרות השנים האחרונות.

 

read more »

דצמבר 30, 2013

ציונות, אוטופיה, אמנות

                        ציונות, אוטופיה, אמנות

 

 

"בחלומותיה המשיחיים של הגולה ובתנועות שבאו בעקבותיהם, התמזגו מאז ומעולם הבחינה הלאומית והבחינה האנושית, כיסופי שחרור וכליון נפש לגאולה, השאיפה לארץ שלנו והשאיפה לחברותא האמיתית; היהודי בישראל והאדם בישראל נתבשרו כאחד, שבוא יבוא מבוקשם; בהם מצאה מפלט ההגשמה, כשהציונות בת התקופה החדשה עשתה את השאיפה לארץ ישראל יהודית מרכז לתנועה מדינית…"[1]

 

מרטין בובר כתב את המילים הללו עם תום מלחמת העולם השנייה וערב הקמת מדינת ישראל. בין השואה לתקומה נדרש אדם לעצומות נפש של ממש על מנת להאמין במונחי גאולה משיחית, שחרור והגשמה. לחילופין, אפשר שדווקא אפלת הזמן היוותה קרקע פורייה ללבלובן של תקוות ישועה.

כך או אחרת, לא אוטופיה אחת ולא שתיים ליוו את התנועה הציונית, ערב הקמתה ובשחר ימיה. בין אלו יוזכר חיבורו של מנחם (אדמונד) אייזלר, שפרסם בווינה ב- 1885 את "תמונת העתיד"; או חיבורו של אלחנן לייב לוינסקי מ- 1892 את "מסע לארץ ישראל בשנת ת"ת לאלף השישי" (שנת 2040).[2] באותה עת, אוטופיות לאומיות חילוניות שבסימן קידמה מודרניסטית וערכים הומאניים-אוניברסאליים נכתבו לצד אוטופיות לאומיות דתיות שבסימן הגאולה המשיחית וכינונה של חברה הנשלטת על ידי ההלכה היהודית וההשגחה העליונה.[3] הנה כי כן, החלום הספרותי על אודות חברת המופת היהודית היה "דלק" בגלגלי המפעל הציוני, והיה זה רק עניין של זמן עד שהאמנות החזותית תתגייס אף היא לעיצובם הייצוגי של "היהודי החדש" ושל הארץ הישנה-חדשה.

 

בחיבורו של אייזלר נשמר לאמנות החזותית תפקיד אחד בלבד והוא עיצוב קודש-הקודשים בבית המקדש:

"לפנים מבית-תפילה ענקי זה נקבעה בין העמודים מלאכת-מחשבת מגולפת בצורת כיפה. מלאכת אמנות נאה ומופלאה זו, שמראשה ועד לכַנָה למטה התנוסס לוח זהב של עשרת הדיברות הקורנות בקרני-החמה, כיסתה את קודש-הקודשים שבמקדש."[4]

גם א"ל לוינסקי, שפרסם את חיבורו הנ"ל לראשונה באודסה בכרך הראשון של המאסף הספרותי, "פרדס"[5], לא העניק לאמנות החזותית מקום של ממש בחזונו האוטופי. מבחינתו, תחיית השפה העברית היא לב התרבות העתידית וזו תפיק מתוכה אנציקלופדיה, כתבי עת, ספרי מחקר וכו', אך הפיסול, למשל, עודנו פָסול מטעמי הדיבר השני ("תמונות ופסילי-אבן אין, בכל ערי העברים לא נראה אותם, כי לא יגשמו היהודים את גיבוריהם בתמונות של אבן או חומר, אשר סוף-סוף רק גלמים אילמים הם… ותחת זאת רבו פה מזרקי מים יפים וטובים…"[6]). פרט פיקנטי: 14 שנים קודם הקמת "בצלאל" בירושלים, כלל לוינסקי בין המודעות המתפרסמות בכתב-עת יפואי את זו הבאה:

"עיר של זהב ואצדעה של אחלמה, ובכלל הרבה מנות ומתנות ליום ט"ו באב, נמצא להימכר במיקח השווה אצל בצלאל בן-אורי, עושה בזהב וכסף ברחוב בנימין מספר ט"ז."[7]

 

read more »

דצמבר 27, 2013

הערה קצרה על ציור נדיר של ראובן

בשנת 1907 פרסם יהודה שטיינברג, חברו המבוגר של ראובן רובין מצ'רנוביץ, סיפור אגדה בשם "על נהרות בבל" (הוצאת "תושיה"). האגדה מספרת על ר' גדליה מהשטעטל, כליזמר המנעים בכינורו בשמחות ובצער. וכשהוא מנגן, נזכר ר' גדליה בגולי ירושלים, שתלו כינורותיהם על נהר בבל, שעה שנתבעו להנעים זמירות לשוביהם הבבליים השיכורים. אין כל קשר בין הסיפור לבין ציורו האלגורי של ראובן רובין מ- 1914 הנושא אותו שם, אך אפשר שכותרת הסיפור הייתה בתודעת הצייר בן ה- 21, כאשר שהה קצרות בפריז, זמן קצר לאחר שהות קצרה עוד יותר ב"בצלאל" שבירושלים.

 

לכאורה, ציורו של רובין פתור. בספר "נביא בעירו: יצירתו המוקדמת של ראובן רובין" (מוזיאון ישראל, 2006, עמ' 18-17) פירש אמיתי מנדלסון את הציור, בהצביעו על "מחזור החיים" המתקיים בו – התינוק, הילד, העלם והזקן – כולל המתח בין הנעורים לבין חוכמת הזקנה. את הילד עם הקלע בידו אף הציע לזהות כבן דמותו של דוד, מייצג תקוות הגאולה המשיחית. מנדלסון גם השווה את ציורו של ראובן ל"משפחת הדייג" של הסימבוליסט הצרפתי, פובי דה-שאבאן, ובאורח משכנע יותר הצביע על דימויים בציור המבשרים ציורים עתידיים של ראובן: הנביא הישיש, האם המניקה ועוד.

 

ואף על פי כן, הציור רחוק מלהיות פתור. כי כל הצבה של הציור בהקשר המסורת האיקונוגראפית – הנוצרית והיהודית – של ציורי "על נהרות בבל" תותיר בנו הרבה סימני שאלה: הנה כי כן, בציור יהודי פופולארי מ- 1832 עיצב אדוארד בנדמן קשיש יושב על הארץ בצל עץ, נבל למרגלותיו, אישה עם תינוק יושבת מימינו, עלמה עגומה יושבת משמאלו, ואילו צעירה נוספת כובשת ראשה על ברכו. תחריט נודע של ליליין מ- 1910, "על נהרות בבל", ייצג 7 נשים יושבות בוכיות על מדרגות בסמוך לקני גומא וכלי נגינה בידיהן (הציור הושפע מציור באותו נושא שצייר האנגלי, ארתור האקר, ב- 1883, ובו 5 נשים על מדרגות בין קני גומא ועם כלי פריטה). בחיתוך עץ של יוסף בודקו מ- 1921 יושבים 5 זקנים עם נבל גדול. באשר נתבונן, כל ציורי "על נהרות בבל" (כולל ציור של הארולד קופינג האנגלי מ- 1910, או של אוולין פיקרינג דה-מורגן הפרה-רפאליטית מ- 1883) – כולם נדרשו לכלי פריטה, לנהר ולקני גומא או עץ (סול ראסקין, שנות ה- 20).

 

והנה, בציורו של ראובן, אין לא גומא, לא עץ ערבה או כל עץ אחר, אין שום כלי נגינה, ולכל היותר, שמץ נוף מימי (אגם?) מגיח משמאל. לעומת זאת, בחריגה בולטת ממסורת ציורי "על נהרות בבל", אנו רואים במרכז ציורו של ראובן אישה מניקה תינוק, מאחוריה ניצב בחור עירום בעל מראה פראי, לידו עומד זקן מנחם, לצד האם שתי עלמות עירומות בתנוחות אֵבל, ילדון עירום עומד עם קֶלע בידו, ומימין – ערבי על גמל. זאת ועוד: כל החבורה ממוקמת לרקע צוק אדיר. מה בין כל זה ולבין "על נהרות בבל"? דומה,שהציור, המעלה על הדעת את מסורת ציורי "המשפחה הקדושה", שראובן ראה ב"לובר" שבפריז (3 הנשים כ"שלוש המריות"?), ראוי, לכל היותר, לכותרת "מלנכוליה" – נושא חביב ביותר על הציירים הסימבוליסטים, שקָסמו לראובן המוקדם.

 

אם כן, כיצד נפתור את חידת הציור הזה? הצעתי היא לעיין במדרשים תלמודיים ל"איכה". באלה נמצא, שכשיצאו הגולים מירושלים – "ראיתי (את) ההרים והנה רועשים"; "וכשיצאו מירושלים כתיב דבק לשון יונק אל חכו." ולחילופין: "מי יתנך כאח לי יונק שדי אמי": לעתיד לבוא יבוא הקב"ה לפייס ישראל." פה גם מצאנו, שגולי בבל הופשטו ערומים "בלא לבוש ובלא כסות […] בלא מסאני (נעליים) ובלא סנדל…". ועוד מצאנו פה, שמשה רבנו בא לנחם את הגולים, וכי "כנסת ישראל" באה בקובלנות בפני הקב"ה. כל זאת ב"מדרש זוטא – איכה". האם זכר ראובן מילדותו החסידית את אגדות חז"ל בנושא "על נהרות בבל", עת בא לצייר את הנושא? האם מכאן העירום, או דמות האם (כנסת ישראל?), הזקן (משה?), הסלע הגדול והאווירה הוולקנית ברקע? וכלום ההשוואה שעושות אגדות חז"ל בין גלות בבל לבין יציאת מצרים תנמק את הגמל הפוסע מימין? אולי. כך או אחרת, הציור עודנו מסתורי ובלתי פתור. זהו ציור מוזיאלי מרתק ונדיר מאד של רובין הצעיר, מפתח חשוב להבנת התפתחותו העתידית.

דצמבר 27, 2013

על חורבות התרבות 1970/2013

                   על חורבות התרבות 2013/1970

 

לא התנבאויותיו בנושא התפתחות המדעים, הטכנולוגיה, הקיברנטיקה והאקולוגיה – לא אלו מעניינות אותי בספרו של ג'ורג' שטיינר מ- 1971, "בטירתו של כחול-הזקן – מספר הערות לקראת הגדרה מחודשת של התרבות". גם לא הסבריו את השואה הנאצית במונחי שנאת "המצפון היהודי". אם סבור אני שהספר הקצר הזה חשוב, הרי זה בזכות הספדו הגדול את התרבות המערבית הגבוהה, הקלאסית בראשה.

 

קל מאד לפטור את שטיינר כסנוב נפוח. קשה יותר, אך ראוי, להישיר מבט לטיעוניו וניתוחיו את המשבר התרבותי הגדול שחווה המערב מאז שחר המאה ה- 20.

 

                               *

הקינה על משבר תרבותי חמור, שלא לומר על "מות התרבות", היא תחביב ידוע ומוכר לאורך ההיסטוריה: פרידריך שילר ("מכתבים על החינוך האסתטי של האדם"), פרידריך ניטשה ("הולדת הטרגדיה"), אוסקר שפנגלר ("שקיעת המערב"), יוהאן הויזינגה ("האדם המשחק") וכו' הם רק קומץ דוגמאות מתוך שורה ארוכה, ששיאיה הם ט.ס.אליוט ("הערות לקראת הגדרת התרבות", 1943, 1948), ג'ורג' שטיינר ואחרים. אדם נתבע אפוא להרכיב עדשות אירוניות-מעט על עיניו בבואו לעיין בטקסטים דוגמת ספרו הנדון של שטיינר, מי שזכור לנו, בין השאר, כ"מספיד תרבות מקצועי", עוד מאז ספרו הנודע (עבודת הדוקטורט שלו), "מות הטרגדיה" (1961). אבל, כאמור, חובה גם להעניק להשקפתו אשראי של אמת, יושרה ואף אומץ-לב אינטלקטואלי.

 

                               *

"בטירתו של כחול-הזקן" הוא ספרון המכנס 4 הרצאות שהרצה שטיינר ב- 1971 באוניברסיטת קנט, ארצות הברית. אלה נכתבו בבחינת תשובה, "תיקון" והשלמה לספרו הנ"ל של ט.ס.אליוט, שקרא לפרישה מהליברליזם ושיבה אל הסדר הנוצרי. בעבור שטיינר, מסקנה שכזו אינה מתקבלת על הדעת 3 שנים לאחר השואה ולרקע התנהגות הכנסייה בהקשר זה. עתה, בא ההוגה ואיש הספרות האמריקאי (יליד צרפת) אל מה שהוא תופס כחורבות התרבות הקלאסית, והוא תוהה לגבי המחר. את שם ספרו הוא שאל מהאופרה החד-מערכתית של בלה ברטוק, "טירת הדוכס כחול-הזקן", בה מבקשת יהודית, אשת כחול-הזקן, לפתוח עוד ועוד דלתות בטירה המסתורית של בעלה הטרי. לאן ולְמה ייפתחו דלתות התרבות של המחר, לאור המשבר הגדול בהווה, תוהה המחבר.

 

שטיינר מאמין שהחברה זקוקה לעבר מטאפיזי אידיאלי, מין גן-עדן תרבותי אבוד, לצורך בחינתה העצמית. בשלהי המאה ה- 20 עבר אידיאלי שכזה הוא ההבטחות הגדולות של המאה ה- 19 – השינוי, ההתחדשות והתקווה שבעקבות המהפכה הצרפתית והעידן הנאפוליוני, על סך הישגי המדע והטכנולוגיה, זכויות האדם וכיו"ב. אלא, שתקוות אלו החלו מתמוטטות כבר לאחר 1815, עת עלה מושג ה"שעמום" (ה- ennui), כשאותו ניתן לשוב ולאתר בכתבי בודלר, שופנאואר, ת.גוטייה, קולרידג', פלובר ועוד (רוחב השכלתו של שטיינר אינו יודע גבולות). הנה כי כן, כנגד כל טקסט אופטימי במאה ה- 19 ניתן למצוא טקסט בנושא העייפות הנוירוטית, השעמום והניכור העירוני החדש. הרומנטיציזם של המאה ה- 19, קובע שטיינר, יותר משעניינו משיכה לטבע, שורשו – ההימלטות מהעיר וקללותיה. והדברים אינם בלתי מוכרים.

 

                               *

read more »

דצמבר 21, 2013

גדול זה יפה

                                גדול זה יפה

 

צ'לסי, ניו-יורק. בגלריה "גָגוזיאן", סניף רח' 21 (להבדיל מבסיס-האם ברח' 24, שלא לומר הסניף הצפוני מרח' 57), מציג ריצ'רד סרא פסל חדש. ראינו כבר פסלי ענק של סרא בן ה- 78, החשוב בפַסלים החיים (הבולט בפסלי הענק שלו מוצג דרך קבע ב"גוגנהיים" של בילבאו, ספרד); אבל, פסל דוגמת זה הגיגאנטי מ"גגוזיאן" של רח' 21 – טרם שזפו עינינו. דומני, שלא אטעה אם אומר, שמסה כזו של פלדה לא חדרה עד כה לשום חלל אמנותי: מערכת סביבתית חלודה להפליא (סרא משקיע הרבה בפאטינה, גם כשזו חלודה וחדגונית לכאורה) מרכיבה יחידת נוף עצומה – מעין קֶניון (קֶניון, לא קָניון!) אדיר בגובהו ובנפחיו, שבתוכו אתה מהלך בין קירות פלדה נפיליים, כמו היית פוסע במרחבים פרימורדיאליים עוצרי נשימה. מעולם לא חוברו המודרני והארכאי יחדיו כפי שחוברו בפסל הזה של סרא. אם פסלי ענק חדשים אחרים שלו, המוצגים ב"גגוזיאן" של רח' 24, מאופיינים בגיאומטריה, זוויות ישרות וסריאליות, הרי שהפסל מ"גגוזיאן" של רח' 21 – כולו פיתולים ועיקולים, גוש חלל מתעגל, מתקמר, מתקער, אנכי, נטוי וכו' בהפתעות נפחיות משתנות – תמיד אורגניות ורכות.

 

פסל סביבתי נשגב, מסתורי, מונסטֶרי, הכופה, בתוקף חלליו המשתנים, חוויות אור-צל דינאמיות. גודלו מהמם, עד כי לרגע לא עוד ברור לך אם עסקינן בייצוג של עולם – קרי, סימול צורני פרשני של העולם, או שמא לפניך יחידת עולם פלדתית בפני עצמה. ולפתע, ההפשטה הגמורה מקבלת צביון פיגורטיבי – נוף, כאמור.

 

וכמובן, אמנות יקרה מאין כמותה: שום גלריה או מוזיאון בישראל אין בכוחם לממן מפעל מגה-פלדתי שכזה ו/או להציגו. זוהי אמנות כוח. אמנות מעצמתית.

 

ואז אתה נכנס ל"מרי בון" (עדיין צ'לסי, רח' 24). מציג פה אחד, KAWS, בחורצ'יק שעשה קריירה כאמן גראפיטי בחשכת מנהרות הרכבת התחתית של ניו-יורק, ועתה – במיטב המסורת הקפיטליסטית של העיר (ראו מקרי ז'אן-מישל בסקיאט, ולפניו, קית הרינג) – הוא "מועלה" למרומים על ידי גלריה מובילה על מנת להפוך לסחורה מבוקשת.

 

read more »