בשנת 1907 פרסם יהודה שטיינברג, חברו המבוגר של ראובן רובין מצ'רנוביץ, סיפור אגדה בשם "על נהרות בבל" (הוצאת "תושיה"). האגדה מספרת על ר' גדליה מהשטעטל, כליזמר המנעים בכינורו בשמחות ובצער. וכשהוא מנגן, נזכר ר' גדליה בגולי ירושלים, שתלו כינורותיהם על נהר בבל, שעה שנתבעו להנעים זמירות לשוביהם הבבליים השיכורים. אין כל קשר בין הסיפור לבין ציורו האלגורי של ראובן רובין מ- 1914 הנושא אותו שם, אך אפשר שכותרת הסיפור הייתה בתודעת הצייר בן ה- 21, כאשר שהה קצרות בפריז, זמן קצר לאחר שהות קצרה עוד יותר ב"בצלאל" שבירושלים.
לכאורה, ציורו של רובין פתור. בספר "נביא בעירו: יצירתו המוקדמת של ראובן רובין" (מוזיאון ישראל, 2006, עמ' 18-17) פירש אמיתי מנדלסון את הציור, בהצביעו על "מחזור החיים" המתקיים בו – התינוק, הילד, העלם והזקן – כולל המתח בין הנעורים לבין חוכמת הזקנה. את הילד עם הקלע בידו אף הציע לזהות כבן דמותו של דוד, מייצג תקוות הגאולה המשיחית. מנדלסון גם השווה את ציורו של ראובן ל"משפחת הדייג" של הסימבוליסט הצרפתי, פובי דה-שאבאן, ובאורח משכנע יותר הצביע על דימויים בציור המבשרים ציורים עתידיים של ראובן: הנביא הישיש, האם המניקה ועוד.
ואף על פי כן, הציור רחוק מלהיות פתור. כי כל הצבה של הציור בהקשר המסורת האיקונוגראפית – הנוצרית והיהודית – של ציורי "על נהרות בבל" תותיר בנו הרבה סימני שאלה: הנה כי כן, בציור יהודי פופולארי מ- 1832 עיצב אדוארד בנדמן קשיש יושב על הארץ בצל עץ, נבל למרגלותיו, אישה עם תינוק יושבת מימינו, עלמה עגומה יושבת משמאלו, ואילו צעירה נוספת כובשת ראשה על ברכו. תחריט נודע של ליליין מ- 1910, "על נהרות בבל", ייצג 7 נשים יושבות בוכיות על מדרגות בסמוך לקני גומא וכלי נגינה בידיהן (הציור הושפע מציור באותו נושא שצייר האנגלי, ארתור האקר, ב- 1883, ובו 5 נשים על מדרגות בין קני גומא ועם כלי פריטה). בחיתוך עץ של יוסף בודקו מ- 1921 יושבים 5 זקנים עם נבל גדול. באשר נתבונן, כל ציורי "על נהרות בבל" (כולל ציור של הארולד קופינג האנגלי מ- 1910, או של אוולין פיקרינג דה-מורגן הפרה-רפאליטית מ- 1883) – כולם נדרשו לכלי פריטה, לנהר ולקני גומא או עץ (סול ראסקין, שנות ה- 20).
והנה, בציורו של ראובן, אין לא גומא, לא עץ ערבה או כל עץ אחר, אין שום כלי נגינה, ולכל היותר, שמץ נוף מימי (אגם?) מגיח משמאל. לעומת זאת, בחריגה בולטת ממסורת ציורי "על נהרות בבל", אנו רואים במרכז ציורו של ראובן אישה מניקה תינוק, מאחוריה ניצב בחור עירום בעל מראה פראי, לידו עומד זקן מנחם, לצד האם שתי עלמות עירומות בתנוחות אֵבל, ילדון עירום עומד עם קֶלע בידו, ומימין – ערבי על גמל. זאת ועוד: כל החבורה ממוקמת לרקע צוק אדיר. מה בין כל זה ולבין "על נהרות בבל"? דומה,שהציור, המעלה על הדעת את מסורת ציורי "המשפחה הקדושה", שראובן ראה ב"לובר" שבפריז (3 הנשים כ"שלוש המריות"?), ראוי, לכל היותר, לכותרת "מלנכוליה" – נושא חביב ביותר על הציירים הסימבוליסטים, שקָסמו לראובן המוקדם.
אם כן, כיצד נפתור את חידת הציור הזה? הצעתי היא לעיין במדרשים תלמודיים ל"איכה". באלה נמצא, שכשיצאו הגולים מירושלים – "ראיתי (את) ההרים והנה רועשים"; "וכשיצאו מירושלים כתיב דבק לשון יונק אל חכו." ולחילופין: "מי יתנך כאח לי יונק שדי אמי": לעתיד לבוא יבוא הקב"ה לפייס ישראל." פה גם מצאנו, שגולי בבל הופשטו ערומים "בלא לבוש ובלא כסות […] בלא מסאני (נעליים) ובלא סנדל…". ועוד מצאנו פה, שמשה רבנו בא לנחם את הגולים, וכי "כנסת ישראל" באה בקובלנות בפני הקב"ה. כל זאת ב"מדרש זוטא – איכה". האם זכר ראובן מילדותו החסידית את אגדות חז"ל בנושא "על נהרות בבל", עת בא לצייר את הנושא? האם מכאן העירום, או דמות האם (כנסת ישראל?), הזקן (משה?), הסלע הגדול והאווירה הוולקנית ברקע? וכלום ההשוואה שעושות אגדות חז"ל בין גלות בבל לבין יציאת מצרים תנמק את הגמל הפוסע מימין? אולי. כך או אחרת, הציור עודנו מסתורי ובלתי פתור. זהו ציור מוזיאלי מרתק ונדיר מאד של רובין הצעיר, מפתח חשוב להבנת התפתחותו העתידית.
המחסן של גדעון עפרת 