Archive for אוגוסט, 2013

אוגוסט 9, 2013

"המחסן" נסגר זמנית

                        "המחסן" נסגר זמנית

 

זהו המאמר ה- 480 ב"מחסן". מאז ה- 22 בדצמבר 2010 ועד היום הוזן "המחסן" במאות מאמרים ובהתאם ל- 37 הקטגוריות המרכיבות אותו. נכון לרגע זה, תועדו בו 171,719 כניסות. קרוב למאתיים כניסות ליום. בתור מי שספריו נמכרו בעבר בממוצע של 300 עותקים, הנתונים הנ"ל מדהימים, ובפרט ש"המחסן" אוכלס במאמרים ארכניים, נעדרי צילומים, דחוסי אותיות, ולא אחת, בנושאים "אזוטריים". זו ההזדמנות להודות למי שהמליצו לי לייסד את האתר, בראשם רעייתי, עליזה אורבך, ויונתן אמיר – עורך "ערב-רב" (במאמר ביקורת שכתב על ספרוני, "אמנות מינורית"). במשך למעלה משנתיים וחצי עבדתי את "המחסן". במשך כל אותה עת, השתעבדתי להזנתו וטיפוחו, תוך שאיני חדל, יומם ולילה, להרהר בטקסטים שבדעתי לכתוב בעבורו. כך מצאתי את עצמי מכור ל"מחסן", שבוי בו עד תום, עד כי רחקתי מכל פעילות אחרת שהייתי מורגל בה, ובעיקר – כתיבת ספרים, אצירת תערוכות. גם בהרצאות מיעטתי יותר ויותר. עתה, אני סוגר זמנית את "המחסן". יותר מהצורך בחופש נפשי לאחר תקופה כה אינטנסיבית, אני מתגעגע לכתיבת ספר – וכבר התחלתי לחקור בכיוון מונוגרפיה רצינית על אורי ליפשיץ. אני כופה אפוא על עצמי את הגמילה מ"המחסן", הגם שאין הדבר קל לי כלל וכלל. איני יודע אם ומתי אשוב אל "המחסן": אולי מחר, אולי בעוד חודש, אולי בכלל לא. בינתיים, תודתי והערצתי לכל קוראי.

נ.ב.,

למותר לציין: המחסן נותר פתוח לציבור.

גדעון

אוגוסט 5, 2013

השניים מאותו החדר

                         השניים מאותו החדר

 

אלה הם ה"מקס ומוריץ" של האמנות הארצישראלית, צמד-חמד, תאומים סיאמיים: זאב רבן (1970-1890) ומאיר גור-אריה (1951-1891). שני ה"בצלאלים" החשובים האלה ייסדו ב- 1923, תחילה את "דפוס גרפיקה" (1929-1923), ולאחר מכן, את "בית עבודה לאמנות אינדוסטריאלית", שפעל עד שנת 1948 (בחצר האחורית של בתי "בצלאל").

 

מה לא יצרו השניים האלה בסדנתם המשותפת – כרזות, תוויות מסחריות, מודעות פרסומת, ריקועי נחושת, איורים לספרים, תעודות למוסדות שונים, עבודות דקורטיביות (גילופי אבן, פסלי אבן, מנורות נחושת) לבניין ימק"א בירושלים (1931) וכו' וכו'. ניתן לקבוע, שרבן וגור-אריה הניחו את היסודות המוקדמים לעיצוב הארצישראלי, וזאת קודם בואם של עולי גרמניה, שקידמו ומיסדו כאן גרפיקה מקצועית ומודרנית.

 

במקרים רבים, לא חתמו השניים על עבודות הסדנה והסתפקו בחותמת "בית עבודה לאמנות אינדוסטריאלית". כאילו ראו עצמם יותר כבעלי מלאכה מאשר כאמנים (הגם שלשניהם היו בהחלט יומרות אמנותיות, ועל עבודות רבות חתמו את שמם). איתרע מזלו הטוב של רבן, ושמו יצא לתהילה יותר משֵם חברו. סביר, שאיוריו האידיליים-אוריינטליסטיים שבו את לב הציבור הארצישראלי, ולו בזכות הפופולאריות של "שיר-השירים" (גרסה ראשונה, 1923) ועשר גלויות נופי הארץ (1930). אמנם, סדרת 19 הצלליות "החלוצים" (1924) של גור-אריה ידעה אף היא הצלחה רבה. אלא שזו – בשחור לבן בלבד – התקשתה להתחרות בקסם הססגוני והדקורטיבי של איורי רבן (צלליות שעיצב גור-אריה לפי "שיר-השירים" לא פורסמו מעולם כיון שלא נמצא להם מו"ל).

 

וכך קרה, שתהילתו של מאיר גור-אריה דהתה לעומת זו של חברו, ולימים – לאחר תערוכות רבן במוזיאון של "ישיבה יוניברסיטי" בניו-יורק (1983-1982, באצירת המחבר) ובמוזיאון תל אביב (2001, באצירת בת-שבע אידה גולדמן), למדנו להוקיר ולזהות את סגנונו של רבן, אך ספק אם עשינו זאת לגבי גור-אריה.

 

בשנת 1981 – לאחר עשרות שנים של הדרת "בצלאל" מהאמנות הישראלית והשפלתו – ערכה גלריה "דבל" בעין-כרם תערוכות יחיד חלוציות, הן לזאב רבן והן למאיר גור-אריה. היה זה למעלה משנה בטרם נפתחה במוזיאון ישראל תערוכת "בצלאל של שץ", שזרקה אור חדש על היוצרים ה"בצלאליים" ובהם השניים הנדונים. עתה, יוחסו לזאב רבן הרבה מאד עיצובים של לוחות ריקועים, תליונים, חנוכיות, נרות זיכרון וכו'; פחות מכן, לגור-אריה, שנתפס, על פי רוב, כמין כפיל של רבן. ועדיין, עד עצם היום הזה, טרם נערכה תערוכה מקפת כלשהי לגור-אריה, כזו שתבחן לעומק את היקף מפעלו, תרומתו ושפתו האמנותית.

 

בקיצור, הגיע הזמן לבצע את ניתוח ההפרדה של התאומים, ולהעניק למאיר גור-אריה את זכויותיו האבודות לצד אלו של זאב רבן.

 

read more »

אוגוסט 4, 2013

צוואתו של זאב רבן

                         צוואתו של זאב רבן

 

הציור "עומר כיאם" (צבעי מים על נייר, 49X60 ס"מ, אוסף גלריה "איוונטיק", ירושלים) הוא מעבודותיו האחרונות של זאב רבן (1970-1890). למתבונן בציור קשה שלא לאבחן בקו הרועד את מחלת הפרקינסון, ממנה סבל האמן יותר ויותר במהלך שנות ה- 60. סמוך לסוף אותו עשור, כשעיני החברה הישראלית כבר נשואות לניו-יורק, רבן עודנו המאהב הגדול של המזרח, ובמסורת האיור החביבה עליו עוד מאז 1923 ("שיר-השירים"), הוא פונה ל"מרובעים" של עומר כיאם, המשורר הפרסי הגדול שנפטר בשחר המאה ה- 12. שירים אלה ראו אור בעברית ב- 1952 בספרון זעיר (בתרגום ועריכת בנציון בנשלום, הוצאת "גזית", תל אביב), וזהו הקובץ ששימש את רבן כ- 15 שנים מאוחר יותר.

 

כפי שנראה להלן, רבן לא בא לאייר "מרובע" אחר "מרובע", כי אם בחר לסכם את כלל ה"מרובעים" בציור אחד. את שני אגפי המסגרת הפנימית של איורו עיצב האמן הירושלמי הוותיק, מגדולי אמני "בצלאל", בסימן סמליו המוכרים: צמחייה שופעת של כרם, תומר תמיר, אייל וטווסים (המצוירים כולם כוויטראז' זוהר וססגוני במבנה של תצורה מוסלמית. ציפוי צבעי המים בשקיפות בורקת של פוליאסטר מעצים את אפקט הוויטראז'. ולמען ההשוואה, ראו את הוויטראז'ים שעיצב רבן ב- 1927 לבניין ימק"א בירושלים ובהם מזווג עץ-התמר השופע עם אשכולות ענבים). אך, בקטעים העליון והתחתון של המסגרת כבר נענה רבן ישירות לשירי עומר כיאם, עת עימת שועל ואיל בשני הקצוות, ככתוב במרובע הפותח את המבחר העברי: "שועל ואיל ישכנו בעיי היכלו…". האמת היא, שיותר מ"עיים", משמע חורבות, צייר רבן בראש המסגרת של איורו פנורמה של עיר ערבית מוקפת חומה ורבת כיפות, שצריחי מסגדים בוקעים ממנה ובמרכזה גן גדול שעצי תמר מיתמרים ממנו. כך דמיין את בוכארה, העיר בה  חיבר המשורר (והמתמטיקאי, האסטרונום והפילוסוף) את עידית יצירתו. ציפור גדולה המרחפת במרכז המסגרת העליונה מהדהדת את שורות ה"מרובע" שכמעט ומסיים את המבחר, זו הציפור שבראש גג הארמון – "עתה עלֵי גגו יושבת לה ציפור,/ יושבת וקוראת: 'אַים? אַיָם? אַיָם?" הגוון האפור של הציפור (המנוגד לססגוניות הרבה של שאר הציור) מותיר במתבונן טעם מלנכולי, אולי אף מורבידי-משהו.

 

שקריאתה של הציפור מתייחסת לחיים הטובים שחולפים עם מוות (מעין memento mori). שהרי זהו נושא היסוד של שירת עומר כיאם, וכפי שאבקש להראות, זהו גם עיקר המסר של זאב רבן, ערב מותו. נכון לעכשיו, הוא מכניסנו באיורו אל מרחב דקורטיבי להפליא, מעוצב בסגנון המיניאטורה הפרסית (כראוי לשירה פרסית) ובמרכזו ציידים ערביים על סוסיהם: "הו, מה אהב לצוד חיות בַהְרָם החי!/ ואולם המוות צד את הצייד בַהְרָם." בתחתית איורו צייר רבן גן שושנים מגוּנָן להפליא – "יפה השושנה, תגמע טללי אביב./ בגן המלבלב הנערה מה תיף!". את הנערה, או מוטב, הנערות נגלה למרגלות שיחי השושנים, כשהן יושבות ומנגנות בכלי מיתר במחיצת צמד זכרים הלוגמים יין לצד כדי יין גדולים. המראה האידילי הזה הוא המוטיב הבסיסי והחוזר של ה"מרובעים": קריאה למיצוי החיים הטובים עלי אדמות בטרם ייקחך המוות: "גיל! צהל! אל תתפלפל/ תירוש אל תגנה! אל תבז לשיכור!". ועוד: "נערה חבקתך? אל תחקור! הֱיֶה שמח!"; או: "אם כן לא נכון לרחוק פה מנערה וחֵמֶר" (חמר=יין). בדרכו האידילית, זו המבקשת לייצג בפנינו גן-עדן (כך מאז "שיר השירים"), או "פרדיז" – המונח הפרסי לגן נעול – מציג בפנינו רבן את גרסתו המאוחרת לגן-עדן, ככתוב על ידי עומר כיאם: "בעֵדן – קום חבק בת-עדן!".

 

read more »

אוגוסט 3, 2013

השניים מאותה החצר

                         השניים מאותה החצר

 

בין השנים 1962-1938 התגורר הצייר מירון סימה לבדו בדירה בחצר בית שץ, הגובל בבתי "בצלאל", כאשר בדירה המרכזית באותה חצר (לשעבר, דירת משפחת בוריס שץ) התגורר הצייר יעקב שטיינהרדט ביחד עם בני משפחתו. לאורך 24 שנים (למעט הפסקה בת שנתיים לרגל שהיית סימה בארה"ב, 1954-1952) חיו ויצרו שני האמנים בשכנות אינטימית, עד שב- 1962 עבר מירון סימה לדירתו המפוארת בבניין תורכי שברחוב בן-סירא. במהלך ראשית התקופה של המגורים המשותפים הללו, ובעיקר בשנים 1945-1940, הולידה השכנות הקרובה זיקה עזה בין ציורי השניים, ואפילו קומץ יצירות משותפות.

 

כך, ב- 1940 חתמו שטיינהרדט וסימה במשותף על תחריט (תצריב ואקוואטינטה) של דיוקן מאיר דיזנגוף, ואילו, מעט מאוחר יותר, הוציאו לאור במשותף "פנקס" ליתוגרפי של מקבץ רישומים בשחור-לבן ממראות העיר העתיקה בירושלים. תחריט הדיוקן של ראש עיריית תל אביב ריאליסטי-אקדמי, נעדר כל פרטי רקע, והוא טעון במסמנים עדינים של כיבוד וסימפטיה, כאשר כתב-ידו של סימה הוא זה שמבוטא בדיוקן. התחריט הוזמן מטעם עיריית תל אביב, וסימה, שלא היה בקי בטכניקת התחריט, ביקש משכנו – רב-אמן בתחום ההדפס – להדפיס בעבורו את הרישום. סופו של דבר, התחריט הודפס בווינה, אך בפיקוח ירושלמי של שטיינהרדט ובאישורו.

 

לא אחת, יצאו שטיינהרדט וסימה לצייר יחדיו בחוצות ירושלים, וככלל, שמרו על ידידות  של שני אמנים ילידי מזרח אירופה (סימה נולד בפרוסקורוב שבאוקראינה; שטיינהרדט בז'רקוב שבפולין), שניים ששהו ויצרו לאורך שנים ארוכות בגרמניה (הראשון בדרזדן, השני בברלין), ביקרו בארץ ב- 1926-1925 ועלו ארצה ב- 1933:

"הוא היה בא אלי לעתים קרובות ואומר: 'היכנס אלי ותראה ציור שאני מצייר עכשיו ואמור לי במלוא הכנות את דעתך'. הוא התלהב מהיצירות שלי והיה מחווה דעתו עליהן."[1]

 

חוברת רישומי העיר העתיקה (המהודקת יחד בשרוך), המשותפת לשניים, מעידה אף היא על כתב-ידו של סימה, יותר מאשר על זה של חברו, שהאקספרסיוניזם הלילי של סגנונו חורג מהאימפרסיוניזם המואר של רישומי הנוף העירוני האוריינטלי. סביר, שגם הפעם, מעורבותו המרכזית של שטיינהרדט בתהליך ההדפס הליתוגרפי היא שאחראית לצירוף שמו על עטיפת ה"פנקס".

 

read more »

אוגוסט 2, 2013

עוד 2 פרקי אל-אהבה

עוד 2 פרקי אל-אהבה

 

[שני הפרקים שלהלן מתווספים לשישה "פרקי אל-אהבה" המופיעים ב"מחסן" הנוכחי בקטגוריה של "פילוסופיה" והם מהווים חלק מספר גנוז בנושא האהבה]

 

ז. האם אהב אדם את חווה?

 

התשובה המצערת והאומרת דרשני היא "לא". כלומר, לא זו בלבד שהמילה "אהבה" ו/או הפעל "אהב" אינם נזכרים כלל בסיפורי אדם וחווה, אלא שבחינת יחסי בני הזוג הראשון מעלה, לכל היותר, קשר מיני העטוף בהטלת אשמה (כזכור, אדם מאשים את חווה בחטא אכילת פרי העץ האסור) ושליטה ("והוא ימשול בך"). עוד נחזור לבחינת היחסים הללו. אך, קודם לכן, נציין, שמושג האהבה מופיע בתנ"ך, קודם כל, בהקשר ליחסי הורים וילדיהם, ורק לאחר מכן, ליחסי גבר ואישה. שכן, הפעם ראשונה שמופיע בתנ"ך הפעל "אהב" היא בהקשר לאהבת אברהם את בנו, יצחק, וזאת בסיפור העקידה: "קח את בנך את יחידך אשר אהבת את יצחק…" ("בראשית", כב', 2). רק לאחר מכן, מצוינת אהבת יצחק לרבקה: "ויקח את רבקה ותהי לו לאישה ויאהבה…" (כ"ד, 67). לקורא בספר "בראשית" נוצר הרושם, שאהבה פנים-משפחתית קודמת לאהבה רומנטית. פרק כ"ה, פסוק 28 אף מגדיל לצרף שתי אהבות גם יחד, אהבת אב ואהבת אם: "ויאהב יצחק את עשו…" לצד "ורבקה אוהבת את יעקב."

 

פרשת האהבה הרומנטית הגדולה הראשונה בהיסטוריה היא, כמובן, זו של אהבת יעקב, רחל ולאה. כאן נפרשים, לראשונה בהיסטוריה, חבלי האהבה וכוחה העז, זו שעליה ייאמר ב"שיר השירים": "כי עזה כמוות אהבה" ("שיר השירים", ח, 6).

 

"ויאהב יעקב את רחל" ("בראשית" כ"ט, 18). הדוד הרועה אוהב את בת אחיו היפה, רועה אף היא. מעולם לא נכתב שהנערה אהבה את דודה. כך או אחרת, במשך 14 שנים תמימות  – משך תפארת עלומיו – עָבַד יעקב בשרותו של לבן על מנת לזכות בבתו, אותה כה אהב (הגם שאנו תמהים הכיצד זה שלא הבחין, שם בלילה, שלא רחל היא זו השוכבת ביצועו אלא לאה…). כה עזה אהבת הדוד לבת אחיו, עד כי שבע השנים הראשונות של עבודת הפרך במרעה נדמים לו "כימים אחדים באהבתו אותה" (כ"ט, 20). ומה שעוד מלמד אותנו הכתוב בפרשה זו הוא, להבחין בין אהבה לבין יחסי מין. שכן, לאורך כל אותה תקופה, יעקב אינו חדל לשגל ולהפרות גם את לאה, את זלפה ואת בלהה, אשר אותן לא זיכה התנ"ך בפעל האהבה. אפשר, שהאחד והיחיד שמתחרה בתנ"ך עם יעקב בכוח האהבה המתעלה על סיפוקים יצריים הוא רחבעם, שאודות אהבתו למעכה אנו קוראים:

"ויאהב רחבעם את מעכה בת-אבשלום מכל נשיו ופילגשיו כי נשים שמונה-עשרה נשא ופילגשים שישים ויולד עשרים ושמונה בנים ושישים בנות." ("דברי הימים ב'", י"א, 21).

 

read more »