נעלי ישראל
מוזיאון ישראל, ספטמבר 2011: הקרנת וידיאו על קיר ענק מגלה לעין צמד נעלי עבודה שהוטבלו במימי ים-המלח וכוסו עד תום בגבישי מלח. את הנעליים הללו נשאה סיגלית לנדאו למפרץ גדנסק, בעיצומו של חורף, ושם הציבה אותן על המים הקפואים. לובן הקרח פוגש בלובן גבישי המלח ומתעתע באחדות מדומה של הלבן הבוהק. אלא, שמבט מתמשך בתמונה המוקרנת מנגד מסגיר שקיעה אטית מאד של נעלי העבודה לתוך הים הקפוא: הבדלי טמפרטורה בין המלח לבין הקרח גורמים לנעליים להמסת המים הקפואים שמתחתן, ותוך פרק זמן לא קצר הולכות הנעליים ונעלמות נגד עינינו. לנדאו יצרה יצירת מחווה לפועלי גדנסק ולמהפכתם האמיצה בראשות לֶך ולנסה. לא פחות מכן, נעלי המלח שלה הן אֶלֶגיה על מות ערכי העבודה כערכים הומניסטיים, והמרתם במציאות של ניצול כוח עבודה זול של "עובדים זרים". נושא מוכר מיצירתה של סיגלית לנדאו.
מוטיב הנעליים זכור היטב לאורך האמנות המודרנית כמוטיב אידאי עתיר משמעויות. על סדרת ציורי הנעליים של ון-גוך מ- 1885 נכתב רבות, ובלט עיונו הדקונסטרוקטיביסטי של ז'אק דרידה בשיח הנעליים הללו בספרו של מרטין היידגר ("מקורו של מעשה האמנות", 1935). להכרעה, אם הנעליים הנדונות של ון-גוך הן נעליו הפרטיות או נעלי עבודה של איכרים קשי-יום – להכרעה זו חשיבות בהבנת המסר האידיאי-מוסרי של המושא המיוצג. כנגד המסר הפרולטארי-העני של נעלי העמל יעמוד המסר הדקדנטי של נעל העקב הפרחונית, "הנעל של זא זא גאבור", רישום וקולאז' של ניירות כסף וזהב שיצר אנדי וורהול ב- 1956. מעצב הנעליים הצעיר, שיהפוך לאמן "פופ-ארט" מוביל ולמנהיג של תת-תרבות, ישוב ויצייר ב- 1980 את "נעלי אבק יהלומים", שישמשו לפרדריק ג'יימסון מודל לטיעון פוסט-מודרניסטי, בבחינת נעליים –
"שהן אינן דוברות אלינו כלל […], אוסף מקרי של חפצים מתים, המגובבים יחדיו על הבד כמו ערמת לפת, מנושלים מעולם החיים שלהם."[1]
מנגד, כאשר מונה חאטום, האמנית הלבנונית הגולה הפועלת בלונדון, צילמה את עבודת הגוף המיצגית שלה, "עבודת דרך" (1985), היא נשאה מסר שונה בתכלית: כשהיא פוסעת ברחובות בריקסטון, שכונת פועלים בפרברי לונדון, היא קשרה לרגליה היחפות נעליים זכריות גבוהות, מהסוג הנעול על ידי שוטרים או חבורות רחוב אלימות. אנו צופים אפוא ברגליה חסרות ההגנה של האמנית כנגד דורסנות הנעליים הנגררות אחריה באשר תלך. משהוצגה העבודה בירושלים, היו מי שראו במיצג המצולם ביטוי לגירושם של פליטים פלשתינאיים.
המחסן של גדעון עפרת 