שמעון צבר

                   הצבר האחרון

                                                            

בשנות השמונים והתשעים נפגשתי אי-אלו פעמים עם שמעון צבר, שהלך לפני מספר שנים לעולמו בלונדון והוא בן 81. לצד זכויותיו כפאציפיסט נועז ועיקש, כסטיריקן חד לשון ("קוצו של צבר"), כסופר ילדים מקסים ("טוסבהרינדי הגיבור" ועוד), זכרתי אותו כריאליסטן חברתי רדיקאלי משחר שנות החמישים וכפעיל ב"קבוצת העשרה" (1960-1951): הוא נמנה אז  על אותם עשרה ציירים צעירים, בוגרי "הסטודיה" של שטרייכמן וסטימצקי, שמרדו בצו ההפשטה של מוריהם וההינו לבקש אחר זהות ישראלית בנוף, באור ובאדם, וזאת בימי שפוט שופטי "אופקים חדשים" בארץ.

תמיד היה מרדן. זכרתי אותו מצילום קבוצתי של "קבוצת העשרה", ניצב אחרון בפינה הימינית, ג'ינג'י נמוך, רזה, בעל בלורית, חובש משקפיים ולובש אפודה ספורטיבית, עת שאר חבריו לקבוצה לבושים במקטורנים וחליפות. זכרתי גם את מאמריו הלוחמניים. באותה עת, כתב לחילופין בגלוי ובעילום שם ("אחד מן התשעה"', קרא לעצמו והתייחס לתערוכה השנייה של "קבוצת העשרה", יולי 1953, בה הציגו תשעה בלבד). במאמר ב"משא" (2.7.1953) תקף חזיתית את הקבוצה ההגמונית, "אופקים חדשים" וכתב:

"…כולנו חדורי הכרה זו כי הדרך אל ההישג היא מתוך היצמדות למציאות, ופירושו של דבר – למציאות חיינו אנו, הארצ-ישראלית, בתקופה זו. (…) ריחפנו ברקיעים של מה שנהוג לקרוא 'מודרניזם' (והוא כבר אינו מודרני) – ואנו חוזרים אל הארץ, המוחשית. (…) אנו בני הארץ ואנו אוהבים אותה, על הטוב והרע שבה. (…) הגיעה השעה שנחזיר לחברה את אשר אנו חייבים לה. שנהפוך את האמנות ממצרך מותרות לסנובים וליחידי סגולה, למצרך להמונים…".

אין ספק: מדובר באחד מאוהביה הגדולים של הארץ הזו, לשעבר איש לח"י (אף אסיר בלטרון במשך כשנה, 1946-1945) והפלמ"ח, מי שאידיאולוגיה הומניסטית רדיקלית קלעה אותו בסבך של יחסי אהבה-שנאה עם מולדתו.

                               *

הרועה הטוב ושה האלוהים

                      הרועה הטוב ושה האלוהים

הדימוי הנוצרי של הרועה הטוב מקורו ב"יוחנן" (י, 15-11):

"אנוכי הוא הרועה הטוב. הרועה הטוב יתן את נפשו בעד צאנו. […] אני הרועה הטוב וידעתי את אשר לי ונודעתי לאשר לי. כאשר האב ידעני ואני ידעתי את האב ואת נפשי אתן בעד הצאן."

 

ב"לוקאס" (ט"ו, 7-3) חוזר המשל הדתי על מסירותו של הרועה לצאנו, תוך המחשה חזותית של הרועה הנוטל על שכמו את השה האובד:

"וידבר אליהם את המשל הזה לאמור: מי זה האיש מכם אשר לו מאה כבשים ואבד לו אחד מהם ולא יטוש את התשעים ותשעה במדבר והלך אחר האובד עד כי ימצאהו. והיה כמוצאו אותו ישימנו על כתפיו בשמחה. ובא אל ביתו וקרא לאוהביו ולשכניו יחד לאמור שמחו אתי כי מצאתי את שיי האבוד. אני אומר לכם כי גם תהייה שמחה בשמים על חוטא אחד השב יותר מעל תשעים ותשעה צדיקים אשר לא יצטרכו לתשובה." 

אותו משל מצא ביטויו הזהה ב"מתי" (י"ח, 14-12).

המשל הנוצרי של הרועה הנאמן לצאנו מהדהד את הכתוב ב"יחזקאל" ל"ד, פרק בו מתנבא הנביא אל רועי ישראל בתוכחה על שאינם רועים כראוי את צאנם: "ישגו צאני בכל ההרים ועל כל גבעה רמה ועל כל פני הארץ נפוצו צאני ואין דורש ואין מבקר." (6). ולפיכך:

"…הנני-אני ודרשתי את צאני וביקרתים. כבקרת רועה עדרו ביום היותו בתוך צאנו כן אבקר את צאני והצלתי אתהם מכל המקומות אשר נפוצו שם ביום ענן וערפל. והוצאתים מן העמים וקבצתים מן הארצות והביאותים אל אדמתם ורעיתים אל הרי ישראל באפיקים ובכל מושבי הארץ. במרעה טוב ארעה אותם […]. במרעה טוב ארעה אותם ובהרי מרום ישראל יהיה נָוֵהם, שם תרבצנה בנוה טוב ומרעה שמן תרעינה אל הרי ישראל." (16-11)

 

ביתר שאת וכעין הקדמה לדימויו של ישו כרועה הטוב, ממשיך הנביא יחזקאל:

"והקימותי עליהם רועה אחד ורעה אתהן את דוד הוא ירעה אותם והוא יהיה להן לרועה." (23)

 

דוגמאות תנ"כיות נוספות לדימוי של אלוהים הרועה אינן חסרות: "כרועה עדרו ירעה בזרועו יקבץ טלאים ובחיקו ישא, עלות ינהל", מצאנו ב"ישעיהו" (מ2, 11);ואילו ב"תהילים" קראנו: "ה' רועי לא אחסר" (כ"ג, 1); ועוד.

יונים של קודש ושל רוח זמן

                     יונים של רוח קודש ושל רוח זמן

בחודש מארס שנת 2012 הוצגה בגלריה "Threshold" (סף) בניו-דלהי תערוכת יחיד של ישראלי צעיר בשם אחיה אנזי. במרכז התערוכה כיכבה ציפורו של ביאליק, משירו "אל הציפור". ביאליק לא ציין באיזה מין ציפור מדובר (מן הסתם, הייתה זו ציפור-נוד, משמע לא יונה!), אך בתערוכתו של אנזי היא הוצגה כיונה. אלא, שמשהו רע ארע לציפור הגעגועים הציונית: שכן, ציפורו של אנזי הייתה ציפור ברזל מרוטשת פגר המוטל על רצפת הגלריה בסמוך לעיי חורבות וגרוטאות. טקסטים פוסט-ציוניים של האמן ביכו בהודו הרחוקה את קריסת חלומו הציוני. מות היונה.

                                  *

יונה שונה לחלוטין זכורה לנו מסיפור הולדתו ומותו של ישו. ב"מתי", ג, 16, קראנו על הטבלת ישו בירדן ובעקבותיה – "וירא את רוח אלוהים יורדת כיונה ונחה עליו." היונה בבחינת רוח הקודש. חיזוקים לעדות זה חזרו ב"מרקוס" א', 10, ב"לוקס" ג',22 וב"יוחנן" א', 32. מכאן ואילך, דימוי היונה ליווה אינספור ציורי הטבלתו של ישו בירדן. נזכיר רק את ציור ההטבלה שצייר פיירו דלה פרנצ'קה  ב- 1450-1448, ובו יונה לבנה מרחפת מעל ישו המוטבל, כנפיה פרושות כצלובות.

ציור שונה ביותר של יונה הוא זה של ג'.א.מילה (Millais), האנגלי ואיש המסדר הפרה-רפאליטי, שצייר ב- 1851 את "שובה של היונה לתיבה" בדמות שתי נערות המחבקות את הציפור. נדגיש: הנוצרים הראשונים ברומא, בקרתגו ועוד כללו ביצירות הקבורה שלהם (ראו, למשל, ברומא את הקטקומבה של קליקסטוס) את דימוי היונה הנושאת ענף עץ זית ומלווה במילה הלטינית in pace (שלום). משמע, יונת רוח הקודש חדרה לאמנות הנוצרית כשהיא נושאת עמה את זיכרון יונת המבול של נוח, זו ששבה לתיבה עם עלה של זית. באגרתו הראשונה של פטרוס (פרק ג', פסוקים 21-20) נאמר במפורש על סיפור נוח והמבול – "וזה הוא אות הטבילה אשר כעת תושיע גם אותנו […] בשאל-לנו מאת אלוהים רוח שלמה על ידי הקמת ישוע המשיח."  מאוחר הרבה יותר, בין 1554-1551, צייר טיציאן בוונציה את הציור "התהילה" (מוזיאון "פראדו", מדריד). בחלקו העליון, השמימי, ייצג את ישו, יוחנן ומרים-האם; ואילו למטה צייר את משה, נוח ודמויות נוספות מ"הברית הישנה" סוגדים לשלישייה במרום. נוח של טיציאן אוחז בידיו מיניאטורה של התיבה ועליה היונה עם עלה הזית. הנה כי כן: יונת רוח הקודש חָברה ליונת נוח.

התחייה

                                    התחייה

שלושה ימים חלפו מאז קבורת ישו בירושלים. שלושה ימים מאז כרך יוסף (הרמתי/ג.ע), אחד מתלמידי ישו, את גוויית מורו בסדין, הניחה בקבר שחצב בסלע וכיסה באבן גדולה. "ומרים המגדלות ומרים האחרת (אמם של יעקב, יוסי ושלומית/ג.ע) היו יושבות שם ממול הקבר." ("מתי", כ"ז, 61) יום-יומיים חלפו מאז שבאו הכוהנים והפרושים היהודיים וסכרו את מבוא-הקבר לבל יגשים חלילה הנפטר את חזונו לקום לתחייה שלושה ימים לאחר מותו. "וילכו ויסכרו את מבוא הקבר ויחתמו את האבן ויעמידו עליו את המשמר." (שם, פסוק 66). אלא, שבמוצאי שבת, עם כוכב ראשון של שחר, הגיעו שתי המאריות-מריָמות לקבר, והנה מלאך ה' יושב על סלע-המבוא של הקבר ומודיען כי הקבור – "איננו פה כי קם כאשר אמר […] כי קם מן המתים…" (כ"ח, 7-6).

זהו גרעין הסיפור הנוצרי על התחייה. גרסאות אוונגליוניות נוספות מספרות על עליית הצלוב השמימה ("וינשא השמימה וישב לימין האלוהים." – "מרקוס", ט"ז, 19). "לוקס" מספר על שני מלאכים שהודיעו לצמד הנשים הגליליות על כי "איננו פה כי קם…" (כ"ד, 6) ועל תכריכי ישו שנותרו בקבר הריק (שם, 13). "יוחנן" מעיד כי שמעון-פטרוס ותלמיד נוסף הם שמצאו את התכריכים ללא הגופה "והסודר אשר הייתה על ראשו איננה מונחת אצל התכריכין כי אם מקופלת לבדה במקומה." (כ', 7)