להציל את אסף ענברי
מזה שנים ארוכות שאני נמנה על נאמניך ומוקיריך. לאורך שנים רבות אני רואה בך מאור, לפיד בראש המחנה, גם (ואולי אף בגלל) שאתה מחוץ למחנה. עוד מאז שיחותינו השונות בשנות ה- 90 ב"בית-גבריאל" שבצמח, עמדתי על הכריזמה האינטלקטואלית-ערכית שלך. ובהתאם, בשקיקה ובהסכמה קראתי את סדרת מאמריך במוסף "הארץ", ב"תכלת" (האמת, מעט תמהתי על הבמה שבחרת) ועוד. בהערכה עמוקה קראתי את "הביתה" (גם כשבני משפחתי ב"אפיקים" טיפסו על הקירות). בסוף 2002 אף הזמנתי ממך מאמר לקטלוג תערוכת הפתיחה של "זמן לאמנות", "שיבת-ציון: מֵעֵֵבר לעקרון-המקום". כתבת מאמר מבריק ועתיר השראה, "חיי ארוסין", קראת לו. אני מציין את המאמר הזה בעיקר בזכות העמדה הדיאלקטית שביטאת לאורכו: כי קראת לטיפוח יחס דיאלקטי אל הארץ הזו: לא חתונה עם הארץ, אלא שימור התשוקה אליה. "להתחתן עם אהובה משמע להיפרד ממנה", הדגשת. "וארשתיך לי לעולם", הזכרת את "הושע" והוספת: "הארוסין לא נועדו להסתיים בחתונה." ולא חששת לציין את "הבית השלישי" כבית סמוי מעין, ערטילאי ואינסופי, מושא לערגה בלתי ממומשת. ראית בכיסופים לארץ ישראל דחייה מתמדת.
והנה, ביום ו' האחרון, חדלה הדיאלקטיקה, ואתה בבחינת –
"שיר מזמור לאסף. אלהים אל-דמי-לך; אל תחריש ואל תשקוט אל. כי הנה אויביך יהמיון; ומשנאיך נשאו ראש. […] אמרו – לכו ונכחידם מגוי; ולא ייזכר שם-ישראל עוד." ("תהילים", פ"ג)
מאד ציער אותי מאמרך בטיעוניו הכה-ישנים והכה-חבוטים, מעין שכתוב טרחני של מתקפת ברוך קורצווייל מ- 1962 נגד סופרי תש"ח ודור המדינה, שלא לומר אינספור מאמרים שכבר נכתבו וכונסו בעשרות השנים האחרונות, בשוליהם גם אלה של מחבר שורות אלו. וקראתי שוב ושוב את מאמרך, תר לשווא אחר רוח רעננה ועדכנית כלשהי, שמעבר לקריאה אכולת-הארוזיה ומוכת-הזמן של "שובו לשורשים!". כמו לא התחוללו בעשרות השנים האחרונות תמורות חברתיות-פוליטיות-תרבותיות אדירות בעולם ובישראל, וכמו אין מאיימת החלודה על עצם הקריאה הזו שבנוסח "שובו לשורשים!". שלא לומר, ניחוחותיה הפוליטיות.
להלן, מסיבות מובנות, אתייחס לטיעוניך הנוגעים באמנות הישראלית, שאותם אני מוצא מוטעים ולוקים באי הכרת העובדות.
אתחיל בציטוט מפתח מאמרך:
"…ומה חושב אמן חילוני על הדיבר השני? הוא לא חושב עליו, הוא מבין אותו רק כאיסור על עבודה זרה – כלומר, כעניין דתי שאינו נוגע לו – ואינו רואה שום קשר בין האיסור על סגידה למוצגים חזותיים לבין השאלות האתיות והאסתטיות שאמורות להטריד כל אמן חושב."
והרי אתה זוכר את תערוכת "כן תעשה לך…", שהוצגה ב- 2003 ב"זמן לאמנות": עשרות אמנים ישראליים, חילוניים ולא-חילוניים (בהם חשובים וידועים), כמאתיים יצירות – התייצבו מול שאלות האמונה (משה גרשוני, מיכל נאמן וכיו"ב), ההלכה (יוסף צמח, בלו סמיון פיינרו וכיו"ב) ו"ארון הספרים היהודי" (מיכאל סגן-כהן, רות בן-דוב וכיו"ב) והוכיחו עמדה הנקרעת בין "כן" ו"לא", בין משיכה לדחייה, בין רליגיוזיות לכפירה. עשרות אמנים, ותיקים וצעירים מאד גם יחד, אישרו יצירה ש"מטרידה כל אמן חושב". אז, כיצד אתה יכול לבוא ולהתריס את התרסתך חסרת הכיסוי?!
שורה אחר שורה, טענה אחר טענה, דבריך לוקים, לצערי, בהשטחה מפליאה:
"… המחצית האורתודוכסית של החברה היהודית מחרימה את האמנות, והמחצית החילונית של החברה היהודית מטפחת סגידה למוצגים חזותיים."
החברה היהודית-האורתודוכסית מחרימה את האמנות? האם ראית את תערוכות בוגרי "אמונה" ו"תלפיות"? האם קראת טקסטים של דוד שפרבר ואחרים בהקשר ללימודי אמנות יהודית (וישראלית) ב"בר-אילן"? האם שמעת על "הביאנאלה לאמנות יהודית" בירושלים? כלום לא שמעת על עוד ועוד אמנים חוזרים בתשובה ואף חרדיים היוצרים ומציגים אמנות? לא שאני סבור שמדובר, ברוב מכריע של המקרים, באמנות דגולה; אך, משפטיך הנחרצים פשוט כוזבים, אין מילה אחרת.
החברה החילונית הישראלית "מטפחת סגידה למוצגים חזותיים"? ככה, פשוט, פשטני ושטוח? אין קהל מרשים של שוחרי אמנות ישראליים, היודעים לבקש אחר הרוחני, התוכני, האידיאי וכו' באמנות החזותית? החיים מורכבים יותר, אסף.
אני עושה מאמצי-על שלא להידרש לטיעונים עבשים כנגד "אופנות מיובאות", שאותם אנחנו מכירים מאז שהנצה האמנות בארץ ישראל. וכאילו תיתכן אמנות איכותית שאינה באה בדברים עם אופנות מיובאות של מגמות אמנותיות. ואתה יודע זאת היטב. אבל, כשאתה כותב על האמנות הארצישראלית העברית (אני מניח שכוונתך לשנות ה- 20) ומסיק – "המערכת הזאת התפרקה אחרי קום המדינה" – אתה שוב חוטא בהכללה שטחית, מאד לא מדויקת ונעדרת מורכבות דיאלקטית. דבריך מתייחסים, כמובן, קודם כל, לאמנות הישראלית בשנות ה- 60-50, ותחילה – ל"אופקים חדשים". אני מצטט אותך:
"…אסכולה שהעניקה לעצמה ולדורות של ציירים ופסלים ישראלים אותו פטור עצמו שחבורת 'לקראת' העניקה לספרות הישראלית.המודרניזם המופשט פטר את אמני 'אופקים חדשים' ואת ממשיכיהם מהתמודדות עם ההיסטוריה היהודית ועם האקטואליה הישראלית, עם המטענים המיתיים, עם הסמלים ועם המתחים החברתיים והפוליטיים של העם הזה ושל הארץ הזאת. הייתה שואה? הוקמה מדינה? הייתה מלחמת עצמאות? נוצרה בעיית הפליטים הפלסטינית? עלו מיליון מזרחים ששוכנו במעברות ורבבות ניצולי שואה מסויטים? כל זה הוכחש בציוריהם…"
ובכן, אסף, פעם נוספת, הדברים אינם כה פשוטים, אף פורסמו מחקרים בנושא: ציורי "יחיעם" של זריצקי (1951-1949) אישרו בדרכם המופשטת הוויה חברתית-אידילית של קיבוץ צעיר שעלה זה עתה על הקרקע ואת הדם שנשפך בו בקרבות תש"ח (זיקת הכתם האדום ו"מבצר יחיעם", כפרשנותו של מוטי עומר ז"ל). ציורי מרסל ינקו שיקפו את המעברות והעולים החדשים, אפילו את תושבי עין-חוד הפלסטיניים הגולים מכפרם; ציורי אהרון כהנא היו קשורים בעבותות לארכיאולוגיה המקומית ולתנ"ך; נושא עקידת-יצחק עלה בציורי משה קסטל, כהנא ואבשלום עוקשי – כולם אנשי "אופקים חדשים"; ובכלל, אנא, חפש מאמר בשם "הכנעניות הסודית של אופקים חדשים" ותראה עד כמה דיאלקטית הייתה מהפכת ההפשטה הישראלית של 1963-1948 בכל הנוגע לשאלות המקום והזמן.
אולי גם תצליח לאתר מאמר על רפי לביא ואמני "עשר פלוס" מסוף שנות ה- 60 ובו הוכחת טיפולם בגרמניה ובשואה תחת מעטה "פופ-ארט" שובבני (ואינני מתייחס לשורה ארוכה של אמנים שעלו מגרמניה בשנות ה- 30, אף לאמנים משנות ה- 50 שיצירתם עסקה-גם-עסקה בשואה – ראה קטלוג תערוכת "הגמוניה וריבוי 1958-1948", המשכן לאמנות, עין-חרוד, 2008). והאמנים המושגיים-פוליטיים משנוות ה- 70, האומנם מאשרים את טענתך הכה-נחרצת – "(הם) הסתגרו בבועה התל אביבית של השמאל החדש, והתנכרו לא רק לרוב חלקי החברה הישראלית שמחוץ לתל אביב…"? אז, להזכירך: החשובים שבאמנים המושגיים-פוליטיים דאז היו, ללא יוצאים מן הכלל, מחוץ לתל אביב: משה גרשוני מרעננה, מיכה אולמן מהרצליה, דב אורנר מחצור, פנחס כהן גן מירושלים, יהושע נוישטיין וג'רי מרקס מירושלים, ועוד. שום בועה תל אביבית.
כן, הם היו, ללא יוצא מן הכלל, "שמאל" ביקורתי. אלא, שתפיסתך את "הצופה לבית ישראל", בבחינת אחת החפה מציונות ביקורתית רדיקלית, שרואה בכיבוש עוול מוסרי מהדרגה העליונה – תפיסתך זו מדאיגה אותי. כאילו אמנות המגויסת לביקורת חברתית-מוסרית אינה אף היא "הצופה לבית ישראל".
לא ברורה לי הבנתך את מושג הפוסט-מודרניזם ("הם ספגו את האיבה הפוסט-מודרנית ללאומיות ולהתגלמותה במדינת הלאום"): ואני לתומי סברתי, שהפוסט-מודרנה (חרף הגלובאליות) דווקא היא היא שהעלתה מגמות "לאומיות" דוגמת "הטרנס-אוונגרד האיטלקי", "הציור הניאו-אקספרסיוניסטי הגרמני" וכו'. אך, זוהי הסתייגות שולית לעומת הכרזתך מעצימת-הדאגה: "לא ברור מי, מלבד האמנים עצמם, זקוק ליצירות ישראליות קוסמופוליטיות", אתה כותב. אסף יקר (כן, אתה יקר לי), כל חיי הבוגרים לחמתי למען ה"כאן" (1983), למען מקומיות, אך תמיד ידעתי – בו בזמן – להחשיב ולהדגיש את ערך האוניברסאליות או הקוסמופוליטיות. אין סתירה בין מקומיות וקוסמופוליטיות: זו צומחת מזו, זו תומכת בזו, ואוי לה לאמנות שוויתרה על הקוסמופוליטי (אגב, קוסמופוליטיות ויהדות הן בנות-ברית היסטוריות, כידוע לך). אלה הם דברים טריוויאליים, וצר לי שאתה גורר אותי להעלותם מהגניזה. "החברה הישראלית אינה זקוקה והעולם אינו זקוק למיצג וידיאו פוסט-מודרניסטי שנוצר במקרה על ידי ישראלי", כתבת. לא נכון, אסף: העולם מריע לווידיאו של יעל בר-תנא, מוחא כפיים לווידיאו של גיא בן-נר וכיו"ב. כי עולם האמנות הבינלאומי – גם אם אין הדבר מוצא חן בעיניי – הפך גלובאלי, גבולותיו דהו לטובת פלורליזם חסר גוון; ואם תסתובב בגלריות של צ'לסי בניו-יורק, קרויצברג בברלין, תל אביב וכו' – לא תמצא הבדל של ממש. תשובה למצב עניינים זה בצורת קריאה בשם אלוהים והתורה – אינה תשובה המתייצבת מול אתגרי המציאות התרבותית דהיום, מדכדכת ככל שהינה.
קשה לי להאמין שאני כותב זאת אודותיך, אבל מאמרך לוקה מאד באי-הכרת החומר, הישראלי והעולמי. אך, אם ציער אותי מאמרך, הרי זה בעיקר בהקשר לתזמון החמור של פרסומו. כי, כשאתה כותב מה שאתה כותב, וכשאתה מדגיש לקראת סיום – "התחדשות יהודית אינה יכולה לשאת משמעות רצינית כלשהי אלא כהתמודדות מחודשת עם האמונה היהודית" – אתה משרת (ואני מקווה שלא מדעת ושלא מרצון) מגמה פוליטית, שאני בספק אם אתה חפץ לשרתה. והרי אני זוכר אותך כאדם נאור, ליבראלי, הומניסט ושוחר צדק.
המחסן של גדעון עפרת 