מטבעי, אינני חסיד גדול של מינימליזם. יותר מקסימליסט באופיי, למ̞ע̤ט מספר יצירות מינימליסטיות יוצאות מן הכלל. אז, איך זה שאהבתי מאד את "ספרייה" – תערוכתה המינימליסטית של רננה אלדור (זוכת "פרס מירון סימה" לשנת 2021) בבית-האמנים בירושלים? מן הסתם, קודם כל, בזכות עיסוקה בספרייה, ספריית "מכון ון-ליר" ביתר דיוק. תנו לי ספר או סיפור על ספרייה, רשימה או מסה על ספרייה, סרט על ספרייה – ואני מריע. בהתאם, כאשר אכלסתי ב- 1995 את הביתן הישראלי בביאנאלה שבוונציה ב"ארכיון הספרייה הלאומית", היה זה בעקבות צמרמורת מענגת-מחשמלת שאחזה בי ברגע כניסתי לאולם-כתבי-היד של בית-הספרים הלאומי. כן, אני שייך לדור שספריות וספרים (הדברים ההם עם דפים כרוכים, הללו שנזרקים בקרנות הרחובות) עדיין עושים לו את זה.
וכך, עם כניסתי לאולמות בקומה ב' של בית-האמנים, כושפתי באחת על-ידי תצורות העץ המינימליסטיות, החד-גוניות והסריאליות המותקנות על הקירות (באולם האחד) ועל הרצפה (באולם השני), אלו גם אלו מסמנות שלדים של מדפי ספרים. התערוכה, שנאצרה באיפוק, עידון וחוש-טעם מעולה בידי הדס מאור, הפגישה אותי (לראשונה) עם אמנית צעירה (ילידת 1988) וחכמה, היודעת את סוד הצמצום, אך – ראו זה פלא – עבודתה מונומנטאלית, מורכבת ודרמטית בה בעת.
תגובתי המיידית הייתה להיעדרות הספרים. כמובן, שבזיכרוני צף ההד מספרייתו הריקה של מיכה אולמן בברלין. אלא, שהמיצב הקירוני-רצפתי של אלדור אינו אלגי או טראגי, באשר הוא מתרגם (בעיקר, באולם השני) את הספרים לאותיות, ואת האותיות הוא מתרגם לצורות כמו-מודולאריות של "מקלות" המסודרים בהרכבים גיאומטריים-זוויתיים נזיריים ביותר. וחשבתי על האותיות שצנחו ממילים מעבודות-כתב של יהושע נוישטיין בשנות ה- 90.
הרבה יופי ואצילות יש בתצוגה של רננה אלדור: מדפים שהם אותיות וסימני פיסוק, אובייקטים שהם רוח, שוליים פונקציונאליים – המדפים – שזכו לעמוד במרכז, כמשרתים שהיו לאדונים… הנה קטע מתוך הקדמתה של האוצרת לתערוכת "ספרייה":
"במוקד תערוכתה של רננה אלדור, נמצאת הספרייה שבבניין ההיסטורי של מכון ון ליר בירושלים, המופיעה בעבודתה של אלדור באמצעות מודלים שונים של ייצוג, כלבירינת מרחבי, רעיוני ורגשי. כותרת התערוכה לקוחה מסיפורו הקצר של חורחה לואיס בורחס, 'ספריית בבל', מתוך הקובץ 'בדיונות' (תרגום: יורם ברונובסקי). בסיפור מתוארת ספרייה עצומת ממדים המכילה את כל הווריאציות האפשריות שניתן לייצר משילוב עשרים וחמישה סימני הדפוס: עשרים ושתיים אותיות, פסיק, נקודה ורווח. כמבקשת להסדיר מצב של אי-סדר, להשקיט מצב של אי-שקט, נעה אלדור בתערוכה בין קטגוריות פעולה שונות, ומארגנת מחדש את המרחב, תוך שהיא משלבת בין ייצוג חזותי ישיר לבין ייצוג סמלי ואף מושגי. […] המיצב מורכב מאלמנטים הנדמים כמודולאריים וחזרתיים, כשצורת הבסיס שלהם היא כשל 'אותיות', המורכבות כולן מחיבור קווים ישרים, ובתוכן מוטמעים כעין סימני פיסוק פיסוליים. כך, לא זו בלבד שהתערוכה עוסקת במושג הספרייה, היא אף בנויה מאותיות, ממילים וממשפטים, החוברים יחדיו ומתפזרים בחלל, נבנים ומתפרקים חליפות."
רננה אלדור היא, כך אני לומד, אמנית מיצבי-וידיאו, שבגרה ב- 2020 את התואר השני ב"בצלאל", לאחר שהתמחתה באמנויות-המסך. מספר מדפים ריקים נראו כבר בסרטה מ- 2015, "האישה שמחפשת" ((La Femme qui Cherche, בו מצלמתה עקבה-בלשה, ברוח הסרט "יצרים" של אנטוניוני, בין חדרי בית (ממשי או דגם) אחר דמותה הנעדרת של סבתה. מאוחר יותר, גילתה אלדור עניין במכוניות ובמוסכים (כגון המיצב של שתי כריות-אוויר והגה, לרקע וידיאו המתאר פירוק מכונית במוסך), וגם במכונת-תפירה (מיצב-וידיאו שהציגה ב"בית הנסן" הירושלמי ב- 2017). בצדק תאמרו: אמנית צעירה שטרם גיבשה את שפתה האמנותית ואת עולמה. נכון; אז, הכיצד זה שהמיצב "ספרייה" מסגיר בגרות אמנותית וביטחון-לשוני מוצק? חידה. אוסיף, בנקודה זו, שפחות מצאתי עניין בסרט-הווידיאו, יפה ככל שהינו, המוקרן באולם שלישי והעוקב אחר ספרנית בספריית "מכון ון-ליר". היה לי בהחלט די והותר עם המדפים הריקים.
אבל, לאחר כל המחמאות הללו, אני מבקש לדון קצרות בסוגיה נלווית. כבר שנים ארוכות שאני מוטרד ממאמרו רב-ההשפעה של מייקל פריד מ- 1967, "אמנות וחפציות" ("Art and Objecthood" ), שפורסם לראשונה ב- Artforum. פריד, תיאורטיקן אמריקני מוערך מאד (יליד 1939), הדהים במתקפתו החזיתית נגד הפ̱סלים המינימליסטיים המובילים דאז – קארל אנדרה, דונלד ג'אד, רוברט מוריס, טוני סמית וכו', שעה שהאשימם ב"תיאטרליות" העומדת בסתירה-כביכול לערכי האמנות ה"טהורה", כפי שנוסחו בידי קלמנט גרינברג (ואשר אות דווקא איתר פריד בפסליו של אנתוני קארו, הבריטי). עיקר ה"תיאטרליות" היא, לפי פריד, התנועה המיזנסצנית בזמן, הנתבעת מהצופה ביצירה המינימליסטית הפיסולית. אני מצטט ממאמרו:
"השידוך המילולי של חפציות אינו יותר מאשר קריאה לסוגה חדשה של תיאטרון; ותיאטרון הוא כיום שלילת האמנות. […] ההבחנה המכרעת שאני מציע היא בין יצירה שהיא תיאטרלית ביסודה לבין יצירה שאיננה כזאת. […] מתנהלת מלחמה בין התיאטרון לבין הציור המודרניסטי, בין התיאטרלי לבין הפיקטוריאלי […]. ההצלחה, ואפילו ההישרדות של האמנויות (החזותיות) תלויה יותר ויותר ביכולתן להביס את התיאטרון. […] אמנות מתנוונת ככל שמתקרבת למצב של תיאטרון. […] ההתעסקות בזמן – או, ביתר דיוק, עם משך החוויה – היא, כך אני מציע, תיאטרלית באורח פרדיגמטי."[1]
מעולם לא השתכנעתי ממאמרו של פריד, באשר איני מקבל את משך תנועת הצופה בחלל העבודה המינימליסטית כחוויה "תיאטרונית". אך, לצורך ענייננו כאן, ברצוני לומר, שתערוכתה המינימליסטית-למהדרין של רננה אלדור היא תערוכה תיאטרונית לעילא, וטוב מאד שכך. ניחא, המלחמה שתיאר פריד בין התיאטרון לבין האמנות החזותית, מלחמה שהשלכנו מאחורי גוונו כבר לפני 50 שנה (מה יעשה הפוסט-מודרניסט ללא התיאטרון של ההתחזויות, הפיסול התפאורתי וכו'?). והלא, גם את אידיאל הפורמליזם האוטונומי הטהור של גרינברג נטשנו, השבח לאל. ברם, הכוח בעבודתה העכשווית של רננה אלדור שוכן בדרמטיות הסמויה מן העין, באין-דרמה-לכאורה שמציתה בנו את הדרמה בנפש:
כוונתי למתח בין הקבוע לבין המשתנה ובין היש לבין האין; כוונתי לדם הקופא בעורקים למראה שלדי המדפים הריקים, שכמו מאיימים לנעוץ בך שיניהם. חמימות, שלווה וביטחון שנוסכות בך ספריות – הומרו במבנה קירוני הקרוב יותר לחדר-עינויים. על רצפת האולם הסמוך אתה מנסה לאתר אותיות בתצורות הזוויתיות של כפיסי –העץ, אך אינך מצליח לברוא טקסט כלשהו. ספרייה שגירשה את המילים על-מנת להיוותר בצורה, אלא שרוח-הרפאים של המילים רודפת אותה ואינה מניחה למיצב להיות אובייקט חזותי אוטונומי ו"טהור". וככה אתה נע לך בין ה"שלדים", כאשר ה"גריד" הסמוי של מבני העץ הסריאליים אינו ת̞חום על-ידי קירות האולם, כי אם נמשך עוד ועוד בהכרתך, כאותה ספריית-בבל שהחזיקה באינסופי.
מינימליזם ותיאטרוניות – זיווג בכלל לא רע, לטעמי. לכו לראות.
[1] Michael Fried, Art and Objecthod", in: Minimal Art, ed. G.battcock, E.P.Dutton & Cp, Inc., New-York, 1968, pp.125-145.
המחסן של גדעון עפרת 