אולי מוקדם מדי, אבל בכל זאת, דומה שכבר עכשיו ניתן להעריך: ה"קורונה" לא חוללה דבר וחצי-דבר באמנות הישראלית. אני מהלך לי בין תערוכות של יחידים וקבוצות, וכמו דבר לא השתנה: מה שהיה טרום-קורונה הוא מה שהינו בְתר-קורונה. אמנות בשגרתה: הבינוניות חוגגת כדרכה, ואם בנדיר מבליחה יצירה עזה – עזותה זו אינה חייבת לשנה של סגרים, ריחוק ואימה. כן, אותה אמנות פוסט-ישראלית; אותה אמנות העוסקת בקטנות; אותו היעדר תעוזה; אותו déjà vue; אותו פלורליזם עקר, אותה אמנות מתפנקת.
והרי, לא פעם אמרנו לעצמנו במהלך השנה הזו: משהו מוכרח לקרות, משהו חייב להשתנות; העולם-שאחרי לא יהא עוד אותו עולם: החיים, הטבע, יחסי אנוש, התרבות – תקופה חדשה אורבת לפתחנו, עידן חדש עתיד להיוולד, אדם חדש… "המגפה תהיה אירוע גורלי ומכונן. כשהיא תדעך, יצוצו אפשרויות חדשות…" (דוד גרוסמן, "הארץ"). "…בהחלט יכול להיות […] שהתקרבות תיתפס ממש כתקיפה." (אורנה ראובן, "גלובס") "הקורונה שינתה את העולם, יהיה בלתי אפשרי לחזור לאחור." (רועי צזנר, "מקור ראשון")
תמימים שכמונו: וכי מדוע שהאמנות תהייה אחרת?! ממתי פתיחה או סגירה של גלריות ומוזיאונים משפיעה על תמורות אמנותיות? ובכלל, ממתי גלריות ומוזיאונים משנים אמנות?! ומדוע שנעילת אמן בביתו תחולל מהפך יצירתי? שהלא, מי כמו האמנים יודעים כל חייהם את הבדידות בסטודיו. האם אין סגר בבחינת תקן-קיומי בעבור אמנים?!
קצת לקחים היסטוריים: מהטראומות של מלחמת-העולם ה- 1, על הררי גוויותיה, צמחה האמנות של "הסדר החדש" באיטליה, גרמניה, צרפת ועוד. מהצלקות המדממות של מלחמת-העולם ה- 2 צמחה "דמות האדם החדשה", כפי שנקראה ב- 1962 התערוכה ב- MOMA, שחשפה את הפיגורות החרוכות של ז'רמן רישייה, את הדמויות המצומקות-מעונות של ג'אקומטי, את יצורי-הגרוטאות של סזאר ופאולוצי, את האנשים המרוטשים-מעוותים של פרנסיס בייקון, ואפילו את הרקוויאם החזותי של תומרקין שלנו.
ואנחנו? כלום חווינו במהלך השנה האחרונה מלחמת-עולם טראומטית של דם, חורבן, רעב, גירוש, עינויים, מחנות-ריכוז? אמת, נורא, אלפים מתו אצלנו, אך אלה האומללים נפחו נשמתם הרחק מאיתנו, צפונים בחדריהם המבודדים במוסדות הממוגנים, ואילו אנו – רובנו – המשכנו לרטון ולהשמין מול הטלוויזיה, המחשב והסמרטפון, ולכל היותר, יצאנו מדעתנו מילדינו המשועממים ומגעגוע לחברותא של בתי-קפה, מסיבות, ארוחות משפחתיות. ונכון, יש שנידונו למאסר-בית בתנאי 5 כוכבים. ויש גם מעטים שסבלו. מוכרים לי כמה שממש נהנו.
מזה לא צומחת תמורה באמנות.
אז, יופי – אמן אחד הקטין פורמטים בנסיבות חלל-מגוריו; אמן שני החל יוצר בקרטונים מזדמנים בהיעדר חומרים ומכשירים בביתו; אמן שלישי נאלץ להתמסר לרישום, ורביעי צייר עוד קטסטרופה אפוקליפטית. אמנות חדשה, אמנות אחרת, בלתי-צפויה, לא נולדה.
בל תטעו: אין זה, חלילה, כתב-אשמה כנגד אמנים. לא ולא: ה"אשמים" הם אנו, כל אלה שניבאו תפנית, כל אלה שלא השכילו להפנים כי "אדם הוא אדם הוא אדם" ו"מה שהיה הוא שיהיה" ושאר תובנות "קוהֶלֶתיות", ולא העלו על הדעת שדי בשתי דקירות במעלה-הזרוע בכדי, שבאחת, נשוב לסורנו – אל השגרה, וחמור מזה, אל ההמוני והברוטאלי. ואכן, אם נשים (וילדים) עודם נאנסים אצלנו כדבר-יום-ביומו, אם בעלים רוצחים את רעיותיהם כתמול-שלשום, אם הכיבוש הוא אותו כיבוש, אם הטרור בנגב הוא אותו טרור, אם מקרי הרצח במגזר הערבי נמשכים כסדרם, אם האופניים עודם דוהרים על המדרכות והביבי הוא אותו הביבי – מה לנו מצפים לאמנות אחרת?!
ובכל זאת, השפל האמנותי (הישראלי בלבד?) של תקופת ה"קורונה" אסור שיישכח: היעדר היוזמות היצירתיות (כאלו שפורצות את מגבלות החללים הסגורים) מצד אמנים ומצד מוזיאונים; המיזם הבלתי-אפקטיבי של 19 עבודות-וידיאו (שנוצרו בזמן ה"קורונה"), שהזמין מוזיאון תל אביב מאמנים ואשר – מה לעשות – ספק אם הצדיק את המאמץ (תיעודים עצמיים משמימים, היפוכים פשטניים, רעיונות בלתי-מעובדים); והשורה התחתונה: שום אמנות מפתיעה, מדליקה, נועזת. להפך: אמנות שכמו חוברה ל"אֶקְמו" והיא בהנשמה מלאכותית.
שנה תמימה בה גלריות ומוזיאונים נותרו סגורים רוב הזמן, אף כי אמנים הגיעו בחלקם לסטודיות. האם רק פתי יצפה מאמנים ליוזמת תצוגה "חתרנית", אולי בחלל אלטרנטיבי, אולי בחלל ציבורי פתוח, אפילו בתצוגה וירטואלית ברשת? ומה קיבלנו? לכל היותר, פה ושם, התחכמויות בסגנון הלבשת מסכות-"קורונה" לדיוקנאות מהאמנות הקלאסית; או את אלוהים מעניק אלקוג'ל לאדם הראשון על תקרת הקפֶל̞ה בוותיקן; ובעיקר – אינספור כדורי וירוס-"קוביד 19", שהושתלו על ראשי פיגורות או לצדן. כאילו, התשובה האמנותית האולטימטיבית למגפה היא בדימוי הווירוס ולא בעצם הסיכוי להתחדשות עצמית, ליציאה אל דרכים לא-נודעות, אל תחביר חדש. וברובד הסמנטי: האומנם המרב שבכוחם של אמנינו לדמיין הוא רק עוד דימוי בנאלי של אסון אפוקליפטי (מבול, מכת חרקים, אדמה שפצתה פיה וכו')? האם לא שבענו דיינו מאפוקליפסות אמנותיות לאורך עשרות השנים האחרונות?
לא, האמנות (הישראלית בלבד?) שקעה בתרדמת, נטולת יצר יצירתי שינער אותה ואותנו.
בנדיר, כאמור, הבליחה קרן-אור (דוגמת ציורי "אריק" של שגיא אזולאי ב""Raw Art, או ה"קולטנים" המונומנטאליים של מאיה אטון ב"מגאזין 3"). אך, ככלל, אם פתחו הגלריות שערים אסורים, על-פי-רוב הן הציגו מרכולות ישנות ממחסניהן. עולם-האמנות כולו עבר ל-mute. עיתונאי אמנות נואשים שלפו מתחת לאדמה ומתחת לשטיח ולארון נושאים קלושים וחסרי-ערך. קמצוץ הביקורת, שעוד קיימת בעיתונות, כמעט שנגוז. גם אותם כתבי-עת מקוונים, שהיינו מצפים לראות את קולם, גם הם התמידו במונוטוניות המתיימרת לאשליית נורמאליות.
וזה מה שלימדה ומה שהוכיחה מגפת ה"קורונה", לפחות בישראל: שמהבחינה התרבותית הציבורית, אפשר-גם-אפשר בלי אמנות חזותית, שיש חיים בלי אמנות. כל השאר הוא מליצות נבובות על חשיבות האמנות ועל הגעגועים אליה.
או, שמא ממתינה לנו הבשורה אי-שם בתהום האפלה של עולם-האמנות הישראלי והיא, אם לא מחר אז מחרתיים, תזקוף את ראשה ותדהימנו? אשרי המאמין.
המחסן של גדעון עפרת 