הארוס של היהודים

            ה א ר ו ס   ש ל   ה י ה ו ד י ם

                        (באמנות הארצישראלית)

 

על עטיפת ספרו המתורגם של דוד ביאל, "ארוס והיהודים" (עם עובד, תל-אביב, 1994) בחרה המעצבת, זיוה שליו, לשעתק עמוד מ"שיר השירים" של זאב רבן, 1923. השולמית נראית ניצבת חבוקה בידי שלמה, למרגלותיה טלה; צמד האוהבים לבוש מכף רגל ועד ראש ואהבתם חפה מכל גילוי של יצר החורג מהתקן האידילי השורר באיור. עיון בשאר איורי "שיר השירים" של רבן יגלה תעוזה ארוטית רבה יותר: האיור ל"ישקני מנשיקות פיהו" מערטל את מרבית הפלג העליון של השולמית וחושף את שדיה ובטנה, עת הצייר מציבה בגבה לשלמה וגופה לעינינו. כנגד אידיאליזציות אביביות תמימות של מרבית האיורים, בולט עירומה המלא של האהובה ("הנך יפה רעייתי…"), אשר – פעם נוספת עוצבה כך שגבה לאהובה, הלופת את שָדַה מאחור, בעוד ערוותה נפרשת נגדנו במלוא הודה. המאהב, המלך, יישאר תמיד בגלימתו, אך אהובתו תעמוד לימינו בראש צוק, עירומה עד תום ("כולך יפה רעייתי ומום אין בך…"), או שנחזה בעירומה כשהיא שרועה לבדה על ספה ("אני ישנה ולבי ער…"). בה בעת, נציין: שיאו של הארוס ב"שיר השירים" על פי רבן הוא בנשיקה, ולכל היותר, לפיתת החזה הנשי ביד הגבר הלבוש תמיד. צנזורה עצמית. מה שונה טיפולו של אפרים משה ליליין  – הצייר הציוני הפועל בברלין – בעיצובי "שירי השירים" שלו (שמתוך איוריו לתנ"ך) מ- 1909: כאן מתגלים האוהבים חבויים בין השיחים כשהם בעיצומה של נשיקה סוערת, קריסה המובילה למצב מאוזן ובשלבי התערטלות, או – באיור אחר – השולמית חופנת שדיה הגלויים וכולה אומרת תשוקה וערגה בצל ענפי תפוח. בשני האיורים גם יחד – סערת הסתלסלותם היוגנדשטילית של ענפים ו/או שיערות מזרימה אנרגיות ליצריות המיוצגת. אלא, שליליין יכול היה להעיז בדרגה זו של ארוטיות בזכות היפתחותו בפני האמנות ההלניסטית-נוצרית לדורותיה.

 

משבר והמשכיות

                                                                                                          לנשמת משה שק (ג'וק)

 

               מ ש ב ר   ו ה מ ש כ י ו ת

 

בגיליון מס' 25 של "מטעם" כתב גיל אנידג'אר על זיקת ההיסטוריה של הספרות העברית למושג המודרניות. "המודרניות מהלכת קסם על כל הספרות", ציטט את ההוגה, פול דה-מאן, וביתר שאת:

"ההיסטוריה של הספרות העברית, כחלק מן המעשה של הספרות העברית, היא מודרנית מעיקרה: זו ההיסטוריה המודרנית של הספרות העברית וההיסטוריה של הספרות העברית המודרנית."[1]

 

לפי אנידג'אר, ניתן להעמיד את הספרות העברית על בסיס שתי כותרות הסותרות זו את זו: האחת: הספרות העברית המודרנית מנותקת מיסודה מן העבר. האחרת: הספרות העברית המודרנית היא חדשה, אבל אינה מנותקת מעברה.[2] דהיינו: "מרחב הספרות העברית נקבע לגמרי גם על ידי 'מסורת' וגם על ידי 'משבר', גם על ידי הפרעה וגם על ידי המשכיות."[3]

 

השאלה העומדת לפתחו של מאמר זה היא: האמנות הישראלית – האם היא מאשרת "משבר" ברוח המודרניות, או "מסורת" (המשכיות)?

 

יונה פישר: אוונגרד ורצף

              

יונה פישר לא חיבר כל טקסט תיאורטי צרוף על האמנות הישראלית, אף כי כתב טקסטים רבים (מאמרים, קטלוגים, ספרים) – היסטוריים ופרשניים – על שורה ארוכה של אמנים ישראליים. כאוצר אנין המודרך על-ידי חושים, אינטואיציות והכרה, ולא פחות מכן, כאדם המקפיד להיפתח בפני אפיקים תרבותיים חוץ-אמנותיים, יונה פישר סקר, בחן, ניתח מהלכים רבים של אמנים ואמנות בישראל, ויותר מאשר ניסח תיאוריה, הוא הודרך על-ידי רוחות-הזמן שנשבו ביצירות וביוצרים  שאליהם נדרש, כמו גם על-ידי רוחות-הזמן של מקורותיו התרבותיים. לאורך תקופה ארוכה, הוא היה מבקר ואוצר צעיר (יליד 1932) התר אחר אמנות צעירה של בני דורו במטרה לקדמה.

משימת הדפים הבאים היא לנסות לחלץ מעֵין-תיאוריה מכתיבתו הלא-תיאורטית, זו ה"מעשית", של פישר, מעֵין-תיאוריה שהיא השקפת-עולם, אישית לא פחות משהיא משקע של מושגי-היסוד של אמנות הזמן והמקום. מאמץ-חילוץ זה מצדו של המחבר, החורג משהו מה"מנדט" של ספר זה – המבקש ללקט חשיבה תיאורטית היודעת את עצמה ככזו –  יסודו בתפקיד האוצרותי המכריע שמילא פישר בקידום מהלכים באמנות הישראלית של שנות השישים והשבעים. תפקיד דומיננטי זה (שבעבורו אף זכה פישר ל"פרס ישראל" בשנת 1977) מן ההיגיון שיניח ביסודו תפישה ערכית, ואם תפישה כי אז גם נורמות המושתתות על הנחות-יסוד תיאורטיות, מודעות או אל-מודעות, גלויות או סמויות.

שרה ברייטברג: החיים אחרי הדלות

                                         החיים אחרי הדלות

                              שרה ברייטברג-סמל: המאבק על המודרניזם[1]

 

                                                                   

תערוכת "דלות החומר כאיכות באמנות הישראלית", שנפתחה ב- 14 במרץ 1986, היוותה נקודת פסגה בפעילות בת תריסר שנים של שרה ברייטברג-סמל כאוצרת לאמנות ישראלית במוזיאון תל-אביב. התערוכה והקטלוג, שהתקבלו בתרועה רמה ובאופוזיציה שולית[2], הנחילו לאמנות ולתרבות הישראליות, לא רק מטבע לשון חדש – "דלות החומר" – אלא גם מודל תיאורטי מקיף, שמשל בשיח הציבורי של עולם האמנות הישראלי למעלה מחמש-עשרה שנים. הישג ללא תקדים בתולדות האידיאות של האמנות הישראלית.

 

המודל של "דלות החומר" הפך לקלאסיקה מקומית. את עיקרון דלותם של החומרים הוא הטעין בתל-אביביות חילונית, באנטי-פתוס צברי, באתוס חלוצי סוציאליסטי, ובאי-מטריאליות יהודית, למדנית ומילולית. הדיקט, הקולאז', הרישום וההפשטה – כולם בסימן הפרגמנטרי, המפורק, הרעוע והנון-צנטרלי – אישרו מתח בין "כאן" ישראלי-יהודי לבין "שם" אירופאי-נוצרי ממורכז ועשיר בחומרים ובסימבוליקה מיתית. הדברים ידועים.

 

בוסר הבנים ושיני האב

                      בוסר הבנים ושיני האב

דברים שנאמרו בפתח יום-עיון ב"שנקר" בנושא "הדור הבא: תרבות צעירים בישראל"

כיצד אפנה אליכם? בדקתי ומצאתי שהמקור האטימולוגי של המילה האנגלית, young (בגרמנית – yung, בהולנדית – yong, בשוודית – ung) – הוא במילה הלטינית – juvencus, שפירושה – פר או פרה רכים בשנים, ובקיצור – עגל או עֶגלה. ובעברית? מסתבר, שהשורש האטימולוגי של המילה "צעיר" הוא במילה – "צועֵר", שמשמעותה הקדומה היא – הנער, שומר הצאן, ליד הרועה… כך או אחרת, זיקת צעירים וצאן או עדר. אם כך, כיצד אפנה אליכם? "בני צאן"? לא נאה. מוטב, אפתח ואומר בנוסח היאה יותר לגילי: גבירותי ורבותי, קהל נכבד.

ברשותכם, כמנהג היהודים, אפתח בשבחי אכסניה: לָשֵם "שנקר" מקום חם בלבבי עוד מאז שְעון-הניקל הידני שקיבלתי שי לבר-המצווה שלי מידי מר אריה שנקר ז"ל, נשיא התאחדות התעשיינים בישראל ומַכָּרו של אבי ז"ל, סוחר ספרים ומכשירי כתיבה בתל-אביב. כאות הוקרה לִשעון-היד הצנוע ההוא, שסייע לשיפור דירוגי החברתי הירוד, אני מתחייב בזאת לעמוד בלוח הזמנים של הרצאתי ולא לחרוג מ- 40 דקות.