Archive for ספטמבר, 2016

ספטמבר 30, 2016

זהירות,זיוף!

                             זהירות, זיוף!

 

אמש נפתחה במוזיאון תל אביב תערוכת "זיוף" באצירתו של דורון לוריא. טרם ראיתי את התערוכה, אך אני מודע לכך שהיא מושתתת על מחקר מקיף בתולדות זיופים אמנותיים, ויותר מכל באירופה שמאז הרנסנס והבארוק. אני מנצל הזדמנות זו להפנות את תשומת הלב לתופעה בלתי נסבלת ומקוממת, שהפכה לגל גואה ונפשע בעולם האמנות הישראלי: כוונתי לכמות אדירה של זיופים, החל בתחומי היודאיקה וכלה בתחומי המודרנה של האמנות הישראלית. קשר של שתיקה שורר בין סוחרי היודאיקה והאמנות שלנו. כולם, ללא יוצא מן הכלל, מודעים היטב לתופעה, אף סבורים שידועים להם שמות וכתובות של רבים ממחוללי התופעה, אך דבר לא נעשה. הסוחרים ירמזו לך "מישהו ביפו", יגידו לך "אי אלה אמנים-עולים מרוסיה", אף יגיעו עד לזייפנים סיניים וטורקיים, אך לא עוד. בין אם מחמת החשש מתגובות אלימות מכיוון הפושעים ובין אם מחמת היעדר הוכחות אמפיריות – הסוחרים יודעים, מקוננים מרה על התופעה (שנזקיה עצומים, כולל נפילה משמעותית של מחירי עבודות) ו… שותקים.

 

התופעה אינה חדשה: מזה מספר עשרות שנים שהיא הולכת וגוברת במחוזותינו, ואף קראנו ושמענו על מספר מעצרים של חשודים בזיוף. אלא, שהכסף הענק הכרוך בתחום זה חזק מכל גמגום משטרתי-משפטי. שכלולים של אמצעי השיעתוק – הידניים והטכנולוגיים גם יחד – קוראים לעוד ועוד הונאות ואחיזות עיניים. השיטות שונות ומגוונות: יש ש"מגיירים" חפצים ושכיות חמדה, שנרכשו בשווקי פשפשים או במכירות פומביות סוג ב', ומוסיפים (בחריטה, בחקיקה, בכתיבה, בהדפסה וכו') שם של אמן יהודי ו/או "בצלאל" ו/או מילים בעברית מהמקורות – והרי לנו אובייקט יודאיקה נדיר השווה אלפי דולרים. מה שעושים הזייפנים המתוחמים הללו הוא, שיציעו את האובייקט המזויף למכירה במכירה פומבית סוג ב' המתקיימת אי שם במערב. סוחרי היודאיקה הישראליים יצודו את האובייקט באינטרנט, ירכשו אותו בבחינת אובייקט מהימן, וכך ימכרו אותו לאספנים, שחלקם יורישו אותו למוזיאונים שלנו… כן, מדובר על לא אובייקט מזויף אחד ולא שניים שהגיעו מאוספי יודאיקה ו"בצלאל" חשובים ביותר והוצגו במוזיאונים החשובים ביותר שלנו, והם מזויפים. תשאלו את הסוחרים.

 

וישנה, כמובן, שיטת ה"אלקטרו-פורמינג", לפי מועתק אובייקט מתכת זה או אחר (בנחושת או כסף, על פי רוב), כך שרק חדי עין המצוידים במכשירי הגדלה יידעו להבחין בניקוד הזעיר המסגיר את שיטת ההעתקה. סין מרבה לשלוח אלינו חפצי "בצלאל" שנוצרו ב"אלקטרו-פורמינג". ואילו בטורקיה מפרקים שטיחים ישנים כלשהם וטווים מחוטיהם מחדש שטיח "בצלאלי" למהדרין לפי אחד מדגמי השטיחים ה"בצלאליים" הידועים. קשה ביותר להבחין בזיוף, למעט באותם מקרים בהם טועים המזייפים בהעתקת המילים העבריות שבשטיח…

 

בתחומי הציור, תימחק החתימה המקורית (של אמן בלתי מוכר כלשהו) – באמצעות שיוף פשוט של החתימה – ועליה ובמקומה תבוא חתימתו של אמן ידוע ורב-ערך היסטורי וכספי. עדיין בתחומי הציור, מקובלת טכניקת הזיוף של ה"ז'יקלֶה": הדפסת ציור משועתק על בד, טיפולו במכחול ו"אפייתו" כך שייווצרו בו סדקים… פופולארית מכל היא טכניקת הזיוף הידני, לפי נוטל הזייפן רפרודוקציות של אמן נחשב X, בוחר בדמויות שונות מציורים שונים, ברקעי-נוף מציורים שונים ומאחד את כל אלה מחדש במכחול המדמה את סגנון הצייר. רבים נפלו ונופלים בפח הזה. אולי גם החתום על מאמר זה. סוחרי האמנות יצביעו לך על אשפי שיעתוק, אמנים בעלי מיומנות טכנית נדירה, שעלו מבריה"מ בעיקר, ואשר יושבים היכן שיושבים (כאמור, היישובים ידועים) ומנפקים לשוק פסוודו משה קסטל, פסוודו מרדכי ארדון, פסוודו נחום גוטמן, פסוודו יוחנן סימון וכו' וכו'.

 

read more »

ספטמבר 24, 2016

עוד מילה על ציור-פרע ועל ניאו-פורמליזם

           עוד מילה על ציור-פרע ועל ניאו-פורמליזם

 

רק לאחר שפרסמתי ב"מחסן" את הרשימה "ציור-פֶּרָע" שמתי לב לעובדה, שהמילה "רע" שוכנת בתוך התואר "פרע". בהתייחס ל"ציור הרע", שהוא אחד ממאפייני המגמה הנדונה, הייתי מתקן אפוא את הכותרת וכותב – "ציור פ(רע)".

 

ועוד שמתי לב לעובדה, שלפחות שישה מהציירים המצוינים ברשימתי הינם צאצאים ליוצאי עדות ארצות ערב וגלויות ספרד: אלון קדם, בן בז'רנו, אלהם רוקני, רועי מרדכי, שי אזולאי, שמעון פינטו. אז, ראשית כל, נרגעתי: הנה, לא עוד אשכנז שליטה באמנות ישראל! בא לציון גואל: חלק ניכר ממיטב בוגרי האקדמיות לאמנות שלנו "פרענקים", רחמנא-לצלן [ולא שחסרים אשכנזים שמציירים "ציור-פ(רע)"]. ואגב, לרשימת הציירים הצעירים הייתי מצרף היום גם כמה וכמה מציוריה של מלאני דניאל, ובעיקר את ציוריה של עדה עובדיה, ציירת מקיבוץ מעגן-מיכאל, שעל "נוכחותה המאסיבית" כתבה רותי דירקטור בבלוג שלה, "הצופה", ב- 2009 ואף ציינה: "לעבודות שלה יש איכות שובת לב של אמנות אאוטסיידרית." האם גם שם-המשפחה "עובדיה" מרמז על מוצא מזרחי?

 

ואז נזכרתי במאמר אחד שלי, שחולל בשעתו מהומה קטנה, "אין אמנות מזרחית" שמו, בו טענתי שאין בנמצא "מהות מזרחית" ייחודית המבדילה ומייחדת יצירות של אמנים בני עדות המזרח (למותר להבהיר, שמעולם לא שללתי או ביקרתי את האמנים המזרחיים הישראלים, אלא רק דחיתי את הרעיון של אחרותם האמנותית המהותית). והנה, עתה, דומה שהמציאות באה וטופחת על פניי: שהרי לנו מגמה אמנותית ישראלית, המתייחדת-משהו בשפתה ובתכניה, וחלקה הנכבד נוצר בידי צאצאי המזרח וגירוש-ספרד. ולכאורה, תכונות "ציור-הפר(ע)" מבקשות אבחונן כ"מזרחיות" בשורשן – הססגוניות, הסיפוריות, הפנטזיה, האאוטסיידריות… שמא נאמר, חושניות מזרחית?

 

אז, זהו שלא: ערכתי ביקור בסטודיו של אלון קדם, ובעודי מתרשם מאד מציוריו (לאחרונה, אף החל בסדרת ציורים של דיוקן צעיר "מזרחי", צדודיתו בוטה, על גבול הקריקטורה, הסגנון על גבול ה"אאוטסיידרי", דיוקן מתריס בשאלת הזהות. ציור ענק שכזה מוצג בבית-האמנים בירושלים בתערוכת זוכי "פרס אסנת מוזס"), עלעלתי באלבום גדול בשם "100 Hundred Painters of Tomorrow", בו מיוצג גם אלון קדם, ונוכחתי עד כמה "ציור-הפ(רע)" הישראלי מחובר בשפתו לעניין ציורי עכשווי כלל-עולמי, הרבה מעבר לחוב הבסיסי לפיליפ גאסטון המאוחר. כלומר, "ציור-הפ(רע)" הוא ציור מערבי, או שמא נאמר – גלובליסטי, לכל דבר, וכל ניסיון לצמצמו לתרבות אתנית מקומית הוא מעשה נואל.

 

ואז עלתה שאלת חלקו של לארי אברמסון בקידום התופעה, וזאת בתוקף היותו אחד השופטים הקבועים (בשש ועדות שיפוט, לא פחות) של "פרס אסנת מוזס", שאותו זיהיתי עם המגמה האמנותית הנדונה. בסקרנות רבה נסעתי אפוא למוזיאון פתח-תקווה לחזות בתערוכה קבוצתית שאצר, "ציור, למשל", שמונה ציירים ישראליים, צעירים יותר וצעירים מעט פחות. נוכחותם של שגיא אזולאי ושל אלון קדם בתערוכה כאילו תמכה באידיאה של "ציור-פרע"; אך, לא: כי לא זו בלבד שהשניים מוצגים בעבודות היותר מופשטות שלהם (את אלון קדם של הדיוקן המזרחי הפסוודו-קריקטורי תגלו, כאמור, בבית האמנים בירושלים), אלא שלארי אברמסון כלל אינו מעוניין ב"ציור-פרע", כי אם… בציור, משמע בערכים ציוריים. התערוכה מגלה עניין בהנחת הצבע, במשיחת המכחול, בעבודת סכין-הציירים, בפירוק והרכבה של דימויים, בדיאלוג שבין הפשטה לפיגורטיביות, ביחס שבין מצע-הציור האטום לבין השכבות שמעליו, בין הגיאומטרי לאורגאני, במתח שבין דימוי לרקע ובין פרט לכלל. ובקיצור, זוהי תערוכה שאצר צייר והיא תדבר בעיקר לציירים.

 

במידה בלתי מבוטלת, תערוכת "ציור, למשל" מסיגה אותנו בחזרה אל ערכי הגרינברגיות/הופמניות של "אסכולת ניו-יורק", שחשבנו שנפטרנו מהם. במבוא לקטלוג התערוכה נדרש, אכן, אברמסון לדוברי האסכולה ההיא, ולאחר שציטט ארוכות את אד ריינהרדט בזכות "האמנות הטהורה", הוא שואל: "מהו, אם כן, יתרונה של הצורה המודרניסטית הטהורה, ההומוגנית והאולטימטיבית, אם היא מדירה מתוך עצמה את מורכבותם של החיים, לרבות חייו של האמן עצמו?" השאלה ראויה והכרחית, כמובן, אלא שספק רב אם האוצר ואם התערוכה עונים על השאלה הזו (גם אם, בציוריו הפרטיים, אברמסון אינו חדל לענות על השאלה הזו תשובה נחרצת ואיכותית). כי המשך המבוא של האוצר חוזר על התיזה החבוטה של ההטרוגניות הפוסט-מודרנית ("שברי תוכן וצורה המוטלים בערבוביה, ללא היררכיה של משמעות…"), אף מחזירנו אל "מלאך-ההיסטוריה" הזקן ואל "ערימת החורבות" (שהזינה, לפני חמש-עשרה שנה, סדרה נהדרת של ציורי אברמסון) על מנת להסיק:

"ערימת הסימנים הריקים והדימויים הנטושים היא עולמו של הצייר העכשווי. כוחו בתאוותו לחטט בזבל וללקט מכאן ומשם ובכישרונו לצרף פרגמנטים נבדלים לכלל שלם מורכב."

 

אלא, שאז, כשנגררת בתודעתך אחורנית ל"חבורת הזבל" ול"אלייקים חלקים" של אברמסון משנות ה- 90, באה הבשורה הבעייתית, אותה קלטת כבר בביקורך בתערוכה:

"הערימה של הציור מלאה במציאוֹת, אך נראה שכיום המלהיבה מכולן היא המופשט."

ועוד:

"…הציור המופשט החדש – בין שהוא מורכב כולו מצורות מופשטות ובין שהוא מטיל שברי דימויים פיגורטיביים אל תוך חללים מופשטים – הוא אורַח הציור הנכון להיום, משל מדויק לחורבת חיינו."

 

האומנם ערימה מלהיבה הניאו-הפשטה, או שמא ערימה דקדנטית-משהו? הנה השאלה. אישית, אודה ואתוודה, "ערכים ציוריים" לשמם אינם עושים לי את זה (לבטח, איני מסתפק בהם), וגם ההפשטה המתעוררת לחיים חדשים די מרדימה אותי, בבחינת דשדוש, דריכה במקום, דז'ה-וו והעלאת גרה, כלומר אישור נוסף לתרדמת בו מצויה האמנות העכשווית. כך חשתי מול מרבית מופעי ההפשטה והסֶמי-הפשטה בתערוכה הפתח-תקוואית, שלא מצאתי בה פתח תקווה של ממש. וכשהאוצר, שאותו אני מכבד מאד כאדם וכאמן, מסיים את מאמרו בציטוט הנס הופמן מ- 1959 – "על ציירים לדבר באמצעות צבע ולא באמצעות מילים" – אני חש שהוחזרתי במכונת זמן לדיסקורס של רוחות-רפאים.

 

ובאותו רגע, גואה בי הגעגוע ל"ציור-הפ(רע)".

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

ספטמבר 2, 2016

מוריס אשקלון: התנצלות

                     מוריס אשקלון: התנצלות

 

באמת ובתמים שאינני אשם בעוול שגרמתי למוריס אשקלון, כאשר לאורך שנים ארוכות שבתי וייחסתי את פסל/תבליט הארד של "המלומד, הפועל והחקלאי" (1939) לאריה אל-חנני. להצדקתי ייאמר, שאת הטעות ינקתי ישירות מהמגאזין הכלכלי, "Palestine and Middle-East", שראה אור בניו-יורק ב- 1939 והוקדש בחציו לתצוגה ב"ביתן פלסטינה" בתערוכה העולמית שהוצגה באותה עיר ובאותה שנה. הפסל/תבליט, המייצג שלוש דמויות תנ"כיות "אשוריות" (זקָנו של ה"מלומד", צדודיתו של ה"חקלאי") – זו אוחזת במגילה, האחרת בפטיש והשלישית במחרשה, קיבל את פני הבאים לביתן המודרניסטי (שעיצב אריה אל-חנני), כשהוא מותקן מעל לשערי העץ ומעל למילים העבריות "ארץ ישראל". על כריכת החוברת כיכב צילום גדול של הפסל, כאשר עמ' 63 חזר על הצילום בלוויית הכיתוב: "מעוצב בידי א.אל-חנני".

 

פסל/תבליט מרשים מאד "המלומד, הפועל והחקלאי", שמידותיו 4.3 מ' (ראוי היה, שמוזיאון ישראלי מרכזי היה שואל את העבודה מאוסף מוזיאון "ספרטוס" שבשיקגו ומציגה כאן, בבחינת מופת של מודרניזם ארצישראלי פסוודו-מסופוטמי, שנוצר באותה שנה עצמה בה נוסדה התנועה ה"כנענית"). לצד "האריה השואג" של אברהם מלניקוב (שהושלם ב- 1934), אפשר ששלישיית הארד מניו-יורק 39 היא הוכחה חזותית חותכת לזיקה קדם-"כנענית" שנכחה באמנות הארצישראלית המודרנית עוד מאז שנות ה- 20.

 

לא הייתי נדרש ליצירה הנדונה אלמלא נתקלתי במידע דיגיטאלי בנושא "ביתן פלסטינה" ובו מיוחסת היצירה ל – the noted Art Deco sculptor Mairice Ascalon", כלומר למוריס אשקלון.

 

מיהו אותו "פסל אר-דקו הנודע, מוריס אשקלון", שנמחה מזיכרוננו התרבותי, למעט אזכורו כמייסד-מנהל וכאומן ראשי ב"פל-בל", תל אביב, בידי נורית כנען בספרה "ארץ חפץ" (2006)? אני מצטט מהספר:

"מוריס אשקלון (2003-1913) נולד כמשה קליין במזרח הונגריה למשפחה חסידית. בגיל 15 עזב את משפחתו ונסע ללמוד בבית הספר הגבוה לאמנויות יפות בבריסל והשתלם בסדנאות אומנים במילאנו. בגיל 21 עלה לישראל, ובתחילת שנות השלושים הקים עם גיסו, אברהם קום, את 'אמנות', חברה לייצור חפצי אמנות שימושית מעץ זית וממתכת רקועה […]. בשנת 1939 ייסדו שני הגיסים את 'פל-בל' […] כששאיפתם ליצור פריטי מתכת שימושיים וקישוטיים באיכות הגבוהה ביותר. לקראת סוף שנות הארבעים, נפרדו דרכיהם של השניים, ומוריס אשקלון המשיך לעמוד בראש 'פל-בל' במשך 17 שנה נוספות ולעצב פריטי ברונזה ופליז […]. מוריס אשקלון היה מי שהחדיר לראשונה את השימוש בפטינה ירוקה לתעשיית המתכת הזעירה המקומית. […] ישנם בין העבודות היותר-מוכרות של 'פל-בל' פריטי יודאיקה אחדים שיוצרו במהדורה מוגבלת – פרי שיתוף פעולה בין מוריס אשקלון לידידו, איש 'בצלאל', האמן זאב רבן. […] בשנת 1956 עבר מוריס אשקלון עם משפחתו לארצות-הברית, שם הקים עם בנו דוד סטודיו לאמנות ולעיצוב […]. לפרק זמן מסוים, שימש אשקלון מרצה בפקולטה לאמנות של האוניברסיטה למדעי היהדות בלוס-אנג'לס. באחרית ימיו התגורר עם משחת בנו, אדיר, במכסיקו."[1]

 

האם שיתופי הפעולה עם זאב רבן הולידו ב- 1939 גם את שלוש הדמויות בחזית "ביתן פלסטינה"? אין כל הוכחה לכך, מלבד העובדה, שסגנונותיו האקלקטיים של רבן כללו גם יסודות אשוריים, וכמו כן, תוזכר תעודת "יריד-המזרח" שעיצב רבן ב- 1934 בסגנון "אר-דקו" מובהק המושתת על מקורות מצריים קדומים. בשום מקור לא אוזכר זאב רבן כמעצב התבליט הניו-יורקי מ- 39.

 

 

אם כן, מוריס אשקלון או אריה אל-חנני, למי מגיע האשראי על פסל-התבליט מחזית "ביתן פלסטינה", 1939? כשאני רואה צילום של אותו אשקלון העמל על יצירת "המלומד, הפועל והחקלאי", אני מבין שהאיש ראה בעבודה זו אחת מפסגות יצירתו, ובהתאם, אני נוטה לייחס לו את מעשה היצירה. אך, מנגד, כשאני רואה את ציור-הקיר, "גויי-הים", שצויר (ככל הנראה, בידי אל-חנני) על קיר ביתן מביתני "יריד-המזרח" בצפון-תל אביב[2], וכשאני משווה את שלוש הפיגורות ה"אשוריות" מתערוכת ניו-יורק לשפתו הציורית של אל-חנני בשנות ה- 30-20 (ראו האשוריות בציורי התלבושות שיצר להצגת "ירמיהו" בתיאטרון "אוהל", 1929), אני נוטה לייחס לאל-חנני את מעשה היצירה של הפסל-תבליט.

 

הפתרון? קשה. ועם זאת, דומה, שאין מנוס מההנחה, שהיה זה אל-חנני שעיצב את המתווה הרישומי ל"המלומד, הפועל והחקלאי", והיה זה מוריס אשקלון שעיבד את הרישום לפסל. הנה כי כן, בקטלוג התערוכה – "אריה אל-חנני – רב-אמנויות", שהוצגה ב"בית ראובן" שבתל אביב ב- 1993, כתבה האוצרת, כרמלה רובין: "בחזית הבניין ("ביתן פלסטינה"/ג.ע) הציב אל-חנני שלושה תבליטי ברונזה גדולים (שיצר בשיתוף עם ש.קליין)…" קליין, אנחנו זוכרים, הוא אשקלון, ובטעות ציינה האוצרת את שמו הפרטי באות שי"ן, שעה ששמו העברי היה משה. כך או אחרת, מהיום ואילך, נציין את אשקלון ואת אל-חנני כשני אמני הפסל-תבליט הגולֵה בשיקגו.

 

 

 

[1] נורית כנען, "ארץ חפץ", מוזיאון ארץ-ישראל, רמת-אביב, 2006, עמ' 15-13.

[2] גדעון עפרת, "הצילו את גויי הים", "הארץ", 24.11.2006