הערה קטנה, אך משמעותית, על ציור אחד של אבל פן
זהו אחד הציורים שאני מרבה להקרינם בהרצאותיי: "עקידת יצחק" של אבל פן, הדפס אבן מ- 1924, אחד מסדרת הדפסי "בראשית", גלגול מוקדם למספר ציורי פסטל של העקידה, שאותם יצייר פן ב- 1948, זמן קצר לאחר נפילת בנו, אלדד, בקרבות מלחמת השחרור. מבחינתי, זהו אחד מאותם מקרים מזעזעים, בהם ציירו אמנים ישראליים את אברהם מעלה את בנו לעולה (ללא כל מלאך ואיל מושיעים), שנים בטרם איבדו אותם אמנים בן או בת. הציור בבחינת נבואה עצמית המגשימה את עצמה. וכשכתבתי ו/או הרציתי על ציורי העקידה של אבל פן, תמיד הדגשתי את הכאב העצום שבלפיתת האב המיוסר את בנו (המת?), והוספתי בנושא סידור עצי-העולה במבנה של צלב, או בנושא ענפי העץ שברקע הנראים בחלקם כמו היו קרני איל נעדר, או בנושא הפיכתו של האב הגדול הוא עצמו למין איל, ולו רק בזכות שיערו הלבן השופע כצמר.
עתה, אני מבקש לשדך את ציורי העקידה של פן, ובעיקר את הציור המוקדם מ- 1924, לציור ידוע מאד מאוסף מוזיאון "טרטיאקוב" שבמוסקבה, ציורו של איליה רֶפּין, גְדול הריאליסטנים הרוסיים, "איוון האיום ובנו ב- 16 בנובמבר 1581", ציור שהושלם ב- 1885.
עיניים מבועתות זכורות בציור היהודי עוד מ"הלוויית הצדיק", ציורו של שמואל הירשנברג הפולני מ- 1905. בעיניים המבועתות פגשנו עוד במרכז ציור ההוצאה להורג המפורסם, "2 במאי 1808", שצייר פרנציסקו גויא ב- 1814. כאן, עיניו של הנידון המרכזי כמעט יוצאות מחוריהן מרוב אימה. אך, דומני, שהעיניים המבועתות בציורו של הירשנברג, ולבטח, בציורי העקידה של אבל פן מקורם בציורו של רפין, אמן נערץ במזרח אירופה של סוף המאה ה- 19 ותחילת ה- 20.
איוון האיום, הוא איוון הרביעי, הלא הוא איוון ואסלייביץ', מי ששלט ברוסיה ביד רמה מ- 1547 ועד למותו ב- 1584 בגיל 54. הצאר, איוון הרביעי, היה נתון להתקפי טירוף, שהלכו וגברו ככל שנקפו שנותיו. "טֵבח העיר נובוגרוד" (1570) רשום על שמו, כמו גם מקרים קשים של פרנויה. באחד מהתקפי השיגעון, שחט איוון האב את בנו, איוון איוונוביץ', מי שאמור היה לרשת את כיסאו. עתה, אני מתבונן בציור של רפין ורואה את איוון האיום, עיניו מתפלצות מיגון וטירוף גם יחד, יושב על שטיחי חדרו (כיסא שמוט משמאלו) ומחבק בלהט את גופת בנו השרועה על הארץ. פני האב (המוכתמים בדם) דבוקים לפַנים שותתי הדם של בנו המת, ידו השמאלית של האב מצמידה את ראש הבן לחזהו, בעוד ימינו לופתת את מותני הבן. האב יושב ופניו ימינה, מבטו הנחרד בוהה אל עבר הלא-נודע, שעה שגופת הבן שרועה אנכית לו ולנו.
הקומפוזיציה של רפין דומה לזו של אבל פן ב"עקידת יצחק" מ- 1924, חרף כל ההבדלים הברורים: נכון, סצנת העקידה מתרחשת בחוץ, מתחת לענפי עץ; אברהם ניצב מולנו, שעה שבנו העקוד (אולי כבר מת, כאמור) שכוב במאוזן במרכז הציור. ובעוד עיני בנו של איוון האיום פקוחות (אף כי מתות, דמעה אחת זולגת על הלחי), פניו של יצחק מוסתרות מאיתנו כיון שמוצמדות לחזהו של אברהם. אך, מכל הבחינות האחרות, אין ספק, שאבל פן זכר את ציורו של רפין כאשר צייר את תמונת העקידה. וככל שהפליג בתיאטרון האוריינטליסטי עם הטורבן על ראש אברהם, המבט המבועת של האב, ידו הלוחצת את ראש הבן לגופו, זרועו האחרת השלוחה ימינה (אוחזת במאכלת) – הסצנה הזו אינה יכולה שלא להעלות בדעתנו את ציורו של איוון ובנו.
ערכה של השוואה שכזו בין שני הציורים במשמעות החדשה שהיא מטעינה את ציורו של אבל פן. כי בסמיכות שבין שני אירועי הרצח, האמן הירושלמי מאודסה-פאריז אומר לנו, שאברהם המקריב את בנו הוא איש משוגע. שום "אבירות אמונה", שום גדלות נפש: רק שיגעון יסביר אקט נורא שכזה של אב, שראוי מעתה ואילך לשם – "אברהם האיום".
מיכל נאמן, "יצחק! יצחק!", 2013
ברור, שזהו ציור מחווה ל"יצחק! יצחק!" של משה גרשוני (1982, 1984). גרשוני, שנודע במחוותיו לציירים ישראליים ואחרים (אביבה אורי, יחזקאל שטרייכמן ועוד), זוכה עתה למחווה מצד אמנית בת הדור הבא. בציורה, ששמו המלא הוא "יצחק יצחק/A PARROT" (צבעי שמן ומסקינגטייפ על בד), המילים "יצחק! יצחק! מודפסות באדום במרכז הבד, כשהן צולבות אנך ירוק-שחור. שתי המילים מרחפות מעל לצורה קשתית אדומה ונוטפת, הד לפיו הפצוע של "האיש הצוחק" (גיבורו של ויקטור הוגו, שפיו נחתך כך שיישאר במבע קבוע של צחוק). הרקע מעוצב כולו במתכונת המוכרת מציורי נאמן משנות האלפיים: "גריד" של הדבקה וקילוף של מסקינגטייפ, החושף תחתיו שתי וערב של נזילות צבע אדום, מהולות בצהבהב (בז') ובשמץ ירוק. מעוין צהבהב גדול במרכז הבד (ספק פרט מתוך "עמוד אינסופי") נפער כפה ענק הפולט את הצעקה "יצחק! יצחק!". ועוד: בחלקו העליון של העמוד המרכזי הירוק-שחור – דימוי של ברווז; בחלקו התחתון – דימוי של ארנב. ובתחתית העמוד – אותיות מודפסות שחורות של המילה "A PARROT", תוכי.
נפנה לרגע קט לציורו של משה גרשוני. "יצחק! יצחק!" שלו (רישום עיפרון שחור על צבעי זכוכית צהבהבים-אדמדמים) צויר לראשונה ב- 1982 בעקבות מלחמת לבנון הראשונה. השם "יצחק" חוזר פעמיים בכתב יד עם סימן קריאה משני עברי דימוי של עץ נטוי, הנראה גם כבוער או מפויח ועם שורשים חשופים. משמע, עץ עקור ונופל. שמו הכפול של יצחק, ביחד עם מרבית דימוי העץ, מאוגד בתוך מסגרת "דגל", החצוי במרכזו בפס אופקי והמתנופף ברוח. גרסה נוספת צוירה ב- 1984 ובה, בכתב ידו של האמן, טקסטים נוספים, בעברית וביידיש, בהם פסוק מברכת השחר, הקדשה (לשטרייכמן), ,וו איז זי" ("איפה את": קריאת הבן לאמו?) ועוד.
"יצחק! יצחק!" של גרשוני צויר בהמשך וכחלק מסדרת ציורי "החיילים". בתור שכזה, זהו ציור-אבל, שהדגל המונף בו הוא דגלו הצבאי האישי של גרשוני ואשר גונו הצהוב מתקשר לצהובים ולאדומים – מיצי גוף ודם של הקורבנות, ש"הכתימו" את ציוריו מאז 1980. בהקשר זה, "יצחק! יצחק!" שלו הוא קריאת הזדהות של האמן עם קורבנו של יצחק הנעקד בידי אביו, כאותם חיילים הנשלחים לקרב בידי אבותיהם. אלא, בה בעת, "יצחק" הוא שמו של המאהב של האמן בזמן בו נוצר הציור; ובזאת משתלבת היצירה בכל אותם ביטויים הומו-ארוטיים שעלו בציורי גרשוני בתקופה הנדונה. יש שיוסיפו את שמו של יצחק דנציגר (שצילומו תלה דרך קבע בסטודיו של גרשוני) ואשר נהרג בתאונה ב- 1977. לימים, עם רצח יצחק רבין בשלהי 1995, תקבל התמונה משמעות נוספת. עד כאן הדברים הידועים.
נשוב ל"יצחק! יצחק!" של מיכל נאמן, ציור שנוצר כשלושים שנה לאחר קודמו. למעט המחווה הברור לצייר הוותיק והמוערך מאד, ציורה של נאמן בא ממקומות אחרים ופונה למקומות אחרים. כי, בציוריה משנות האלפיים, הצירוף של שם פרטי ופעל בזמן עתיד אומר מורבידיות: ב- 2004 נקטה במילה "ימית", כציון שמה של העיר שנחרבה, אך גם כמילה שפירושה – "יגרום למוות". עתה, "יצחק", השם הפרטי הטעון שהוא גם הפעל המציין "יפרוץ בצחוק", נושא עמו את המסר ההפוך של הקורבן, בין בעקידה ובין בחייו האומללים בכלל. "יצחק" הוא יצחק התנ"כי והוא "האיש הצוחק", שני "צוחקים" שכלל וכלל לא צחקו.
והחזרה הכפולה על השם "יצחק"? כאן משתלבת המילה "תוכי" שבתחתית הציור ואשר אודותיה כתבה מיכל נאמן:
"חזרה יש גם בשם 'יצחק יצחק'. התוכי הוא הציפור הססגונית שמסוגלת לחזור על הצחוקים." (מתוך: מיכל נאמן, "חתול שמן, לשון אדומה, מחשבה ירוקה, חלב לבן", גלריה גורדון, תל אביב, 2014, עמ' 114)
מה שמעבירנו למישור הלשוני, שהוא הקרקע הבסיסית שעליה צועדת מיכל נאמן ביצירתה מראשיתה. התוכי מסמן את הדיבור הצלילי חסר הפשר, את יסוד החיקוי שבשפה (אצל גרשוני, כפילות השם ציינה רגש מועצם של הקריאה ליצחק). אך, שתי החיות האחרות – הברווז והארנב, גיבוריה הידועים של מיכל נאמן שבעקבות "חקירות פילוסופיות" של לודוויג וויטגנשטיין – מסמנות רב-משמעות של הפשר הלשוני. "יצחק! יצחק!" הוא, לפיכך, כפילות צלילית של שם, אך גם כפילות משמעות של הצוחק ושל הקורבן האומלל. זהו "העמוד התומך", הציר המרכזי של יצירת מיכל נאמן, והוא הוא תשובתה הלשונית לעץ העקור והצונח של גרשוני. שהעמוד המרכזי בציורה של נאמן, על גונו הירוק בעיקר, אומר גזע יציב, בל-ימוט (נאתר אותו בגוונים אחרים בציורים נוספים של נאמן), אך גזע לשוני הטומן בחובו את אי היציבות של האמביוולנטיות הלשונית המתמדת.
בציור המחווה שלה לכדה אפוא מיכל נאמן שתי ציפורים (ומוטב, ברווז וארנב): היא התחברה לגרשוני ולמסר האישי-לאומי הטראגי שבציורו, אך הרחיקה לכת ממנו אל מורבידיות קיומית שהיא גם סוג של "מוות" השוכן במתח שבין ה"דיבור" וה"כתיבה". עתה, העמוד המרכזי שבציורה מתפקד, הן כעמוד צליבה והן כעמוד זיכרון לאדם ולמסומן הלשוני.
המחסן של גדעון עפרת 