בעזרת השם
הסיפור האמיתי על מגדל-בבל הוא סיפור על עיר וחורבנה: "ויאמרו הבה נבנה לנו עיר ומגדל…" (י"א, 4). שלא כגרסה השגורה, הכתוב כלל אינו מספר על הרס מגדל, אלא על ביזור תושבי עיר. כי חלקו הראשון של פרק י"א עניינו אלוהים נגד העיר, בבל.
מהיכן, אם כן, אגדת קריסתו של מגדל בבל? אומברטו אקו מזכיר פרשנים ערביים, שפירשו את הפצתם של בני העיר לכל עבר כתולדת הטראומה של ראיית המגדל הקורס.[1]
ראשית העיר בסיפורו של נמרוד, "הוא היה גיבור-ציד לפני ה'" (י', 9). ולא פחות משהיה גיבור, נמרוד היה מלך – "ותהי ראשית ממלכתו בבל וארך ואכּד וכּלנה בארץ שנער." ולא פחות משהיה גיבור והיה מלך, נמרוד – כנאמר בשמו – היה מורד. ועוד מסופר, ש"מן הארץ ההיא יצא אשור ויבן את נינוה ואת רחובות עיר ואת כלח. ואת רסן בין נינוה ובין כלח היא העיר הגדולה." (י', 12-11) אם כן, לפחות שתי ערים גדולות וחשובות – נינוה וכלח[2] – נבנו בארצו של נמרוד. עוד מעט, נקרא על עיר נוספת וגם נקרא על מרד שמרדו נתיניו של נמרוד המורד.
זכורה לנו חנוך, אותה עיר שבנה מורד אחר, קין (ד', 17). מאז ציון ייסוד העיר, אף לא פעם אחת נדרש המקרא לעיר הזו, חנוך, שנגוזה כלעומת שנולדה. הייתכן שאלוהים השמיד את העיר, שנוסדה, כזכור, בניגוד גמור ומתריס לצו – "נע ונד תהיה בארץ"? האם אפשר שקין נענש על מרידתו זו באמצעות חיסול עירו? אין לדעת. כך או אחרת, עתה אנו נמצאים מאוחר יותר, בדור הפלגה, הוא דור ההתפלגות: אנחנו קוראים על שושלת בני יפת, ש"מאֵלה נפרדו איי הגויים בארצותיהם איש ללשונו למשפחותם בגויהם." (י', 5). ואנו קוראים על שושלת בני חם "ללשונותם בארצותם בגויהם." (י', 20). ואנו קוראים על שושלת בני שם "למשפחותם ללשונותם בארצותם לגויהם." (י', 31) ועוד אנו קוראים על כלל בני משפחת נח "לתולדותם בגויהם ומאלה נפרדו הגויים בארץ אחר המבול." (י', 32). רוצה לומר: ריבוי, פיצול, פירוד של משפחות, של עמים ושל לשונות.
אלא, שאז בא פרק י"א ובו סיפור מגדל בבל, הפותח במילים "ויהי כל הארץ שפה אחת ודברים אחדים" (י"א, 1). פרשנים הצביעו על כך, שסדר הדברים ה"נכון" הוא, שהמסופר בפרק י"א אמור להקדים, בעצם, את תיאור ההתפלגויות של בני משפחת נח בפרק י', דהיינו שהתגובה לשפה האחת הייתה ההפצה והפיצול, קרי – ההתפלגות (ל- 72 שפות, כך הפרשנים). לנו, לעומת זאת, עניין רעיוני בהתעקשות על זיהוי משפחת שם כמשפחת העיר והמגדל. שהרי, התיאור "ויהי בנסעם מקדם" תואם את השורות האחרונות של הפרק הקודם, בו דובר על בני משפחת שם שהתיישבו בקדם. אך, יותר מזה, התעקשות על משפחת שם תותירנו במרחב השמות, משמע – השפה. כי מאז בריאת העולם, "רק באמצעות הענקת שמות לדברים ברא אותם אלוהים והטעינם בסטאטוס אונטולוגי."[3]
בני משפחת שם מתיישבים בבקעת שנער ומחליטים: "הבה נבנה לנו עיר ומגדל וראשו בשמים ונעשה לנו שם…" (י"א, 4) בני שם מבקשים לעשות להם שם. מה פירוש "לעשות להם שם" ומה הקשר בין זה לבין השפה האחת שהנהיגו בני שם בעירם? לכאורה, "ונעשה לנו שם" משמעו – ונהיה מפורסמים. אך, פרשנות שכזו מחטיאה דבר-מה.
"… משפחת שם (שם – מילה – שפה) ביקשה לייסד אימפריה לשונית אחדותית ואוניברסאלית. שם התיימר להעניק את השם לעולם, מפרש דרידה, אך אלוהים לא סלח לו על היומרה השמורה לאלוהים בלבד. […] אלוהים הנותן את שמו ('בבל' כ'אָב-אל') תובע, בה בעת, את תרגומו הלשוני-אנושי ל'בְּלִילָה', לריבוי שפות שאינן מתירות את תרגומו של השם האחד."[4]
קריאה בספר "בראשית" שבה ומפגישה את הקורא עם הביטוי "בשם ה'", ביטוי הזכור עוד מאז הולדת אנוש – "אז הוחל לקרוא בשם ה'." (ד', 26) כך, פעמיים נכתב על אברהם המקים מזבח "ויקרא בשם ה'" (י"ב, 8, כ"ו, 25). ועוד פעמיים חוזר הביטוי בהקשר לאברהם, כך בפרק י"ג, פסוק 4 ובפרק כ"א פסוק 33. אדם וחווה (שהשמות, שהוענקו להם מאת אלוהים, מסמנים מגמה אטימולוגית מהותנית: "אדם"=אדמה, "חווה"=חיה, אֵם כל חי) העניקו שמות לבהמות, לעופות ולשאר חיות הארץ. אך, הקריאה בשם ה' היא דרגה עליונה של מתן שם, באשר בה קבלת עול האמונה. תוכניתם של אנשי העיר, הלא היא בבל, "לעשות להם שם" היא אפוא התרסה נגד הקריאה בשם ה', ודומה שהמגדל שראשו בשמים הוא אך הביטוי הפיזי להתרסה זו, וכפי שציין ז'אק דרידה, המגדל הוא ההמחשה הסמלית לשאיפה להאחדה הלשונית של בני בבל.
נרשום לפנינו: לכל אורך התנ"ך, אך ורק ביחס לאלוהים נוקט הכתוב בביטוי "לעשות שם": ב"ישעיהו" ס"ג, 12, קראנו על הקב"ה: "לעשות לו שם עולם." ב"ירמיהו" ל"ב, 20, קראנו על הקב"ה: "ותעשה לך שם ביום הזה." ב"דניאל" ט', 15, קראנו על הקב"ה: "ותעש לך שם כיום הזה." ואילו ב"נחמיה" ט', 10 קראנו על הקב"ה: "ותעשה לך שם כהיום הזה." אם כן, יוזמתם של בני שם "לעשות להם שם" היא התגרות אנושית של ממש.
זאת ועוד: "ונעשה לנו שם" אומר נעשה לנו שפה אחת, נוסח שפת אדם וחווה בגן-עדן, ויותר מזה, השפה האחת הכלל-קוסמית היא השפה האלוהית. בשפתו פונה אלוהים לכל יש, חי, צומח ודומם, הוא מצווה, יוצר, פועל. שפת אנוש מנועה מיכולת זו. אדם יכול לדבר רק לאדם, מה גם שפיצול שפתו לריבוי של שפות מבטא אף יותר את מוגבלותה. והנה, עתה, בני שם מבקשים לעשות להם שם אחד, שם כל השמות, לחולל שפה אנושית-אלוהית, לחזור לגן-עדן… ודומה, שבניית העיר הגדולה, כמין תחליף לגן-עדן, תתמוך במפעל זה בזכות האנלוגיה שבין תבניות לשוניות, שהומצאו, לבין תבניות חומר וטיט, שהומצאו על ידי תושבי העיר (י"א, 3). על כך כבר פירטתי בעבר ואני מצטט:
"מה הקשר בין שפה אנושית ובין לבנים? תשובה: מלאכותיות, סטנדרטיזציה, אחידות, חזרה, תבנית. האותיות הקבועות, ההברות והמילים הקבועות, התחביר הקבוע הם תבניות המולידות (תבנית – 'מאטריצה' – 'מאטר' – אם) את המשפט ואת הביטוי האנושי בכלל. […] כמובן, שהמצאת הלבנה פירושה המצאת התבנית הקבועה (המלבן) ליציקת הטיט או החימר ולשריפתו, לצורך הפקת המוני מושאים סטנדרטיים, שאותם ניתן לצרף ולהרכיב בגרסאות אינספור, הבונות בניין ועיר. כאילו אמרנו: 'ויהי כל הארץ לבנה אחת ובניינים אחדים' […]. הן המצאת השפה האנושית והן המצאת הלבנה משמען יצירת ישות מלאכותית, תחליפית, אילוף הטבע והכנסתו לסד התבנית השרירותית. […] יש בתבניות השפה הקשחת המבע ודיכויו היחסי, לא פחות משהלבנה השרופה מקשיחה את העיסה הבוצית. שתי ההמצאות מבשרות יחס חדש בין אדם ובין טבע – יחס של ניצול, ריסון ושינוי, ובה בעת – יסוד ליצירה אנושית ברמות ארכיטקטוניות ולשוניות (שלא לומר, בריאה, על סך היוהרה וההתרסה האנושית כלפי שמים הגלומות באקט זה של בריאה). תבניות הלשון והלבנים הן תשתית העיר."[5]
ערים לא מעטות מזכיר התנ"ך. מלבד אלה שהוזכרו לעיל, נציין את ירושלים, את סדום, את עמורה, את יריחו, את העי (את כל אלה יחריב אלוהים בזעמו. ערים, אנו רושמים לפנינו, הן ישויות פגיעות לזעם האל), את צוער, (אליה נס לוט מסדום), את באר-שבע, את לוז (לימים, בית-אל), את הרמה, את דן (ליש, לשעבר), את שומרון, את שכם ועוד ועוד. כלומר, ככלל עקרוני, לאלוהים, חרף החורבן שהמיט על מספר ערים, אין אג'נדה אנטי עירונית א-פריורית. כיון שכך, נותרת השאלה: מה לו לאלוהים נגד העיר של בני שם בבקעת שנער, מה לו שפיזר את תושביה, ומן הסתם, החריבה?
העיר המרכזת תושבים בקנה מידה רחב היא זו שאחדותה תקדם גם את אחדות השפה האחת. אחדות העיר/שפה היא מונוליתיות תרבותית חד-ממדית, יש אמרו אף גרעין של טוטליטאריות יש באחידות ריכוזית זו.[6] אלוהים אינו מקל ראש בהתקוממות זו, גם אם עניין לו בעיר אחת בלבד של שושלת אחת מתוך שלוש שושלות של בני נח (האחרות, למדנו, התפלגו למקומותיהן וללשונותיהן). החטא ועונשו:
"וירד ה' לראות את העיר ואת המגדל אשר בנו בני האדם. ויאמר ה' הן עם אחד ושפה אחת לכולם וזה החילם לעשות ועתה לא יבצר מהם כל אשר יזמו לעשות. הבה נרדה שם ונָבְלָה שם שפתם אשר לא ישמעו איש שפת רעהו. ויפץ ה' אותם משם על פני כל הארץ ויחדלו לבנות העיר." (י"א, 8)
הריבוי הלשוני כעונש? ההפצה הלשונית בבחינת נידונוּת לתרגום, שלעולם לא יהיה מושלם (דרידה)? או, שמא, כהבחנתו של ג'ורג' סטיינר, דווקא זכות גדולה נפלה בחלקו של האדם בדין הריבוי הלשוני, השפע התרבותי? הנה דבריו:
"קרן השפע הזו של ריבוי הלשונות שירדה על האדם לא הייתה בחזקת קללה כלל, אדרבה, הייתה צפונה בה ברכה לאין שיעור. די ברגע של מחשבה כדי לעמוד על כך."[7]
וכלום גזירת ההפצה אינה גואלת, בעצם, מעונשה של המגא-עיר, על צפיפותה, זיהומה, ניתוקה מחֵרות הטבע?
המחסן של גדעון עפרת 