עיונים בספר "בראשית"
תוכן עניינים:
בדיבור ושלא בדיבור
בין שני עצים
אדם ואדמה
בריאת העולם – ביקור חוזר
ערווה
בעזרת השם
גוי גדול
מחיר האבהות
בדיבור ושלא בדיבור
"בראשית ברא אלוהים…". נפלאוׄת העברית של לשון המקרא: המילה "ברא" הכלולה כעובּר במילה "בראשית" (שמעשה הבראשית הוא מעשה הבריאה ואין להפריד). והמילה "בראשית" היא עצמה, האומרת "בראש" – שמעשה הבריאה הוא מעשה חושב (מלאכת "מחשבת"), ולצד ה"בראש" – המילה "שית", שהיא השימה והוא העשייה[1]…
"בראשית ברא אלוהים את השמים ואת הארץ". לא במאמר פיו ברא אלוהים את השמים ואת הארץ. הארץ – ישות מימית אפלה בסימן "תוהו ובהו", שפשרם הסתום מותירנו בתהייה ובבהייה[2] – נבראה, מן הסתם, בכוח הרצון האלוהי, אולי בכוח רוחו המרחפת על פני המים (ומהו אלוהים שמלבד רוחו?), אך ללא נקיטה לשונית. תחילת פרק ב' תאשרר: "אלה תולדות השמים והארץ בהיבראם ביום עשות ה' אלוהים ארץ ושמים" (ארץ ושמים שטרם הופרדו!). "ביום עשות". כך או אחרת, משום מה, רק משבא אלוהים לברוא את האור הוא נוקט בכוח האמירה הפרפורמטיבית, בדיבור שהוא עשייה. רוח-דיבור-אור, והאור הוא גם הנאור.
מה בין שנברא בדיבור לבין שנברא שלא בדיבור?
אלה, כזכור, נבראו בדיבור: "יהי אור"; "יהי רקיע בתוך המים" (הבדלת מי הארץ ממי השמים/שם-מים); "תדשא הארץ דשא עשב מזריע זרע עץ פרי…"; "יהי מאורות ברקיע השמים…"; "ישרצו המים שרץ נפש חיה ועוף יעופף על הארץ על פני רקיע השמים"; "תוצא הארץ נפש חיה למינה…";
רק השמים והארץ, אדם וחווה לא נבראו בדיבור. כי משהגיע הקב"ה לבריאת האדם, קודם כל הוא עבר ללשון רבים (עד עתה, כל בריאותיו נעשו בלשון יחיד). שנית, הדיבור המקדים את המעשה מרמז על החלטה משותפת של אלוהים ומלאכיו, אולי גם "בני-האלוהים" (ו', 2) ואולי החלטה של אלוהים רבים: "נעשה אדם בצלמנו כדמותנו…". והרי, לכאורה, יכול היה אלוהים לומר – "יהי אדם" – ויהי אדם; אך, לא: החלטה דירקטוריונית שיתופית על תוכן הבריאה (אדם) וצורתה (בצלמנו) קודמת ליצירת האדם, כפי שזו תפורט בפרק ב' ("וייצר ה' אלוהים את האדם עפר מן האדמה ויפח באפיו נשמת חיים…"). ואנו שמים לב: רק בפרק ב' מקבל אלוהים את שמו – "ה' אלוהים". שתהליך הבריאה, כתהליך של מתן שמות, הוא גם תהליך בריאתו של אלוהים את עצמו וזכייתו בשם.[3]
אנו מציינים לפנינו: גם את חומר הגלם הבסיסי והכאוטי של היש (אחדות התוהו ובוהו האפל של השמים והארץ) וגם את דרגת השיא והשכלול של היש (האדם) – לא ברא אלוהים במילים. והנה, שני קטבים אלה מתאחדים: האדם נוצר מאדמה – "ארץ" – שננפחה בה רוח חיים. שלא כרוח אלוהים שריחפה מעל הארץ המימית, עתה הרוח והארץ לוכדו, שעה שהרוח – רוח האדם – היא בצלם רוחו של אלוהים.
מדוע לא ציווה אלוהים: "יהי תוהו ובוהו"? נבקש לטעון, שהאמירה, הדיבור, השפה – נולדים במָקום בו נולדים סדר, דיפרנציאציה, מבנה, מערכת. הכאוס הוא טרום-לשוני. הבחנת אור מחושך, ארץ משמים, חיות מים מחיות יבשה, מאורות קטנים ממאור גדול – כל אלה מאשרים סידור קטגורי של היש ובכך מהדהדים את המערכתיות התחבירית של השפה. מכאן גם הזיקה ההדוקה בין הבריאה בדיבור לבין הקריאה האלוהית בשמות: "ויקרא אלוהים לאור יום ולחושך קרא לילה…", או: "ויקרא אלוהים לרקיע שמים…"
אך, מדוע נדרש הקב"ה ל"ישיבה של מעלה", ל"הצעה לסדר היום", לקראת בריאת אדם וחווה? התשובה עניינה ב"בצלמנו כדמותנו". כי רק בשלב זה, עלתה הסוגיה של "הרחבת המועדון" השמימי, "צירוף חברים חדשים", ולו בעלי זכויות מופחתות – בני האדם. האמת, אין אלוהים "מעלה להצבעה" את ההצעה. הוא מכנס את המליאה ומנחית החלטה, כיאה לשליט כל-יכול. אלא, שבמטרה למנוע זעזועים במערכת השמימית, אולי טרוניות מצד המלאכים על "זילות" ייחודם, חש הקב"ה חובה לכנס את בית הנבחרים.
נחמת-מה ימצאו אולי המלאכים בגולמיותו של האדם: אדמה ורוח. שלא כרוחניות המלאכים, ולבטח לא כדרגת הרוחניות הערטילאית אף יותר של אלוהים, האדם הוא גולם, יציר בוץ. זיקתו לאדמה מהותית, כמובן: הוא חי על האדמה, הוא עובד את האדמה, הוא נקבר באדמה. אדם-אדמה.
משהו על האדמה ככוח מיתי: באיזו שפה נקט אלוהים שעה שברא את העולם בדיבור? הן, ברור שלא הייתה זו עברית, אף לא אכדית או כל שפה קדומה אחרת. התשובה האחת המתבקשת היא, שאלוהים דיבר בלשון אלוהית, כזו שאינה אף לא אחת משפות האדם, אך כזו שמובנת, לא רק לאדם אלא גם לארץ: שהרי, גם דיבור פרפורמטיבי חשוב שיובן על ידי מי שהדיבור מופנה אליו (הביטוי הפרפורמטיבי – "אתה מפוטר!" – חשוב שיובן על ידי הפקיד המפוטר). כך, על מנת שהארץ תציית לדיבור האלוהי ותצמיח דשא, או תוליד מתוכה חיות – שומה על הארץ להבין את הציווי האלוהי. ללמדנו, שהארץ היא ישות מיתית בעל כוחות הבנה ופעולה.
ומעניין: מהרגע בו נברא האדם, חדל אלוהים מִבריאה בכוח הדיבור: הוא נוטע את גן-עדן, קובע בו נהרותיו, ממקם בו את האדם וכיו"ב. מה פשר חדילה זו של הדיבור הפרפורמטיבי האלוהי? דומה, שהתשובה שוכנת בהאצלת סמכות הסדר, הניגודים, המבנה – מאלוהים לאדם. שכן, מן הרגע בו נברא האדם, הבחירה בין טוב ורע, בין אמת לשקר, בין סוגי החיות (להן מעניק האדם שמות, בבחינת זה המבחין ביניהן), בין זמן עבודה לזמן מנוחה, וכיו"ב – הבחירה, הארגון – עברו מרמת אלוהים לרמת אנוש. את שלל בחירותיו יעשה האדם בעזרת שפתו (שהיא, כאמור, מערכת דיפרנציאציות מקבילה לזו המובחנת בעולם).
אלא, שבנוסף ללשון הבריאה האלוהית וללשון האדם, פרק א' של "בראשית" מפגישנו עם פונקציה לשונית נוספת: לשון הברכה: אלוהים מברך, הוא מברך את חיות המים והאוויר, והוא מברך את אדם וחווה. הגם שנעדרת הברכה לחיות היבשה, נציע שהברכה האלוהית נולדת רק במעבר מהיש חסר הנשמה אל היש בעל הנשמה. רק בעלי הנשמה – חיות ואדם – מבורכים. מאחר שברכה היא פנייה מנפש לנפש (מנפש המאמין לנפש בוראו, או מנפש אדם אל נפש אדם אחר, או מרוח אלוהית לרוח אנוש ורוח החי בכלל) – אין אלוהים מברך את הכוכבים והשמש, אף לא את הצמחים והעצים, למשל. במה ברך אלוהים את בעלי הנשמה? בבריאות? באריכות ימים? לא, שהרי המוות טרם גילה פניו בחלד (אלא רק במרומז, כמפורט בפרק הבא). פעמיים מפרט הכתוב, פעם בהקשר לחיות ופעם בהקשר לאדם, ובשני המקרים הברכה היא אותה ברכה: "ויברך אותם אלוהים ויאמר להם אלוהים פרו ורבו…". ברכת ההִתרבות. ברכת הנצח, תקוות האינסופיות שבפריון? עדיין לא: כי תודעת סופיות החיים תתגלה לאדם במפורש רק בפרשת חטא אכילת הפרי האסור, ולאחר מכן בפרשת רצח הבל [באורח משמעותי, מיד לאחר שמיקם אלוהים את הכרובים ואת להט החרב המתהפכת "לשמור את דרך עץ החיים" – "והאדם ידע את חוה אשתו ותהר ותלד…" (ג', 24 – ד', 1). כאילו באו ההיריון והלידה כמענה של "נצחיות" לחסימת הדרך לעץ הנצח]. אם כן, ברכת ההִתרבות היא בהיותה המענה לבדידות האנושית, ולא פחות מכן, בהיותה ההִתרבות מקור לאהבה מועצמת לצאצאים. אלוהים המברך הוא אלוהים המאחל לאדם ולחי חיים של אהבה, אהבה המגשימה עצמה כבר במו מעשה ההפריה שבין הזכר והנקבה.
אך, יותר מכל, ברכת ה"פרו ורבו" עניינה האצלת כוח הבריאה מאלוהים לברואיו. אמנם, לאלה האחרונים אין את יכולת הדיבור הפרפורמטיבי הבורא עולם, ברם להם היכולת לברוא חיים חדשים. בברכתו מרחיב אפוא אלוהים את ה"בצלמנו כדמותנו". בה בעת, כוח הבריאה האחר – כוח היצירה ברמות המדע, הטכנולוגיה, האמנות וכו' – יתגלה לאדם בעיקר בדרך הניסוי והתעייה וללא ברכת שמים. כידוע, כוח יצירה זה יהיה אחראי, בין השאר, ליומרת היצירתית של מגדל בבל, ההתגרות בהפרדת הרשויות בין ארץ ושמים.
בין שני עצים
המחסן של גדעון עפרת 