Archive for דצמבר, 2011

דצמבר 31, 2011

לספר את ההיסטוריה

ספרי לי ספרי לי איזו מעשיה על אותם הימים ועל מה שהיה

 

מוטו:

 "אין זאת אלא שההיסטוריה, במהלך הקידמה של הזמן, יוצרת את ההיסטוריון הרבה יותר משהיא נעשית על ידיו. הספר שלי יצר אותי. אני הוא יציר כפיו. הבן הזה עשה את אביו. […] אם הוא ואני דומים זה לזה, מה טוב. תווי המתאר שלו יונקים ממני, והם במידה רבה אלה שאני חב לו, אלה שירשתי ממנו."

(מישלה, "1869")

כשכתב אריסטו ב"פואטיקה" את משפט המחץ – "המשורר אינו היסטוריון" – הוא התכוון, בין השאר ומן הסתם, לכך שכתיבת היסטוריה אינה כתיבת סיפור, ולהפך. אריסטו סבר, כידוע, שההיסטוריון עוסק בפרטים, ואילו המשורר (ולצורך ענייננו – גם המסַפר) עוסק באידיאה כללית. אלא, כפי שלימדה אותנו ההיסטוריה של ההיסטוריה, גם להיסטוריונים, ולא בהכרח רק להיגליאנים שבהם, יש עניין באידיאה כללית. הנה כי כן, ברהבי ובחוצפתי כי רבים המה, אתיימר לטעון, בניגוד לתלמידו המהולל של אפלטון, שאולי לא כל מסַפר הוא היסטוריון, אך – לבטח – כל היסטוריון הוא מסַפר.

 

בשנת 1980 נפלה בידי הזכות ההיסטורית לכתוב, ביחד עם דורית לויטה, את הספר "סיפורה של אמנות ישראל". סיפורה. את הכותרת הזו בחר העורך, בנימין תמוז, מגדולי המסַפרים העבריים בכל הזמנים. תמוז ביקש סיפור ואנחנו סיפקנו לו. ואם היה לנו ספק אודות מעמדה של ההיסטוריה כסיפור, הוכיחה זאת מעורבותו המספרת האישית של תמוז בפרק על הפיסול ה"כנעני", הסיפור בה"א הידיעה של תמוז, אם לא המיתוס המכונן של חייו. אנחנו אומרים: history בבחינת his story. אנחנו אומרים: histoire בבחינת מילה המציינת בצרפתית, הן את קורות הזמנים והן סיפור. בגרמנית, נוסיף, geschichten משמעו סיפורי מעשיות, כאשר geschichte פירושו היסטוריה, תולדות. והדברים ידועים: ברוב הלשונות הגרמניות והרומאניות – אותה מילה משמשת ל"היסטוריה" ול"סיפור". קורות הזמן כסיפורו.

 

 

אך, הכיצד? הן, היסטוריה היא מדע, הלא כן, ואילו הסיפור בדיה! ההיסטוריה, כך מקובל, היא ייצוג עובדתי ואילו הסיפור הוא, לכל היותר, ייצוגו של הסביר! את הניגודים הללו אבקש להפריך להלן.

 

read more »

דצמבר 29, 2011

תור-הזהב של הקוסמופוליטיות

            אוניברסאליות, קוסמופוליטיות, גלובאליות

 

שלוש פעימות אפיינו את מהלכי האמנות הישראלית שלאחר 1948 – אוניברסאליות (1963-1948), קוסמופוליטיות (1972-1968) וגלובאליות (שנות האלפיים). מה מבחין בין פעימה אחת לרעותה? מגמת האוניברסאליות, המזוהה עם "אופקים חדשים", ביקשה אחר הערך העל-מקומי של האמנות וזיהתה אותו עם הרכיבים הצורניים כנושאי מטען הבעתי פרסונאלי. מהבחינה הבינלאומית, זיקתה של אוניברסאליות זו הייתה, כידוע, פאריזאית (סלון "ריאליטה נובל"). לעומת זאת, מגמת הקוסמופוליטיות, שתפורט להלן, תרה אחר הבינלאומי ברובד אחר לחלוטין: עניינה בפתיחת התרבות המקומית בפני מסרים אוונגרדיים-אוטופיים הקושרים אנשים בארצות שונות בקשר הומניסטי משותף: תרבות הצעירים בין סן-פרנציסקו לרחוב קרנבי שבלונדון, מרד הסטודנטים בפאריז, מחאות סטודנטים אמריקאיים נגד מלחמת-וייטנאם, רדיקליות גרמנית אנטי-ממסדית בדיסלדורף, אנשי "אביב פראג" וכיו"ב – כולם הניפו את נס החופש, השינוי וההתנגדות לממסד. להיות קוסמופוליטי באותן שנים פירושו לחוש שותף למגמות הללו. נאמר כך: בעוד האוניברסאליזם של זריצקי וחבריו מצא את שורשו בסובייקט האינדיווידואלי, הקוסמופוליטיות של "עשר פלוס", "בצלאל" של 72-68 וכל השאר שחררה את עצמה מהבעה סובייקטיבית לטובת האובייקט, הקבוצה, החברה.

 

והגלובאליות של שנות האלפיים? זו כבר חבה, מלבד החוב למהפכה האלקטרונית ברמות תקשורת ומחשבים, למגמות כלכליות אימפריאליסטיות. כל אלו גם יחד אחראיות להגירה של כוח-עבודה למערב אירופה מהמזרח הרחוק ומזרח אירופה, ובמקביל, לפלישת מותגי חברת השפע המערבית לערי העולם במערב ובמזרח גם יחד, לזהות האורבנית האחידה ברחבי העולם, כמו גם להאחדת הריבוי התרבותי-כלכלי העולמי לשוק אחד של צרכנים. דהיינו, לא בהזדהות ערכית אידיאליסטית מהסוג הקוסמופוליטי עסקינן, אלא בתפקוד מערכתי סוציו-אקונומי אנטי-אידיאליסטי המוחק את השונה והייחודי ברמות מקום, לאום וכו'.

 

מאחר ועל ביקוש האוניברסאליות של ההפשטה הישראלית כבר נכתב די והותר, נתמקד להלן בתור-הזהב של הקוסמופוליטיות באמנות הישראלית, פרק מטופל פחות.

 

read more »

דצמבר 28, 2011

ההתחלה הראשונה: "תורה ומלאכה"

  •         ההתחלה הראשונה: "תורה ומלאכה"
  •  
  • כותבי העתים לא הטילו שום ספק בנתון ההיסטורי, שאותו קבלו ארוז היטב הישר מארכיב היחצ"נות ה"בצלאלית": האמנות הארצישראלית, כך ירשו וכך הורישו, נולדה ב- 1906 יש מאין מתוך הרחם של "בצלאל". נכון לנתון זה, הגיע בוריס שץ לירושלים בינואר 1906, מלווה באפרים משה ליליין (המאייר הציוני המהולל, שהסתכסך עד מהרה עם שץ, ולפיכך, מעולם לא הורה ב"בצלאל") וביוליוס רוטשילד (מורה צעיר לציור, שיפוטר תוך שנה), שכר בניין ברחוב החבשים וייסד בו "בית מדרש למלאכת אומנות", המכונן על שתי מגמות: אריגת שטיחים ועיצוב חפצי מתכת. אגדת "בצלאל", שמחבר המאמר הנוכחי תרם לה אף הוא, מתארת מציאות ירושלמית חפה מכל מוסדות אמנותיים עד רגע הגיעו של המושיע ה"בצלאלי", שעטף את עצמו בהילתו של בצלאל בן-אורי, מקים המשכן.
  •  
  • אמת, בשנת 1979 הפתיע מוזיאון ישראל כמה מאיתנו בתערוכה בשם "אמנות ואומנות בארץ ישראל במאה ה- 19" (אוצר: יונה פישר; מחקר: חביבה פלד), בה הוצגו מוצגים שלא מעט מהם מ"אוסף פויכטוונגר" (שנודע עוד מאז הקטלוג המרשים שערך ישי שחר ב- 1971) ומ"אוסף איינהורן" – שני אוספי יודאיקה משובחים, אשר חשפו שפע של יצירה ירושלמית וצפתית, נאיבית ודתית באופייה, הקודמת ל"בצלאל". שמותיהם של אומנים כיוסף גייגר, משה שאה, שמחה יאנובר, שמואל שולמאן, מאיר רוזין ואחרים נרשמו עתה מחדש על כותל המזרח המהוהַ של פנתיאון האמנות המקומי. לימים, בזכות מאמרי מחקר שונים, יתווספו לכותל זה שמותיהם של אומנים ארצישראליים נשכחים מהמאה ה- 19, דוגמת מרדכי שניצר, חרש-אבן בעל מוניטין ומי שעיצב, בין השאר, את ארון-הקודש ב"החורבה" הירושלמית (כמפורט במאמרו של חיים באר, "מלך האמנות מעצמו", "הארץ", 18.5.1979). בספרו, "החרש והמסגר", שיצא לאור בירושלים ב- 1930, פירט פנחס גראייבסקי שורה ארוכה של יוצרים ירושלמיים מהמאה ה- 19, שמרביתם לא הוצגו ו/או הוזכרו בתערוכת 1974 במוזיאון ישראל. כאן הוזכרו רי"מ סלמן כראשון במלאכת הליתוגרפיה בירושלים, אליעזר נגר כראשון חרשי העץ בעיר, ר' מרדכי קלר – "הראשון למפתח ויוצר פסילים" (עמ' ד') ורבים נוספים. ברם, כל היוצרים הססגוניים הללו והנוספים, שפעלו כבעלי מלאכה אינדיווידואליים עצמאיים, לא יכלו להעיב על עוצמת המפנה ה"בצלאלי", בבחינת מוסד חינוכי ומקצועי ראשון-לכאורה, המכשיר את בני היישוב הישן לעבודות יצרניות בתחומי האמנות והאומנות. שלכאורה, רק כאן, ב"בצלאל", ורק אז ב- 1906, תחילתה של עשייתה ממוסדת, מתודית וקולקטיבית בתחומי האמנות הארצישראלית.
  •  
  • ולא כן הוא. ששנים רבות טרם בואו של שץ, כבר פעל בירושלים בית ספר לאמנות ואומנות, שחינך צעירים רבים בתחומי יצירה שונים וסיפק מוצרים אומנותיים למיניהם, הלא הוא "תורה ומלאכה", שמטעם חברת "כל ישראל חברים", היא "אליאנס" הצרפתית-יהודית. עסקינן בבית-ספר שמרבית תלמידיו ספרדים ואשר נוהל בידי מנהלים ספרדים, וזאת להבדיל מהאופי האשכנזי של "בצלאל", לפחות ברמות הניהול הכללי וניהול מרבית המחלקות. ובאשר לא התעטפו מנהלי "תורה ומלאכה" – נסים בכר ואלברט ענתבי, בצעיפי מיתוס, באידיאליזציות ציוניות מרקיעות שחקים ובכושר פרסום עצמי, דוגמת פרופ' שץ, דהה לו פועלו החלוצי של המוסד מדפי ההיסטוריה של האמנות המקומית. וכך, חרף מיעוט יחסי בנתונים היסטוריים, משימת המאמר הנוכחי היא להשיב מעט מעטרת "תורה ומלאכה" למקומה הראוי בראש ההיסטוריה של האמנות בארץ-ישראל. יצוין: תערוכת "אמנות ואומנות בארץ-ישראל במאה ה- 19" התעלמה כליל מ"תורה ומלאכה" וממוצריו.
  •  
דצמבר 28, 2011

ראשית תעשיית מוצרי עץ הזית בירושלים

    ראשית תעשיית עץ הזית היהודית והנוצרית בירושלים[1]

"מסורת חיטוב העץ הובאה (לירושלים) בידי נזירים פרנציסקנים. הללו הורו את הנוצרים המקומיים את טכניקת גילוף העץ, וכמו כן, את העבודה באם-הפנינה. מוצרי עץ (ירושלמיים) מוכּרים עוד מהמאה ה- 17, ואפשר עוד קודם לכן. נוסעים קדומים מתארים מחרוזות עץ-זית יפות וצלבים מעץ זית שהיו פופולאריים בין עולי הרגל. במאה ה- 19 יהודים שהמירו דתם לנצרות ייצרו אף הם מוצרי עץ זית."[2]

 

"אפשר שהאומנות האופיינית מכל האומנויות של ארץ הקודש הייתה חיטובן של מזכרות מעץ זית. הפופולאריות של אלה מוכחת בעובדה  שאלה העסיקו את דמיונם של בעלי מלאכה משלושת הדתות המונותאיסטיות. מרכזי אומנות זו היו בבית-לחם ובירושלים, שבהן עץ הזית מצוי בשפע. עץ הזית הוא כבד ודחוס. חיטוב החומר הקשה חושף את דפוסיו הפנימיים המעודנים […]. הגם שתחילתה של מלאכה זו בבית-לחם, מאות שנים קודם למאה ה- 19, היה זה בסוף אותה מאה ובתחילת המאה ה- 20 שאומנות זו זכתה לפופולאריות גוברת בין תיירים ועולי רגל. בעלי מלאכה נוצרים, מוסלמים ויהודים עיצבו סוגים שונים של כלים וחפצים דקורטיביים, כגון קופסאות (לסיגריות, לתכשיטים וכו'), פמוטות, כריכות לספרים, משקלות נייר וקנקנים."[3]

 

בספרו של ל.א.פרנקל "ירושלימה, ספר המסע לארצות אזיא הקטנה, סיריען ולאדמת הקודש" (שנכתב במקור בוינה ב- 1860) מנה הנוסע לא פחות משישה "עושי משבצות" יהודיים, דהיינו משבצי צדף במוצרי עץ.[4] בספרו של פנחס גרייבסקי מ- 1930, "החרש והמסגר בירושלם", מסופר על ר' חיים יעקב, ירושלמי שהיה ראשון בתעשייה המקומית של מזכרות מעץ זית – "מלפני כשישים ושבע שנים", משמע – 1863. אותו ר' יעקב, כך נכתב, אף זכה ב- 1867 לאות כבוד מטעם התערוכה העולמית בפאריז. אחריו מילא את מקומו בנו, דוב יעקב, ש"רכש לו שֵם אומן נבחר, לא רק בין תושבי עיר ירושלים אלא גם באירופא."[5] בבית המלאכה של דוב יעקב עבדו בין 30-15 פועלים וב- 1888 הזמינו ממנו הממונים על כולל אוסטריה ואונגריה בירושלים תיבת עץ משובצת צדף ועץ שחור, שי לקיסר פרנץ יוזף. התיבה, כך העיד הקונסול האוסטרי בירושלים, הוצגה בווינה בבית הנכאת הפרטי של המלך. עדיין ב- 1910, לרגל ביקור הנסיך הגרמני, איטיל, ורעייתו, נתבקש אותו דוב יעקב מטעם מנהל מחלקת עצי הזית של בית היתומים הסורי "שנלר", להביא מוצגים מעבודתו, והצמד המלכותי רכש ממנו טס עץ גדול ושולחן כתיבה.

 

read more »

דצמבר 25, 2011

1968, האמנות הישראלית ויהדות ארה"ב

    1968, האמנות הישראלית ויהדות ארה"ב: מקרה מבחן

 

חגיגות יום-העצמאות ה- 20 למדינת ישראל התקיימו בוושינגטון במחצית יוני 1968. היה זה בדיוק שנה לאחר "מלחמת-ששת-הימים", וגיבור המלחמה – יצחק רבין – הרמטכ"ל שהפך לשגריר ישראל בארה"ב, הגיע לא מכבר (פברואר אותה שנה) לשגרירות הישראלית. ההתלהבות היהודית-ציונית לא ידעה גבול. היועצת לענייני אמנות בוועדת החגיגות, קתרין יוכלזון, אספנית נלהבת של אמנות ישראלית ומאהבת גדולה של אמנות זו, נטלה על עצמה לארגן תערוכה חגיגית במיוחד של אמנות ישראלית ויהודית,[1] והיא בחרה 20 אמנים, ישראליים ויהודים-אמריקאים, שאליהם נשלח טקסט שעיקריו כדלקמן: נשף יום העצמאות הישראלי יתקיים בחסות השגריר רבין במלון "הילטון" הוושינגטון ביום ה- 16 ביוני, ויוזמנו אליו אלף מוזמנים אח"מים. לקראת נשף חגיגי במיוחד זה (20 שנה למדינה) תתקיים תערוכה של עשרה אמנים ישראליים ועשרה אמריקאים ("וכך לעזור ביצירות גשר בין שתי התרבויות"). מובטח כיסוי נרחב במדייה ואף סיכוי למכירת הציורים. מובטח גם קטלוג ("תוכנית מזכרת דלוקס […] אשר עשויה להפוך לפריט אספני…"). האמן מוזמן להשתתף בתערוכה, אך מתבקש לבחור ציור "שנושאו קשור-משהו לחגיגות ה- 20 למדינה, לחייה, אנשיה, נופיה, חגיה, או התנ"ך."

 

רשימת עשרה האמנים הישראליים הנבחרים כללה את יעקב שטיינהרדט, מרדכי ארדון, מרסל ינקו, משה קסטל, נחום גוטמן, אריה לובין, אנה טיכו, נפתלי בזם, משה מוקדי וראובן רובין. מאוחר יותר, נוסף שמו של יוסל ברגנר. שני אמנים נוספים צוינו כמועמדים, אך נפלו עוד בשלב מוקדם  – מירון סימה ו… יוסף זריצקי. עשרה הציירים היהודיים הפועלים באמריקה, שהוזמנו להציג בתערוכה, היו – אליאס ניומן, רפאל סוייאר, דוד ארונסון, מקס בנד, בן-ציון, בוריס ארונסון, זיגמונט מנקס, אלכסנדר דובקין, ג'אק צוקר ואברהם רטנר. רטנר השלים באותם ימים ממש ציור ענק, כ- 4X3 מ' גודלו, בשם "ניצחון", ונושאו – "מלחמת ששת הימים". חנוכת הציור תוכננה להוות חלק מחגיגות השגרירות הישראלית בוושינגטון, בחסות רבין, כמובן. עוד יצוין, בהקשר לרשימת האמנים האמריקאיים, שגם לאונרד בסקין היה ברשימה, אך נופה. הציירים, ג'ק לוין ובן-שאהן, צורפו מאוחר יותר.[2]

 

read more »