נהרות ההטבלה

                                נהרות הטבלה   

סיפור הטבלתו של ישו בנהר הירדן בידי בן-דודו השני, יוחנן המטביל, מסופר לנו במספר גרסאות, כמקובל ב"ברית החדשה". תחילה, ב"מתי", פרק ג': "בימים ההם בא יוחנן המטביל  […] ויצאו אליו יושבי ירושלים וכל יהודה וכל כיכר הירדן. וייטבלו על ידו בירדן מתוודים את חטאותם. […] ויבוא ישו מן הגליל הירדנה אל יוחנן להיטבל על ידו." (1, 5, 16) "מרקוס" (א') ו"לוקס" (ג') אינם מרחיבים בתיאור ההטבלה, ואילו "יוחנן" מדווח ביתר פירוט על מקום ההטבלה: "זאת הייתה בבית עֲבָרָה מעבר לירדן מקום אשר יוחנן מטביל שם." (א', 28) סיפור ההטבלה בירדן, נדגיש, לא הוגבל לישו: הוא היה נהוג על גברים ונשים יהודיים גם יחד, אין בו חובת עירום והוא מנוהל על ידי "בלן" קדוש ("ואתה הילד נביא עליון תיקָרא כי לפני ה' תלך לפנות את דרכיו." – "לוקס", א', 76).

איננו מכירים במסורת היהודית בלן קדוש כלשהו, מעין יוחנן. עם זאת, זכורה האגדה התלמודית על ר' יוחנן וריש לקיש שטבלו בירדן טבילת טהרה. וכמובן, הסיפור התנ"כי על אליהו ואלישע בירדן ("מלכים ב'", ב', 21-1): השניים נמצאים סמוך לגלגל וליריחו, דהיינו באותו מקום ששימש את בני ישראל לחציית הירדן, שהוא בערך אותו מקום המשמש כיום להטבלת צליינים נוצריים (קרי: המקום המשוער בו הטביל יוחנן את ישו). "ויאמר לו אליהו שב נא פה כי ה' שלחני הירדנה […]. ושניהם עמדו על הירדן. ויקח אליהו את אדרתו ויגלום ויכה את המים ויחצו הנה והנה ויעברו שניהם בחרבה."  רק לאחר מעשה החצייה, יורדת מרכבה משמים ונוטלת עמה את אליהו השמימה (תמונה שזכתה לייצוג נרחב בציור המערבי וגם בציור היהודי – שאגאל, וגם בציור הישראלי – ראובן רובין, למשל). נציין לעצמנו: א. אליהו נתפס במסורת הנוצרית כמבשרו של ישו. ב. מקום חציית הירדן על ידי אליהו ואלישע הוא מקום הטבלת ישו בידי יוחנן. ג. מעשה נס החצייה בחרבה מזכיר לנו את נסי חציית ים-סוף וחציית הירדן, שניים שנידרש אליהם להלן. נוסיף גם את נס טבילתו של נעמן, שר צבא מלך ארם, בירדן: נעמן, מוכה הצרעת, שומע מפי אלישע: "הלוך ורחצת שבע פעמים בירדן וישוב בשרך לך וטהר. […] וירד ויטבול בירדן שבע פעמים כדבר איש האלוהים וישוב בשרו כבשר נער קטן ויטהר." ("מלכים ב', ה', 10, 14)  במידת מה, אלישע הוא הקרוב ביותר במקורות היהודיים למעמדו של יוחנן המטביל (הגם שהמסורת הנוצרית ראתה דווקא באליהו את בן דמותו של יוחנן[1])

---

[1] רבקה ניר, "יוחנן המטביל בן דמותו של אליהו", "קתדרה" 139, ניסן תשע"א, עמ' 78-55.

. בכל מקרה, ברור לנו מהדוגמאות הנ"ל מעמדו של הירדן כנהר המשמש כטבילה מטהרת וכאתר קדוש, המטרים את סיפור ההטבלה הנוצרית. נזכיר, בהקשר זה, ציור-קיר בכנסיית "יוחנן המטביל" בבית-עברה (9 ק"מ מזרח ליריחו), בו נראים ישוע ויוחנן (עם תלמידים) משני עברי הירדן המתפתל, לרקע מרכבת אליהו העולה השמיימה ואלישע הכורע ארצה.

טקס ההטבלה הנוצרי חייב, כמובן, לטקס היהודי של הטבילה. כמפורט ב"משנה", מסכת מקוואות, הטבילה היא מצווה המוטלת במקורה על גברים ועל נשים כדי להיטהר מטומאה (נידה, זרע ועוד). הטבילה מותרת במקווי מים טבעיים (נחלים, אגמים, ימים) – "מים חיים", זורמים – אך גם במקווה יעודי בשיעור של ארבעים סאה (מאגר מים שאינם שאובים, על פי רוב – מי גשמים, לאור הכתוב ב"ויקרא", י"א, 36: "אך מעיין ובור מקווה מים יהיה טהור"). מצוות הטבילה כוללת הכנסת כל הגוף העירום למים, ללא שום חציצה, ובמקורה הייתה נהוגה בציבור הרחב קודם לקיום יחסי מין או קודם העלייה למקדש.

הספר האלוהי והספר האנושי

                    הספר האלוהי והספר האנושי

בעברית קראו לפסל הזה של אנסלם קיפר מ- 1989 – "פרג וזיכרון" (200X500X400 ס"מ, אוסף מוזיאון ישראל), כשם ספר שיריו של פאול צלאן מ- 1952: מטוס-קרב, עשוי עופרת, חבול וסרוח כגוויה חנוטה, נושא על כנפיו הקדמיות והאחוריות ערימות של ספרי עופרת גדולים, שבין "דפיהם" גבעולי פרג יבשים.

"הניסיון לדלות מתוך המיתוס והנבואה, מתוך התרבות והריקנות, מתוך האמונה ומתוך הניהיליזם ההיסטורי ספר ארכאי בו עשוי הזמן לעצור לרגע מלכת. אמנם ספר זה אינו יכול להביא גאולה לאיש, אך ההיגיון שבו טבוע עמוק כחידת כתב-סתר לצד הניסיון האנושי שלנו."[1]

מה הם הספרים המונומנטאליים והארכאיים הללו של קיפר? באנגלית, נקרא הפסל "מלאך ההיסטוריה" (וב- 2006 אף הוצג הפסל במוזיאון ישראל במחיצת הציור "מלאך ההיסטוריה" של פאול קליי,1920). אכן, יותר משאני מזהה במטוס המוכה עקיבת אֵבל של מלחמה (גם אם יצירת קיפר אמנם מושרשת לעומקה במלחמת העולם השנייה ובשואה), אני מזהה אותו עם מלאך שנפל. לטעמי, זהו מלאך שנשא עמו ספרים משמים, ספרי גורל. פרחי הפרג היבשים, הבוקעים מדפיו, הם זיכרון לשיכרון חושים ואדום-דם: "…אנחנו אוהבים זה את זה כפרג וזיכרון,/ אנחנו ישנים כמו יין צדף,/ כמו הים בקרן-דם של הסהר." (פאול צלאן, "קורונה", מתוך "פרג וזיכרון", 1952, תרגום: שמעון זנדבנק) מלאך-ההיסטוריה של ולטר בנימין, שרואה כיצד נערמות הגופות למרגלותיו במהלך הזמנים, נפל שדוד כמטוס ועמו מטען הספרים, המוצגים לעינינו כשהם סגורים, בלתי קריאים, מתכלים כמלאך/מטוס. ספרים אלוהיים שקרסו.

רקוויאם ו'אל מלא רחמים'

                         רקוויאם ו'אל מלא רחמים'

 

אני קורא בוויקיפדיה:

"רקוויאם היא מיסה קתולית הנכתבת ומבוצעת לזכר אדם מת […]. לרוב נכללת המיסה בטקסי אשכבה וכן משמשת כתפילה ביום כל הנשמות, […]. הקתולים מאמינים כי ביצוע מיסת הרקוויאם לכבודו של נפטר מסוים יכולה לזרז את מסלול הייסורים שנגזר על נשמתו לעבור בדרכה אל גן-העדן. השם רקוויאם מגיע מהמשפט הפותח את המיסה – Requiem aeternam dona eis, ומשמעותו בלטינית: 'מנוחה'. […] מיסת הרקוויאם שונה בתבניתה מכל מיסה רגילה, כיוון שהיא משמיטה בכוונה את הקטעים השמחים והמביעים תקווה אשר נמצאים בכל מיסה רגילה, דוגמת המזמור 'גלוריה' […], ותחתיהם מוספות לתפילה קינות וקטעים המפארים את בוא יום הדין."

 

עיון בתרגום עברי של הטקסט הקבוע של מיסת הרקוויאם (כפי שנקבע בוועידת טרנטו, 1545) מעמידני, קודם כל, מול הפתיחה הנ"ל:

"הענק להם מנוחת עולם, אלוהים, ואור נצחי יזרח עליהם./ מזמור יאה לך, האל, בציון, ואליך נדרים יושבו בירושלים./ שמע תפילתי, אליך יאסף כל בשר."

מכאן ואילך, עומדת מיסת הרקוויאם בסימן אימת יום-הדין ותחנוני הרחמים:

"אדון רחם, משיח רחם, אדום רחם./יום של זעם! היום ההוא/ יפזר את היקום כאוד עשן/ […] כמה רעדה תהיה אז/ עם בוא השופט…"

 

מיסת האשכבה ממשיכה בנתיב חרדת העונשין, נאמנה לתיאורי "חזון יוחנן" ("אז יעלה הספר הכתוב/ המכיל בתוכו הכול/ ממנו ישפט עולם/…"). "הצילני, הו מעין של חסד/ זכור נא, ישוע הרחום/ […]/ אל תשמידני ביום ההוא", זועק דובר הרקוויאם ומכה על חטא בנוסח תפילות יום הכיפורים היהודי. הוא פונה ללבו של ישו, מזכיר לו את מחילתו למרים המגדלית ולגנב שנצלב לידו, ומשווע לגאולה מזוועות הגיהינום. ובסיום:

"שה האלוהים/ הנושא חטאת עולם/ הענק להם מנוחה./ מי יתן ואור נצחי יזרה עליהם, אדוני/ יחד עם כל קדושיך לנצח/ כי חנון אתה. הענק להם מנוחת עולם/ ואור נצחי יזרח עליהם."

אם כן, מה שהחל ב"רקוויאם" (מנוחת עולם) מסתיים באורח סימטרי ב"רקוויאם".

צלובי שואה וקיום

                         צלובי שואה וקיום*

[(*) עדכון מאמר שפורסם לראשונה ב- 1984, בקטלוג תערוכת "אל מיתוס ללא אל", ולאחר מכן ב- 2004 בספרי, "בהקשר מקומי"]

ב- 2006 הוצגה במוזיאון תל-אביב תערוכת צילומים שתיעדו ו/או הגיבו ל"התנתקות", קרי – פינוי התנחלויות ומתנחלים מאזור רצועת עזה. צילום מרשים במיוחד היה זה הצבעוני שצילם נתן דביר – חיילים ישראליים אוחזים בנער עצום-עיניים ורפוי-אברים ומורידים אותו מגג בית. במתבוננים בצילום עלתה האסוציאציה של תמונת הורדתו של ישו מהצלב וזו הטעינה את הצילום במימד מיתי. פינוי מתנחל צעיר כמוהו כצליבת ישו? כיצד נבחין בין רלוונטיות לבין אי-רלוונטיות נוצרית באמנות הישראלית?

2012: במרתף של גלריה "ברוורמן" בתל-אביב מוקרנת עבודת וידיאו של דנה לוי: מנוף שולף עץ מתוך מי נחל. העץ העקור מונף אט-אט, מים נוטפים משורשיו, אך הוא ממשיך לעלות עד כי נעלם מעינינו. קשה לנו שלא להרהר בדימוי עלייתם של ישו או מריה השמימה (ובפרט, שהאמנית תלתה על הקירות שתי עבודות קורנות, דמויות-ויטראז'ים, המזכירות כנסייה). אסוציאציה פרועה?

                                 *

סוגיית יחסי הנצרות והאמנות הישראלית אפופה בעייתיות. עוד בטרם בחינה מקפת של הדימוי הנוצרי, נדרש החוקר לתהיות, הדנות את הסוגיה לחמקנות, אי-וודאות ומורכבות: לדוגמה, נקיטה של צייר במבנה טריפטיכון, האם היא מחויבת למושג ציור-המזבח הנוצרי (בן שלושה הפאנלים), כן או לא? או, נושא שכיח כגון המדונה והבן: הרבה ציורים ולא מעט פסלים של אם ובן יאותרו באמנות הישראלית (ציורי אהרון גלעדי כמקרה מובהק), מיעוטם מובא בהקשר הישיר של ה"פייאטה" הנוצרית – מתי רשאים או נתבעים אנו לזהות אם וילד עם המדונה והבן ומתי לא? התשובה אינה פשוטה; ספק אם ניתן לענות עליה באורח נחרץ (אלא, כאשר קורא אמן לציורו במפורש בשם "המדונה של…" ). דוגמה נוספת: מוטיב האפוקליפסה הנוצרית: כאשר מצהיר יעקב פינס (2005-1917) ב- 1946 על נושא זה בסדרת חמישה חיתוכי עץ אקספרסיוניסטיים, המאיירים במפורש את הכתוב ב"חזון יוחנן", העניין פשוט. ברם, דימויי האסון והקץ, שיציפו את האמנות הישראלית מאז שנות השמונים של המאה הקודמת, מתי הם "אפוקליפטיים" (בזיקה לחזון הקץ הנוצרי) ומתי לא? האם ה"דם" השוטף את ציוריה המאוחרים של אביבה אורי (1989-1922), או ה"דם" הזורם מ"שמים" דרך התקרה במיצב הבייאנלה בוונציה שהעמיד משה גרשוני (יליד 1936) ב- 1980 – האם "יום הדין" הנוצרי רלוונטי להם אם לאו? ועדיין בהקשר לאדום: מתי נקיטה באדום וזהב מרמזת על איקונות נוצריות ומתי לא? הסוגיה מוכרת לכל מי שעסק ביצירות ישראליות דוגמת אלו של אריה ארוך (1974-1908) או שרגא וייל (2009-1918) ואחרות.

כפי שיוכיח העיון שלהלן, נוקט המחבר ב"קוּלָא" בכל הקשור לבעייתיות הנ"ל: די לו בהוכחות נסיבתיות ובמבט משווה של דימויים כדי להחיל את ההקשר הנוצרי על נתונים אמנותיים, גם כאשר אין הם נוצריים במובהק.

בשורות טובות

                            בשורות טובות   

 

מרים הבתולה יושבת בגָנַה הסגור (hortus conclusus), "גן נעול אחותי כלה", עת מופיע מולה המלאך גבריאל, בידו פרח השושן הצחור ("כשושנה בין החוחים", האם מכאן אגדת פרח הבתולין של מרים?) ובפיו הבשורה: "והנך הרה וילדת בן וקראת את שמו ישוע." ("לוקס", א', 31) ועוד הוא מסביר למרים המבוהלת ("והיא בראותה נבהלה לדברו"): "רוח הקודש תבוא עלייך וגבורת עליון תצל עלייך על כן גם לקדוש הילוד יקָרא בן-אלוהים." (שם, 35)

כמה מיצירות האמנות המופלאות ביותר בתולדות האמנות המערבית ייצגו את סיפור הבשורה הנוצרית: ליאונרדו דה וינצ'י, פיליפו ליפי, בוטיצ'לי וכיו"ב – כולם ציירו במתכונת דומה למדי את צדודית המלאך בשמלתו האדומה, כורע ברך מצד שמאל, כנפיו פרושות, בימינו הפרח ובשמאלו הוא מברך את הבתולה היושבת מימין בשמלתה האדומה וגלימתה הכחולה. הבדלים היו בניואנסים: כנף הטווס שהעניק פיליפו ליפי (1453-1452 בקירוב, הגלריה הלאומית, לונדון) למלאך; תנוחת הבהלה שייחס סנדרו בוטיצ'לי (1490-1489, ה"אופיצי", פירנצה) לעלמה; מיקומה על מרפסת בגן מאחורי שולחן שיש מפואר ועליו מעמד-ספר (לאונרדו דה וינצ'י, 1475-1472, ה"אופיצי", פירנצה); הנופים הנשגבים המשתנים ברקע (מאשוחים וברושים לרקע נהר והרים ועד לטירה על הר); ועוד.

הגם שלא שכחנו את המלאכים המבשרים לאשת מנוח ולחנה את הריונן הצפוי (ראו, לעיל בפרק "הולדת הקורבן"), ליהודים סיפור-יסוד אחר של בשורת הולדה: ביקור שלושה המלאכים את אברהם ושרה:

"וירא אליו ה' באלוני ממרא והוא יושב פתח האוהל כחום היום. וישא עיניו וירא והנה שלושה אנשים ניצבים עליו […] והוא עומד עליהם תחת העץ ויאכלו. ויאמרו אליו איה שרה אשתך ויאמר הנה באוהל. ויאמר שוב אשוב אליך כעת חיה והנה בן לשרה אשתך…"[1]