ב- 18 לאוקטובר ייחנך בירושלים אחד הפסלים החשובים ביותר שנוצרו אי-פעם בישראל – פסלו הסביבתי המרהיב ומרומם הנשמה של מיכה אולמן, "אותיות-האור", הממוקם בגן הצמוד לספרייה הלאומית החדשה ומשקיף על בניין הכנסת ועל ביתני מוזיאון ישראל.
כבר במו המיקום האסטרטגי, מאותגרת ומאתגרת יצירת-המופת המונומנטאלית הזו, מעגל של 18 מבני אבן (גושי אבן טבעית ממצפה-רמון, חצובים ומנוסרים)[*], מעגל המשתרע על פני כ- 600 מ"ר ובגובה אבנים ממוצע של 1.80 מ'. לא פחות משהסביבה הלאומית-תרבותית מקרינה ערכיה (היכל המגילות הגנוזות מאותת מנגד), הפסל מקרין על המוסדות הסמוכים את ערכיו, מסמן למחוקקים השכנים חוק-יסוד מטאפיזי, תוך שמחבר ארץ ושמים, משלב את הקדום ואת העכשווי, את הבראשיתי עם הקידמה, מפגיש את תרבויות המקום, ויותר מכל, דובר בדרכו השקטה את תורת הסוד של השפה העברית. כי, בפסלו, זוכר מיכה אולמן את "ספר יצירה" ואת האידיאה, לפיה אותיות האלפבית העברי נקראות אותיות יסוד, משום שהיקום נברא באמצעותן "וצר בהן את כל היצור ואת כל העתיד לצור."[1]
אסוציאציה ברורה, כמעט מוצהרת, קושרת את מעגל האבנים הכמו-דולמניות של "אותיות-האור" למעגל האבנים הפרה-היסטורי (22 לפנה"ס) של "סטון-הנג'" שבאנגליה. אלא, שמיכה אולמן בא אל מקדש-השמש הפגאני ומתרגמו לאמירה רוחנית-יהודית נשגבת, אשר "מתיכה" את האבנים הכבדות לאותיות, לשערים, לחלונות ולקירות "חדרים", ואלה מזמינים את צופיו לתנועה רב-כיוונית ביניהם, תנועה של רוח חופשית, יוצרת, בוראת, בין היש לבין האין. הנה כי כן, תנועת המבקר בין מבני האבן דמויי האותיות בוראת "משפטים" מופשטים, יוצרת אינספור קומפוזיציות פיסוליות, מזמינה את המבקר להפוך הוא עצמו לאמן ולבנאי של המרחב הפיסולי-לשוני.
כל אבן-אות מאבני "אותיות-האור" היא מעין שעון-שמש, המשנה אורך וצל במהלך שעות-היום. כי פסלו של אולמן מגיב לאור, נפתח ונאטם לאור, בה במידה שהוא אור במו אותיותיו. אך, לא פחות מפסל-אור, "אותיות-האור" הוא פסל-צל, מערכת של הטלת צללים היונקת מצל תחתון גדול.
כי שני מפלסים ל"אותיות-האור": המפלס העליון, בו ניצבים מבני האבן, ספק כשרידים ארכאיים וספק כאלמנטים ארכיטקטוניים מודרניים, ומפלס תחתון, "בור" הנראה כחלל אפל מבעד לאותיות אל"ף, אליף (הערבית) ו- A (הלועזית). שלוש אלו, שזיווגן מסמן חיבור אוטופי בין-תרבותי ובין-דתי-מונותאיסטי, מעוצבות בזכוכית במרכז רצפת האבן של המעגל הגדול: מפלס אותיות-האור נושא בחובו את החשוך, את האפר המר הקבור בתת-התודעה של התרבות היהודית, הזיכרון המדהד את "הספרייה הריקה" (1995) של מיכה אולמן במרכז ברלין. מ"ספרייה" לספרייה. מברלין לירושלים. מחושך לאור. ובה בעת, האין נושא מעליו את היש, הבור-חור-קבר בבחינת מסד המזין את החיים מעליו.
בצלאל בן-אורי, הפסל העברי הראשון, נודע כמי ש"היה יודע לצרף אותיות שנבראו בהן שמים וארץ" ("ברכות" נה, א). מיכה אולמן ממשיך בדרכו של בונה המשכן, "מצרף אותיות" של אבן ובונה "מקדש" לרוח האדם, לאחווה וליצירתיות שבסימן הפלא השוכן בעומק היש: "פלא" כהיפוך האותיות של אל"ף, "פלא" כ"סוד גדול מופלא" ("ספר יצירה", ג', ב):
"לפי המקובלים, האות א' מציינת את הכתר, הספירה העליונה. ביחס לכתר אמר בן-סירא – 'במופלא ממך אל תחקור'. המקובלים מכנים את הכתר 'מדרגת האין."[2]
הירידה לבור התחתון של "אותיות האור" תגלה לנו את האל"ף מוקרנת והיא תזכיר לנו גם את סיפורו של חורחא לואיס בורחאס, "האלף":
"…שהרי בפינת המרתף יש אלף. הוא הבהיר שאלף היא נקודה במרחב שנכללות בה כל הנקודות האחרות. […] המקום שכל המקומות בתבל נמצאים בו ונראים מכל הזוויות. […] אתה שוכב על המרצפות וקובע את המבט במדרגה התשע-עשרה […] תוך כמה דקות אתה רואה את האלף, את המיקרוסוקמוס של האלכימאים ושל המקובלים."[3)
האות אל"ף היא המקור. היא מרחפת על חלל המפלס האפל (שלתוכו טרם נכנסתי. רק בפתיחה החגיגית תותר הכניסה), בדומה לרוח-אלוהים המרחפת על פני תהום בטרם בריאת אור ועולם. זוהי האל"ף, שהיא הציר ממנו בונה הבורא, בונה האמן, את ה"עולם", את ה"יישוב" המקדשי, את הכיכר, את ה"חברה" של הפרטים האינדיווידואליים, את הריבוי שבאחדות המעגלית, את הביחד. אין זה מעגל פולחני אקסטאטי, כי אם מעגל הגותי ושותק של שבר ובנייה, פצע ושיקום, מעגל של קטעי הלא-שלם המתגודדים ומתאחים לצורך בניית גופים: כי כל אות כאן היא גוף אדם (פגוע) והיא בית (שנעדר), וסך כל האותיות יחדיו הן מקום, גלגולה של תלולית-העפר שאולמן טאטא וערם ב- 1975 וקרא לה "מקום".
לכן, הפסל "אותיות-האור" מסכם ומביא לשיא את כלל יצירת מיכה אולמן עד כה. מעגליותו מהדהדת את פסל "מולד הירח" (1994), האבן ההיולית המנוסרת בזוויות חדות מהדהדת את "שמים" (1980), פיסול האותיות מהדהד את האותיות שחפר אולמן באדמה בגן של מוזיאון פתח-תקווה ("פה", 2014), קטעי הקירות מהדהדים את הבית הנעדר ב"יסוד" שבשדרות רוטשילד (1989). אף השידוך בין אולמן לבין הספרייה הלאומית ממשיך את ארונית הכרטיסיות הקטלוגיות, שבמגירותיה "שתל" אולמן אדמה ואותיות (שצורתן מוחסרת בתחתית המגירות והן מוקרנות על הרצפה). עבודת-מגירות זו היא המבוא הישיר לעבודת "אותיות-האור", שליצירתה אנו חבים למיכה אולמן תודה גדולה.
ולא נשכח: ברכה מיוחדת מגיעה גם ליגאל צלמונה, אוצר הספרייה הלאומית, על שהוביל את המיזם המופלא, אשר – אין לי ספק – יהפוך למקום של עלייה-לרגל.
[*] 18 המבנים כמספר 18 אותיות מתוך 22 אותיות האלפבית העברי. את ארבע האותיות הגרוניות – א'ה'ח'ע' – שמר מיכה אולמן למסדרון המוביל אל מרתף המיצב שלדבריו כמוהו כגרון. מבחינתו, מיצב האותיות עניינו דיבור כפי שהבהיר לכתבת, נעמה ריבה (מוסף "הארץ", 17 בנובמבר 2023)
[1] "ספר יצירה עם פירוש וביאור", מאת: אריה קפלן, ידיעות אחרונות, תל אביב, 2011, עמ' 31.
[2] שם, עמ' 22.
[3] חורחה לואיס בורחאס, "האלף", תרגום: יורם ברונובסקי, הספרייה החדשה, תל אביב, 2000, עמ' 123-122.
המחסן של גדעון עפרת 