קטגוריות
ציור עכשווי בישראל

ארטו-גרשוני-ארטו

                         ארטו-גרשוני-ארטו

 

אני מהרהר במשה גרשוני כשאני כותב על אנטונן ארטו.

 

ב- 6 באוקטובר 1996 נשא ז'אק דרידה הרצאה במוזיאון MoMa הנודע שבניו-יורק, לרגל הצגת תערוכת רישומים על נייר של ארטונן ארטו מהשנים 1948-1939, שנותיו האחרונות. התערוכה נדדה למנהאטן מ"מרכז פומפידו" שבפאריז. ארטו (1948-1896; שנת התערוכה ב- MoMa היא שנת המאה להולדתו):

"…מאז אותו יום באוקטובר 1939, מעולם לא כתבתי מבלי גם לרשום/ אך מה שאני רושם/ אינו עוד בנושא 'אמנות', מהדמיון אל הנייר, לא עוד פיגורות מרשימות, כי אם ג'סטות, פועַל, דקדוק, אריתמטיקה, 'קבּלה' שלמה/ וזה מחרבן על זה, זה מחרבן על זה…"[1]

 

דרידה התבונן ברישומים המשולבים בטקסטים (לא אחת, נרשמו המילים על פני דמות) וראה "מכה", מכת-ברק, מכת-חשמל, טיפול בהלם. יותר מאמירה רישומית ומילולית בעלת פשר (ב- 2 ביולי 1947 רשם ארטו בשולי חתימתו: "ומי כיום/יאמר/מה?"), דרידה אבחן מעין Speech-Act, הרישום/כתיבה בבחינת פעולה מחשמלת, מסוכנת, קריטית.[2]

 

ארטו יצר את רישומיו הנדונים בימים בהם היה מאושפז לאורך תשע שנים בבית-מחסה לחולי-רוח וחווה טיפולים מייסרים במכות-חשמל. הזרם עבר לרישומים, אבחן דרידה.

 

הטקסטים המלווים של ארטו ספוגים חילול שם-שמים וחירוף שם-אלוהים. אחד מהם קרוי "הלא-יוצלחות המינית של אלוהים", והוא מציע מתן מכת-חשמל לקב"ה באמצעות הרישום, זרם שיעבור מגופו של ארטו ויטעין מחדש את הסוללות הסחוטות של השילוש הקדוש:

"הקבר של הכול ממתין בזמן שאלוהים משתעשע בכלים שבאזור הבטן, מבלי שיידע כיצד להפעילם. […] יצירתי היא שעשתה אותך חשמלי, אני אומר לאלוהים, כשמאז ומעולם ראית את עצמך כסוללה חשמלית שלא תשווה לסוללה שאני מתעתד להזרים בך…"

 

דרידה:

"לתת מכה – le coup férir – אין פירושה רק לחשמל, אלא גם להצית אש לראות ולהראות את מכת-החשמל, להציג את תמונתה כמו על שולחן-ניתוחים או שולחן-עינויים."[3]

 

אש, מכה, אלוהים, מוות: ארטו מרבה להשתמש במילים הצרפתיות בעלות הצליל הסמוך: tombe, tomber, tombeau – קבר, מצבה, ליפול: ברישום בשם "המוות והאדם" (אפריל 1946), הפועַל "נפל" ((tomber מופיע בארבע הטיות שונות המשיקות ל"תיבות" המזכירות קבר.[4] מכאן כבר קצרה הדרך לזיווג מוות ומין: "מוות, עין, פאלוס, מכה. קודם כל לאלוהים, לחיקוי האל המוגשם באני."[5] זיקת ה"ליפול" ו"קבר" ((tomber, tombeau חלה גם על צניחת אבר-המין, זו האי-יוצלחות האלוהית.

 

אלא, שארטו, כך דרידה, מרחיב את הכשל המיני לאנאליות של עצירת פעולת המעיים. העצירות והרליגיוזיות נפגשות אצל ארטו ברובד… הנפיחה הקדושה, שהיא רוח הקודש:

"…כשאני תוקע את הנאד הזה צהוב-הבטן/ ואני אומר לנשמתי […]/ נערה רוצה יום אחד לגהור מעלי/ לעשות קקה ופיפי עלי/ אעשה לה בפנֵי ומול אלוהים רוח עצירות-צואה שתמיד מפליצה עלי…"[6]

 

 

עתה, בכתיבת ארטו, שתן מתגלגל לזרע, וכל זאת עדיין בשילוב הכתיבה ברישום העשוי רע במתכוון:

"הרישום, בדומה לכל שאר רישומיי, אינו של אדם שאינו יודע לרשום, אלא של מי שנטש את עקרון הרישום ורוצה לרשום בגילו, גילי, כמו לא למד דבר בעיקרון…"[7]

 

דרידה:

"כך הופך ילד-משורר לשותף בלתי נפרד של אלוהי האירוניה, שצוחק בפניך ומבזה את כל מוסדות התרבות ותולדות האמנות ודיסציפלינת הרישום וקני-המידה התקינים לשיפוט, להתנהגות נאותה:

…]. מי אני?/ אני אנטונן ארטו,/ תמיד סבלתי מבני-אדם,/ וביתר דיוק – מהחברה."[8]

 

*

אין זה מפגשו הראשון של ז'אק דרידה עם אנטונן ארטו. שהלא כבר בקובץ המאמרים מ- 1967, "כתיבה ושוני", כלל דרידה פרק בשם "תיאטרון האכזריות והַסֶגר על היצוגיות".[9] אלא, שאז, בשחר התגבשותו הפילוסופית של דרידה, שימש ארטו של "התיאטרון וכפילו" (1938) כן-שיגור לרעיון ביקורת הייצוגיות ושחרורה של השפה ממקור:

"תיאטרון האכזריות אינו ייצוגיות, הוא החיים עצמם […]. החיים הם המקור הבלתי-ניתן-לייצוג של הייצוגיות."[10]

 

ארטו, הדגיש דרידה במאמרו המוקדם, מבקש להיפטר ממושג החיקוי באמנות. על אמנות התיאטרון להיות הביטוי הפרימורדיאלי של הרס החיקוי. התיאטרון המבוקש דוחה את ה"דיבור" ((Logos במשמעות של מקור ראשוני (הקודם ל"כתיבה", למערכות המסמנים באשר הם) ובמשמעות של… אלוהים: "תיאטרון האכזריות" של ארטו הוא רצח אב, רצח אלוהים:

"הבמה לא עוד תפעל כחזרה על נוכח, לא עוד תנכיח-מחדש ((re-present נוכח המתקיים במקום אחר וקודם לכן[…]. ההיות-נוכח-לעצמו של הלוגוס [הדיבור/ג.ע] המוחלט, הנוכחות החיה של אלוהים."[11]

 

מה שמותיר את המופע התיאטרוני, על פי ארטו, לא כבבואה של מקור, כי אם כ"כוח". והרי לנו סנונית הפרשנות הדרידיאנית לרישומי ארטו כ"מכה".

 

*

ז'אק דרידה: מה קורה למוזיאון כאשר הוא מציג תערוכה של אנטונן ארטו? מה קורה למוזיאון בשם MoMa שעה שמציג תערוכה של מי שכינה את עצמו Momo (שם, שאחת ממשמעויותיו היא – משוגע)? האם אנו עדים לקידושו של סנט-אנטואן בתהלוכה דתית מפוארת העוברת מ"מרכז פומפידו" ל- MoMa? כלום עדין אנו לשובה של רוח-הרפאים של ארטו-מומו (הופעה לעין ולאוזן: דרידה עמד על כך, שבמהלך הרצאתו יושמע קולו המוקלט של ארטו)?

"אני שומע את ארטו בקולו שלו, עורך מתקפת גינוי, ניאוץ, לעג, ביזוי, חילול […] נגד הכול: אמריקה, ארה"ב, אמנות, המוזיאון, המודרניות, MoMa…"[12]

 

                                 *

אני כותב על ארטו, אך אני מהרהר במשה גרשוני.

 

 

 

 

[1] Jacques Derrida, Artaud the MoMa, Columbia University press, New-York, 2017, p.24.

[2] שם, עמ' 6.

[3] שם, עמ' 10

[4] שם, עמ' 12.

[5] שם, עמ' 14.

[6] שם, עמ' 17.

[7] שם, עמ' 26.

[8] שם, עמ' 30.

[9] Jacques Derrida, "The Theatre of Cruelty and the Closure of Represntation", in: Writing and Difference, University of Chicago Press, Chicago, 1978, pp. 232-250.

[10] שם, עמ' 234.

[11] שם, עמ' 237.

[12] לעיל, הערה 1, עמ' 74.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s