בשלהי 2004 נטל האמן הבלגי, פרנסיס אליס (1959- ), פחית צבע ירוק, ניקב אותה במברג והחל צועד בירושלים לאורך התוואי של "הקו הירוק", אותו קו-גבול שסומן בירושלים בידי משה דיין ב- 1948 ובוטל ב- 1967. אליס, הידוע כ"אמן-הליכה" המשלב מושגיות ופיוטיות, צעד לאורך 24 ק"מ, כשהוא מטפטף את הצבע ירוק ומסמן את "הקו הירוק" שלו על הכביש (ועל מכנסיו…).
רק בנדיר מזמנת הפוליטיקה מתוכה שידוך לאמנות. מושג ה"קו הירוק" הוא מין זימון שכזה בזכות האידיאה של ה"קו", יסוד הרישום. אך, לא כל קו ירוק הוא "הקו הירוק"; שכן, קו ירוק יכול להיות פשוט קו ירוק: אנחנו זוכרים את ציורו של אנרי מאטיס מ- 1905, "הקו הירוק", שלא היה אלא דיוקן של רעייתו עם פס אנכי ירוק שחצה את פניה לאורכם. "קו ירוק" יכול להיות גם מטפורה: האם לא היה זה במהלך מלחמת יום כיפור, למחרת קריסת "קו בר-לב", שמיכה אולמן שלח גלויה לתלמידיו ב"בצלאל" ועודדם לדבוק באמנותם ב"קו בר-לב"? ועם זאת, סוגיית קווי-הגבול הטריטוריאלי בישראל אחראית ליצירות ישראליות רבות בשנות ה- 70 (דגנית ברסט, פנחס כהן גן וכו'[1])? ב- 1998 אצרה אלן גינתון במוזיאון תל אביב את תערוכת "העיניים של המדינה" (כותרת-המשנה: "אמנות חזותית במדינה ללא גבולות"), בה הוצג חלק ניכר מהיצירות הללו:
"גינתון הצביעה על קשר בין מחיקת הגבולות הפוליטיים של מדינת ישראל בעקבות מלחמת 1967 – מחיקת הקו הירוק – לבין מחיקת גבולות באמנות המושגית. היא הגדירה את היחס בין מחיקת הגבול המדיני לבין מחיקת הגבולות המדיומליים של האמנות המושגית כהיפוך דיאלקטי – היעדר גבול מקלקל ולעומתו (גם כמחאה) היעדר גבול שבונה גשרים בין אמנות לחיים."[2]
אך, בעוד רוב עבודות-הגבול הללו התעלמו מקו-הגבול של 67-48 בדין "מדינה ללא גבולות", ראויה לציון קבוצת עבודות שהתעקשה ומתעקשת בישראל, מאז 1985, על "הקו הירוק".
בולטים וזכורים בקבוצה זו ציורים שצייר דוד ריב מאז 1985, עוד משעה שהיה חבר בקבוצת "רגע". תחילה, ב- 1985, היו אלה ציורי מפת "הקו הירוק" על רקע צהוב, הצהוב של מפלגת "כך": בציור האחד צוירו, אכן, שלוש דמויות של "אנשי 'כך'"; בשני, צוירו בניין IBM, עירום נשי ומתעמל; בשלישי, צוירו לוחות שש-בש, מטוסי-קרב ושוטרים. ב- 1986 נוספו לרקע הצהוב ציורים עם רקע אדום או כתום, חלקם דחוס בהמוני דימויים זעירים מופשטים או מופשטים-למחצה כגון "עיניים", או "נמלים", או "חורשה", או "כלניות". ב- 1987 הפריד "הקו הירוק" בין רקע תכלת-לבן (דגל ישראל) עם בניינים על חוף תל אביב לבין נערים ערביים רעולים המיידים אבנים על רקע אדום-ירוק-שחור (דגל פת"ח) וצורות עיניים. היו אלה ימי האינתיפאדה הראשונה. גווני אדום ושחור גברו ברביעיית ציורי "הקו הירוק" (שעתה צויר באדום, שחור ולבן) שנלוו לו הירוגליפים של "יורים", או ציורי דקלים ועוד. ברביעייה אחרת מאותה שנה, ניצב "הקו הירוק" במרכז או בשולי ציור הסטודיו של ריב. וגם עדיין ב- 2004 יחזור "הקו הירוק" כשהוא ניצב במרכז ציור של בניין מגורים תל אביבי.
מפת "הקו הירוק" בציורי דוד ריב אינה יודעת מנוח: היא זזה מהמרכז לשוליים, היא צונחת באלכסון, היא קורסת למטה, אך היא תמיד חוזרת מתוך המודחק. ציורי "הקו הירוק" של דוד ריב, ניתן לסכם, כמוהם כמנטרה אובססיבית השבה ומזכירה את עצמה לרקע דימויים של אלימות, מלחמה, פנאי, נופי עיר, חללי פנים וחללי חוץ. "הקו הירוק" כתזכורת עקשנית לכיבוש, לעונשו ולהתכחשות לו:
"…לפני כ- 30 שנה החל (דוד ריב) לשלב בציוריו את הקו הירוק: קו ירוק ברחוב, קו ירוק בסטודיו, קו ירוק ועציצי צמחים. הכיבוש נמצא בכל מקום, הוא חלק מהשגרה. דוד ריב כאילו מקלף את עור היומיום, חושף את המום שמעבר למעטה הנורמאליות."[3]
ב- 1985 צייר יהושע נוישטיין מספר גרסאות של "מאוורר מעל למזרח-התיכון" (אקריליק על נייר). באחת הגרסאות, מפת ישראל בקווי "הקו הירוק" נראית במבט לווייני, כשהיא צבועה באדום לוהט, קטנה ומוקפת בשטחים עצומים של ארצות-ערב הצבועים בגוונים כחולים-שחורים. מאוורר ביתי משקיף מלמעלה (מדירת האמן בניו-יורק), כמעין "לוויין", על המרחב וכמו מבקש לצנן את הבעירה היוקדת של המדינה בגבולות 67. מבטו של המאוורר הוא מבט כוחני גלובליסטי, מבט של מעקב, שליטה ופיקוח, אך אולי גם מבט של חרדה ודאגה מצד האמן הרחוק-קרוב: נוישטיין שהה בישראל בין 1978-1964, דהיינו ציורי 1985 מצוירים כשהאמן כבר חזר לניו-יורק. ואף על פי כן, ייצוג ישראל הוא במונחים הקודמים ל- 1967, מונחי "הקו הירוק" (אף כי יותר בשטח מאשר בקו-היקף).
ב- 2008 יצר פאריד אבו-שקרה באום-אל-פאחם תחריט מנוקב ורקום בשם "הקו הירוק": התחריט מייצג בשחור-לבן להק מטוסים חגים גבוה מעל רכסי הרים, כאשר ת̤̤פר מעגלי בחוט-תפירה אדום ממקד את המבט ובמרכזו ת̤פר ירוק מאונך המייצג את "הקו הירוק". האדום-ירוק-שחור הדהדו, כמובן, את דגל פת"ח. מאוחר יותר, במיצג שערך פאריד אבו-שקרה בגלריה העירונית שבתמרה, הוא נצפה הולך חשוף פלג גוף עליון ורעול-פנים, סוחב המוני לוחיות רישוי הנושאות את מספר תעודת הזהות שלו, לאורכו של קו ירוק, הנמתח בתוך תחומי חלל התצוגה.
ב- 2014 הוצגה במכללת "תלפיות" בתל אביב תערוכת "ג.ב.ל" (על משקל: גבולות), בה הציגו אמניות דתיות שלמדו במוסד (בהדרכת האמן אבנר בר-חמא). בין המציגות הייתה אסתר ליקסנברג-בלוך, תושבת גוש-עציון, שהציגה כאן עבודה בטכניקה מעורבת על בד בשם "קו משלים" תוך התייחסות למושג "הקו הירוק":
"היצירה שלי בוחנת שני היבטים של ה'גבול' הזה. הראשון בא מהקשר הפיזי לאדמה זו, ומתבטא במרקמים שהטבעתי בבדים, שממנו יצרתי את העבודה. מרקמים אלו, נעשו ע"י טכניקת מיחוי של אבנים, מאובנים, פסיפסים ומרקמים אחרים, ולאחר מכן, צביעה בצבעי אקריליק. הם מסמלים את מה שנמצא מעל ומתחת לאדמה, גיאולוגית והיסטורית. בהיבט השני, אני מתייחסת לאוכלוסיות [קרי: מתנחלים מול שאר אזרחי ישראל, אבל זה פתוח גם לעוד אינטרפרטציות…] הגרות משני צדדי הקו הירוק. בעזרת שתי טבליות בצורות בני אדם, אחד פוזיטיב והשני נגטיב, שמכוסות גם הן בבד רווי טקסטורות האדמה, אני שואלת שתי שאלות. א) איך אנחנו רואים אחד את השני ועד כמה הקו הזה מפריד בינינו?"[4]
ב- 2020 הציגה סיגלית לנדאו בגלריה של "דפוס הר-האל" ביפו תערוכה בשם "זעקה ירוקה". בין העבודות הרבות במדיומים שונים, ניתן היה לראות פרחי ארד של ירוקת-החמור, שורת הנבטות של גלעיני אבוקדו [תצלום לעיל, צילם: יותם פרום], פסל ארד של ציפורי דררה, עמוד-שושנת-רוחות של ארבעה שלטי רחובות תל אביביים ועוד. חגית פלג סקרה את התערוכה באתר המקוון, "פורטפוליו", תחת הכותרת "הקו הירוק של סיגלית לנדאו" וכתבה, בין השאר:
" לנדאו מתייחסת בכותרת התערוכה (ובצבע הירוק שבולט בה לעין) לפואמה 'מזמור שיר לירוק' שהקדיש המשורר נתן זך 'ליעקב הר אל ולארץ שהייתה אי־פעם ירוק'. את מזמור השיר היא הופכת לזעקה ירוקה, שבכותרת באנגלית Green Scream מזכירה גם מסך ירוק, אותו רקע סובלני שעליו ניתן להלביש כל תוכן ולבדות מציאות מדומה.. […] הירוק שבכותרת אינו תמים. לא רק ציפורים וצמחייה ירוקים, גם הקו הירוק נוכח בין העבודות. פוטנציאל הצמיחה והסיאוב שווים בכוחם."
ב- 2022 הציגו הצלמים מוסי ערמון ודן חיימוביץ' בבית-האמנים, תל אביב, תערוכת צילומים בשם "הקו הירוק" (שהיה גם שם אלבומם שיצא לאור). השניים חברו יחד לפרויקט צילום משותף ותיעדו את מסעם לאורך תוואי הקו הירוק .הכוונה הייתה לבחון מה נותר מקו-הגבול שמסמן את המחלוקת הגיאו-פוליטית ולתאר את פניו ברמות נוף ואדם, 55 שנים אחרי מלחמת ששת הימים.
עוד תצוין יצירה של אריק וייס (1965- ) בשם "רק על הפסים", שנוצרה בסביבות 2020 ופורסמה בחוברת "יהי!" שהוקדשה לנושא גבולות: ארבעה פסים ישרים ומקבילים יוצאים מארבעה סלילי נייר-דבק: האחד אדום (ועליו המילים "גבול לפניך!"), השני ירוק (ועליו המילים "הקו הירוק"), השלישי שחור וצורתו תיל דוקרני, והרביעי אפור ומייצג את חומת-ההפרדה. ארבעה מסמני גבולות לשימושו החופשי של הצרכן. שוב, הצבעוניות מאזכרת את דגל פת"ח (הגם שהאמן הוא מתנחל (כפר אדומים) דתי ונמנה על המחנה הלאומי), אך אפשר שמדובר בפרובוקציה הומוריסטית, מהסוג המאפיין רבות מעבודותיו של וייס.
"שובו של הקו הירוק", קראנו לרשימה זו. כי "הקו הירוק" מסרב להימחק: הוא שב וקופץ לתודעה בעוד ועוד יצירות אמנות ישראליות, שאינן עוברות לסדר-היום – משמאל ומימין – באשר לקונפליקט המר והמתמשך משני צדי הגבול הסמוי מהעין אך הממאן להיעלם.
[1] בנושא זה, צפו בווידיאו של הרצאתי בנושא "גבולות באמנות", "מכון ון-ליר", ירושלים, 10 בפברואר 2019.
אונליין, "בית לאמנות ישראלית: קיצור תולדות התערוכות: התערוכות ששינו את פני האמנות המקומית".
[3] איתמר לוי, "דוד ירב: חזית הסירוב", בתוך: "דוד ריב: עבודות 2014-1994", עורכת: אלן גינתון, מוזיאון תל אביב, 2014, עמ' 98.
[4] "ארטפורטל", אונליין, רחלי ברגר, ג.ב.ל: תערוכה קבוצתית על גבולות, מגבלות, הגבלות, 2 ביולי 2014.
המחסן של גדעון עפרת 