קטגוריות
הגיגים על האמנות

השיחה שלנו עם האמנות

                       השיחה שלנו עם האמנות

 

כל מפגש שלנו עם יצירת אמנות הוא אופן של שיחה. שיחה אילמת. כיצד נאפיין שיחה זו? לצורך תשובה, אני יוצא "לשוח" במשעולי "שיחה", ספר מעשה חושב של זלי גורביץ' (בבל, תל אביב, 2011), ובדומה לחרק מצוי, אני יונק את צופו וקולט את אבקניו בתקווה להאביק ולהפְרות הלאה.

 

אך, קודם לכן: תנאי מוקדם לשיחה שלנו עם יצירת האמנות הוא ההזמנה לשיחה. היצירה "קוראת לנו", "מאותתת" לנו, "מפתה" אותנו, משהו בה גורם לנו לעצור ולהתקרב ולפתוח עמה ב"דיבור". שהרי, אנו מתחילים בשיחה רק אם התמלאו תנאים א-פריוריים: או, שאנחנו מכירים את בן-השיח ועוצרים להתעניין בשלומו ובעניינו; או שבן-השיח סימן לנו את רצונו בשיחה; או שהתרחש דבר-מה שמחייב אותנו לדיבור עם הזולת. כך גם עם יצירת האמנות: אפשר, שזוהי יצירה מוכרת מאד, או אהובה, ש"קוראת" לנו; אפשר, שהיצירה מציתה את תשומת-לבנו בדרך הפרובוקציה, או עוררות היצר (בדימוי, בצבע, במֶחְבָּר,בפורמט), או דווקא בריקון רדיקלי, או במשפט חידתי שכתוב בה, או בכלל – באניגמאטיות שאינה נותנת לנו מנוח, וכו'.

 

אם כן, נקראנו על ידי יצירת האמנות לעצור, להתקרב ולפתוח בשיחה. יובהר: לא כל יצירה מזמינה אותנו לשיחה. כושר ההזמנה היא אמת-המידה הפרלימינארית לערכה של יצירה. לאחר מכן, אמות-המידה האחרות.

 

נאמר כבר עכשיו: דיאלוג אחדותי, מסוג "אני-אתה" הבובריאני, עם יצירת אמנות הוא אך אישור לנחיתות היצירה, הוכחה לערכה הנמוך, או – לחילופין – אישור לרמת תקשורת מוגבלת שלנו עם היצירה. כי שיחה ישירה, בלתי אמצעית ובלתי מתוּוָכת עם היצירה, שיחה שאינה תלויה בשפה ובחשיבה מושגית, שיחה שאינה עוברת דרך מסננת השיח (המערך האידיאי, התיאוריה המתְנה את תחביר היצירה), דהיינו שיחה של זרימה ללא שיור – שיחה שכזו מבטיחה ערוץ רגשני פשטני, קליט ברמה הפופולארית וללא תחכום. טולסטוי היה חותם אמנם על סוג זה של תקשורת ("אמנות היא העברת רגש מאמן לצופה", "אמנות מהי", 1896) ואפשר שגם האקספרסיוניסטים היו מאשרים את השיחה האמנותית כזיקה בלתי-רציונאלית, ראשונית וישירה, ברם ברי לנו, שהשיחה עם האמנות היא מורכבת הרבה יותר ותובענית הרבה יותר ברמות שמעבר ל"זרימה" ולמיידיות אי-רציונאלית. זהו אתגרה של האמנות וזוהי תרומתה לתרבות – היותה מוקד לדו-שיח רב-מערכתי עמה, כולל זה האידיאי.

 

למותר לציין, שעמדתי תידָחה, כמובן, על ידי חזית סירוב, שתתעקש על תובנות-לב אינטואיטיביות, בלתי-אמצעיות ובלתי-מתוּוָכות של צפייה ביצירות אמנות. חזית זו תסתתר מאחורי התבטאויות מטפוריות וסֶמי-מיסטיות שבסגנון "היצירה מדברת ללבי". תיווכים אינטלקטואליים, רחמנא לצלן, יוקעו כסירוס שפתה האי-רציונאלית והמיידית של החוויה האמנותית. את המיסטיפיקציות הללו אני מבקש להדוף בשם מורכבות עשירה, תובענית ועמוקה הרבה יותר של "שיחה" אמנותית. את המיידיות הבלתי-אמצעית איאות לייחס, לכל היותר, לשיפוט האסתטי של היצירה.

 

גם המודל הלוינאסי רחוק מלהלום את התקשורת שלנו עם יצירת האמנות. כי אם היצירה (והאמן שאנו מניחים כמי ניצב מאחוריה, דהיינו – איננו מקבלים את דין "מות המחבר"), אם היצירה היא ה"אחר", איננו נכונים לאשר את קריאתו של עמנואל לוינס להתמסרות טוטאלית לפּניו של האחר, "לפְנות כל-כולך לכיוון אחד, ללא מחשבה זרה, ללא היסח-דעת"[1], להתכוון בכל מאודך לאינסופיותו הבלתי מושגת של האחר והעמדת האחרוּת כיסוד קיומו של העצמי – התביעה המוסרית (המופלאה כשלעצמה) של לוינס אינה רלוונטית למפגש של האני עם האחרוּת האמנותית. כי בשיחה עם יצירת האמנות, אנו דווקא נתבעים להקפיד על רחק מסוים, בו שומר האני על תודעת עצמיותו, כשם שאנו נתבעים שלא להעלים את "צבע העיניים" של ה"אתה" (כדרישת לוינס). להפך, בשיחתנו עם היצירה, חשוב לנו לשמור על יסוד ה"הוא", ה"לז", יסוד האובייקט של היצירה, אשר מתוכו ורק מתוכו נקים לתחייה את האחר – האמן – כישות חיה. יתר על כן, בתהליך זה של "החייאת" האחר האמנותי, לאני המתבונן תפקיד פעיל ברמות ההכרה, החושים והרגש/יצר – תפקיד הפרשנות והשיפוט. מכאן, שאל לנו להניח את קדימותה המוחלטת של האחרות האמנותית (זו שאכן לא תושג לעולם עד תום), אלא שוּמה עלינו להניח את שוויון המתבונן ומושא ההתבוננות. בה בעת, יודגש: בבואנו לשיחה עם יצירת האמנות, עלינו לתת בה את מלוא אמוננו. פקפוק באמינות היצירה והאמן הוא גישה נואלת ופרנואידית: אמנים – טובים כגרועים – אינם קיימים על מנת לשטות בנו.

 

אם כן, כיצד מתנהלת שיחה עם יצירת האמנות? השקפתו של ז'אק לאקאן נראית כרלוונטית יותר מאחרוׄת: ראשית כל, השלילה שהוא שולל את תזת ה"אני-אתה" הבוברית:[2] נכון שהאחר הוא המקום בו מכונן את עצמו האני הדובר, ואכן, הדיבור ראשיתו באני ובאתה גם יחד, אלא שהדיבור גורם להתמרה של השניים ומעמידם ביחס בלתי הדדי וברָחק מסוים![3] כי ה"אתה" מתפקד גם כגוף זר, כצופה ובוחן.[4] ובלשון בהירה יותר:

"השיחה, על פיו (של לאקאן), היא מסכת הנטווית בין תודעות טרודות, בודדות, לא מובנות, תפוסות בתחביר שאינו לגמרי שלהן. כמו תיאורטיקנים עכשוויים אחרים, הוא מדגיש את החתך, הפיצול, הסדק שבין המשוחחים, את המבוכה והניכור שמנקרים את רגעי ההזדהות."[5]

 

כזו היא אפוא השיחה שלנו עם יצירת האמנות: תחילתה, כאמור, בקריאת היצירה לעֵבְרנו. לאחר מכן, האניגמה: החידה שחדה לנו יצירת האמנות.[6] זהו שלב כינון הפער, המרחק בין המוצפן לבין הפותר. מכאן ואילך, המעקשים, המהמורות, וכנגדם – צמצום הדרגתי של המרחק בין הסובייקט לאובייקט: כמו ב"חדר בריחה", אנו תרים אחר קוד, אחר מפתח. כל רכיבי היצירה נסרקים בתהליך של פסילה ואישור. למשל, התאריך המופיע לצד החתימה עשוי לרמז לנו על אירוע משמעותי כלשהו שאירע בארצו של האמן, או בחייו הפרטיים, ואשר היצירה מגיבה לו. או אובייקט X המיוצג ביצירה – במרכזה או בשוליה – עשוי להסגיר ערכים, מעמד, מצב נפשי וכיו"ב. תהליך זה של ניסוי ותעייה הוא שיחה ללא מילים: הפרט המסוים ביצירה כמו אומר למתבונן: "נסה אותי… אולי אני…."; והצופה עונה לעצמו וללא אומר, למשל: "מרתקת ביותר הימצאותו של Y ביצירה, ואפשר שהכוונה היא ל… אך, מה בין הסמל המיתולוגי האיסלנדי המיוחס ל –Y לבין דיוקנו של המצויר, יליד פולין שעלה ארצה ב- 1924?!" וכו' וכו', עוד "משפט", עוד בדיקה, עוד מעידה, עוד כישלון, עד שנרקם המרקם הסביר-יחסית שאורג רבים מ"משפטי" היצירה (תמיד יישארו הסדקים) למכלול משמעותי כולל.[7]

 

אחדות גמורה של האני המתבונן עם ה"אחר" – האובייקט האמנותי – לעולם לא תתגשם. כל שיחה אמנותית היא גישוש באפלה, הצעה של מפת דרכים לתועים, לא יותר. כל שיחה אמנותית היא ניסיון היחלצות של סובייקט ממלכודת האובייקט.

 

אך, האומנם מנהלים אנו שיחה של ממש עם יצירת האמנות? ובכותבי "שיחה של ממש", אני חושב על ה"ממשי" של לאקאן, וברי לי שה"אחר" של השיחה הנדונה אינו כי אם "אתה מדומיין": ש"הקריאה" של האובייקט אליי, שלא לומר "תשובותיו", אינם אלא דיאלוג בדיוני המתחולל בתוך הכרתי המתבוננת: אני מדמיין לעצמי נוכחותו של סובייקט במסווה האובייקט, אני ממציא לעצמי נוכחותו של יוצר האובייקט – האמן הנעדר – ואני משער את תשובותיו לשאלותיי ולפתרונות-החידה שבפי (המדומיין אף הוא). האם השיחה, כלומר הדיאלוג, היא אפוא מונולוג, או סולילוקווי, ביני לבין עצמי?

 

לא בדיוק: שכן, הדו-שיח הפנימי שלי נתבע לתנועה פנימה-החוצה, שלאורכה אני מעלה שאלות ובודק תשובות לאור הנתונים האמפיריים-חושיים של היצירה הממשית שממולי. במילים אחרות, תהליך ה"שיחה" שלי עם היצירה הוא מהלך מתמשך של הפיכת אובייקט לסובייקט מדומה וגלגולו בחזרה לאובייקט וחוזר חלילה. שיחתנו עם יצירת האמנות היא, אם כן, תהליך של בריאה (הולדת הסובייקט המדומה מתוך האובייקט). הצופה כאמן יוצר.

 

 

 

[1] זלי גורביץ', "שיחה", בבל, תל אביב, 2011, עמ' 123.

[2] Jacques Lacan, The Psychoses 1955-1956, The Seminar of Jacques Lacan, Book III, Trans. Russel Grigg, W.W.Norton & Company, London, New-York, p. 273.

[3] שם, עמ' 274.

[4] שם, עמ' 276.

[5] לעיל, הערה 1, עמ' 127-126.

[6] גדעון עפרת, "כן, תערוכה היא חידון", באתר המרשתת הנוכחי, אפריל 2016.

[7] גדעון עפרת, "האמנות וכפילה", באתר המרשתת הנוכחי, מאי 2013.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s