קטגוריות
הגיגים על האמנות

אמנות ואוטוביוגרפיה

                       אמנות ואוטוביוגרפיה

 

אוטו-ביו-גרפיה: כתיבת חיים עצמית, סיפור חייו של אדם בידי עצמו. שאלה: האם חייבת האוטוביוגרפיה לחול על סך חיי האדם עד זמן הכתיבה, או שמא גם סיפור פרק-חיים קצר הוא אוטוביוגרפיה? במידה שהתשובה חיובית (ולבטח, סיפור הפרק הקצר הוא "אוטוביוגרפי", גם אם אינו אוטוביוגרפיה שלמה), מהו מינימום אורכו של פרק-החיים על מנת שיהא ראוי לתואר "אוטוביוגרפי"? ומה הם התנאים להוכחת האוטוביוגרפיוּת ה"אותנטית"?

 

ציור הדיוקן העצמי של וינסנט ון-גוך חבוש-האוזן – 1889: כלום ניתן לחשוב על ציור אוטוביוגרפי יותר מזה? שהלא –

  • ון-גוך צייר דמות הדומה לו ביותר.
  • ון-גוך תיעד בציורו אירוע טראומטי שהתרחש בחייו לא מכבר.
  • מעילו הירוק, כובע-הפרווה, החדר המיוצג ברקע (ובר-הזיהוי כחדרו של האמן ב"בית הצהוב" בארל), כולל חיתוך-העץ היפני המוכּר מאוספו של ון-גוך –

כל התנאים הללו מבטיחים מהימנות "אוטוביוגרפית", הלא כן? אך, רק רגע: הדיוקן העצמי מייצג אוזן ימין חבושה, שעה שוון-גוך קצץ לעצמו את אוזנו השמאלית… אם כן, האומנם אוטוביוגרפיה (שמא ציור המרמז על כוונה עתידית לקצץ גם את אוזן ימין?)? עד כמה אוטוביוגרפיה?

 

שאלת יסוד: כלום אין כל יצירת אמנות אוטוביוגרפית בהכרח? ברובד מטפורי עמוק, התשובה חיובית, כמובן: שכן, גם אם התכוון לכך וגם אם לאו, האמן יוצק את אישיותו, מזגו, מצבו הנפשי וכו' בזמן נתון לתוך הצורה והתוכן של יצירתו. וכבר לאונרדו דה וינצ'י ייחס לכל מעשה של יצירת אמנות אקט בלתי נמנע של אוטוביוגרפיה ודיוקן-עצמי[1] (כזכור, לאונרדו הוא עצמו שימש, כזכור, ב- 1916 מושא למחקר פסיכואנליטי של פרויד, עת אבחן ברישומו של האמן זיכרון ילדות סקסואלי).

 

ברם, ברגע בו הנחנו הנחה אלמנטרית זו, מיד נתבעים אנו גם להסתייג ולהכריז בטון לא פחות נחרץ: כל יצירת אמנות היא מבדה (פיקציה), מרחב המחויב (בין השאר) לחוקיו הפנימיים, דהיינו ללא קשר הכרחי להתאמה חיצונית כלשהי.

 

האם נתפשר אפוא על ראיית האמנות כ"מבדה אוטוביוגרפי" (אוטוביוגרפיה בדיונית: אוטוביוגרפיה באמצעות סיפור בדיוני)? אף יותר מזה: כלום אין כל אוטוביוגרפיה מבדה (תיאור עצמי פרשני וסלקטיבי)? נמתין עם התשובה.

 

לכאורה, סוגת הדיוקן העצמי היא הצהרה אוטוביוגרפית מפורשת, הגם שמוגבלת לזמן ולמקום של מעשה הציור. ראו את שורת הדיוקנאות העצמיים של רמברנדט מבחרות ועד זיקנה – האם אין ציורים אלה מסגירים את סיפור חייו של האמן? אלא, שמוכּרות לנו התחזויות של אמנים: מרמברנדט ועד סינדי שרמן וסופי קאל (אצלנו, איוון שוויבל, בין השאר): מי אפוא יתקע לידינו שה"אוטוביוגרפיה" של הדיוקן העצמי לא זויפה בידי האמן הוא עצמו?! אך, מנגד: האם אין בעצם הבחירה האמנותית בהתחזות זו ולא אחרת בבחינת אישור לנטיית נפש של האמן בזמן הנתון? כגון בועז ארד שתיעד את ימיו ביומן-רישומים – מתחזים לא אחת. או, הופעתה האמנותית החוזרת של איה בן-רון בתפקיד אחות רפואית – האם אין בה משום גילוי אוטוביוגרפי כפול, הן של הדיוקן העצמי והן של (אולי, נניח) אוטו-תראפיה היפוכונדרית?

 

בועז טל גייס את כל בני משפחתו הגרעינית לסצנות מצולמות לפי תֵמות מיתולוגיות שונות: אוטוביוגרפיה? לא בהכרח, אם נזכור את דינה שנהב ודורון סולומון, בן זוגה, המתחזים לפיגורות תנ"כיות שונות בעבודת וידיאו-סטילס ("התנ"ך בתמונות") משנת 2003. אפילו מוטי מזרחי המצולם ב- 1974 כשהוא פוסע בעזרת קביים בוויה דולורוסה הירושלמית, כשהוא נושא על גבו כצלב את צילום עצמו – אפילו הוא מעלה בנו ספקות לגבי האוטוביוגרפיות של יצירתו, באשר ניתן לפרש את היצירה במונחים סמליים כלליים של נרקיסיזם ו/או ייסורי האמן ועוד, וללא הידרשות הכרחית לביטוי מצוקתו הגופנית הפרטית של מוטי מזרחי.

 

אכן, סוגיית האמנות כאוטוביוגרפיה אינה מנותקת מסוגיות, רבות-המשקל והפולמוס, של "כוונת האמן" ו"מות המחבר". הסוגיות הללו מערפלות את הדרך אל זיהוי יצירה כאוטוביוגרפית, ואפילו אותרו בה רמזים אישיים: הנה, בוריס שץ יצר ב- 1904 את תבליט דלילה הגוזזת את שיערו של שמשון: שמשון עוצב בדמות שץ. האם רשאים אנו לטעון בוודאות שלפנינו תגובת האמן למעשה בגידת רעייתו, ג'ניה, כשנה קודם לכן? וראובן רובין המצייר ב- 1923 את משה (גופו הדק והארוך מזכיר את גוף האמן) מתערטל מבגדיו אל-מול הסנה הבוער – האם ביטא ראובן את תחושת היוולדותו מחדש ערב עלייתו ארצה? והאם מסמך חתום בידי האמן, המצהיר על כוונתו זו, יהווה הוכחה לאוטוביוגרפיה של הציור?

 

אין ספק, צירוף מדיומים "מסמכתיים" (ככתיבה וצילום) לדימוי החזותי עשוי לתמוך בסטאטוס האוטוביוגרפי של היצירה. ברם, מה נאמר על עבודת "מכתב לבויס" של תמר גטר מ- 1974: הנה לפנינו צילום דמותה של האמנית היושבת עטופה בשמיכה, ולצדו מכתב אישי המופנה ממנה אל יוזף בויס ובו מתוארות… שלוש אוטוביוגרפיות לאקוניות שונות וסותרות…

 

התבלבלנו.

 

ישנם, כמובן, המקרים המובהקים והפשוטים: שרלוטה סלומון המתעדת את חייה כיומן מתמשך של ציורים (וטקסט) תחת הכותרת המוצהרת "החיים כתיאטרון". יש, אכן, שהאמן מצהיר במפורש על יצירתו כעל אוטוביוגרפיה: משה גרשוני כותב זאת בשולי צילום משפחתי שהגדיל ב- 1971. חיים מאור משחרר מידע על סבו העיוור ואביו ניצול-המחנות, כאשר לא מעט יצירות שלו עוסקות בהם ובגורלם. גליה יהב הציגה ב- 1998 מזכרות (תצלומים, חפצים וטקסטים) ממאהביה ומאהבותיה. יש, שמספר רמזים אישיים חזותיים, המופיעים ביצירה, מסגירים או מרמזים על זהותה האוטוביוגרפית: נוכחות עמק-יזרעאל ברקע ציורי אלי שמיר (במקרה שלו, גם נוכחות הוריו, רעייתו, ילדיו, חברותיו, שכניו לכפר-יהושע ועוד); או אזכור האב, צבי גרשוני (בטקסט ובצילום) בעבודה של משה גרשוני מ- 1974; ועוד.

 

לצד הדיוקן-העצמי ו/או הנתונים המרמזים, גם תחביר אקספרסיוניסטי (פיגורטיבי או מופשט) יתמוך-לכאורה במימד האוטוביוגרפי של היצירה, וזאת בדין הרגש הבלתי אמצעי המבוטא בתהליך היוצר. כך, יטענו הטוענים, תהליך היצירה המופשטת של משה קופפרמן, מגלה במו "הסתרותיו" (מחיקות, כיסויים, מסמני שלילה, גוון הבליל העכור) את הזיכרון המודחק שנושא האמן. אלא, פעם נוספת, גם אקספרסיוניזם עשוי לתפקד כאמצעי אסתטי-לשוני הנקוט בידי האמן מתוך ריחוק עצמי. כי, בה במידה שסוריאליזם אינו, בסופו של דבר, פריקה אוטומטית של תת-ההכרה, כך אקספרסיוניזם אינו בהכרח פורקן רגשי בלתי מפוקח.

 

וידוי? טקסט אישי? את אלה נוכל לאתר אצל כמה מאמנינו: הטקסטים החבויים מתחת לציוריה של פמלה לוי; שירי הכאב שכתבה אביבה אורי בשולי רישומיה; יומניו המילוליים של יגאל תומרקין בתוך רישומי מסעותיו בשנות ה- 80-70. ועדיין, גם בכל המקרים הללו נותר המקום לספֵק, לקושי ולדרך המפלט אל משמעות היצירה מבלי כל קשר לזיקתה האוטוביוגרפית. שכן, אפילו כאשר מציגה טרייסי אמין ב- 1998 את "המיטה שלי", וזו מעידה-לכאורה על סקס סוער שקיימה האמנית לא מכבר, אפילו אז פתוח השער לרווחה לפרשנות המייחסת למיטה תיאטרון מבוים.

 

לא נותר לנו אפוא בלתי אם לאמץ את הגדרתו המחמירה של מנחם ברינקר (שנוסחה בהקשר ספרותי):

"אוטוביוגרפיוּת היא התכוונות אמנותית בסיסית (מוצהרת או מוכחת/ג.ע) של יצירה. היא איננה סתם יחס של דוׄמוּת ואפילו לא יחס של דומוּת מופלגת בין פרטי הסיפור לפרטים בחיי המחבר."[2]

 

התכוונות האמן היא מושג חמקמק. מבלי "קרקועו" המוצהר או המוכח לא תאוּשש האוטוביוגרפיות של יצירה. ללא התכוונות מפורשת – מוצהרת או מוכחת – לאוטוביוגרפיה, תיוותר היצירה כמבדה פסוודו-אוטוביוגרפי שנוי במחלוקת, ולכל היותר "אולי-אוטוביוגרפיה".

 

 

 

[1] Leonardo Da Vinci, Thought on Art and Life, ed. Lewis Einstein, The Merrymount Press, Boston, 1906, section 77, p.120.

[2] מנחם ברינקר, "עד הסמטה הטבריינית", עם עובד, תל אביב, 1990, עמ' 40.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s