הבוז לספרים!

                               הבוז לספרים!

 

 

זוכרים את ציורי ה- Vanitas – "הבל הבלים הכול הבל" – אותם ציורים אלגוריים, ששיאם בספרד והולנד של המאה ה- 17? פעם אחר פעם, פגשנו בהם ב"טבע דומם" שהרקב אחז בו ואשר נכללו גם ספר או ספרים בלואים ומוכי זמן, ספרים פתוחים וסגורים בבחינת גיבובי "הבל הבלים". פיטר קלאז (Claesz), ההולנדי, צייר ב- 1630 טבע דומם ובמרכזו (בסמוך לגביע יין שמוט, נוצה וקסת-דיו ומפתח) גולגולת אדם מונחת על ערימת ספרים. המוטיב הזה זכה לפופולאריות רבה בז'אנר הנדון והדיו המאוחרים (כגון ב"גולגולת, פמוט וספר" של פול סזאן מ- 1867) נראו עדיין במאות ה- 19 וה- 20 בהעתקי גבס של פסלוני גולגולת על ספרים. אחד מהם מונח על שולחני.

 

המסר ברור: הספרים הם הבטחות-שווא. כמוהם כאשליות האושר שבאגירת ממון, תכשיטים, כוח (דימוי הרובה), לגימת יין (דימוי הגביע), מאכלים מפתים, מופעי תיאטרון (דימוי מסיכה) ומוזיקה (דימויי כלי מוזיקה) וכו' – דימויים שגדשו את ציורי ה"ואניטס". ציורי טבע דומם של ספרים בהולנד (בליידן, בעיקר, שנודעה בספריית האוניברסיטה הגדולה שלה) ובספרד של המאה ה- 17 אופיינו במצבם החומרי הגרוע של הספרים – אכולי עובש, מקומטים וכדו', דהיינו – מתקשים לעמוד במבחן הזמן החולף. ספרי מחקר וספרות יפה (כולל מחזות, אף ספרי תווים) גובבו על השולחנות המצוירים, לא אחת מלווים בשעון-חול המרמז על זמן החיים הקצוב. יותר מאשר נתיב אל אושר, הספרים מוליכים למלנכוליה – את המסר הזה ביטאו ציירי התקופה, שאחד הבולטים שבהם – יאן דוידס דה הֶם (Jan Davidz de Hem), מי שהתמחה בציור טבע דומם עם ספרים – צייר ב- 1628 סטודנט יושב בחדרו ליד שולחן עמוס בספרים ופניו אומרות אומללות.

 

אתם שמים לב: הבוז לספרים, בבחינת הבטחות שווא של ידע גואל, הבוז הזה הוא בן-בריתה של תודעת המוות. לא לחינם, מסורת "זכור את המוות!" – memento mori – אחראית לאינספור ציורים המאוכלסים גם בספר או ספרים. שכן, כל מי שהביט מקרוב בשחור-אישוניו של מר-מוות אינו יכול שלא לחוות את אכזבתו העמוקה מהספרים, כל ספר מכל סוג – מספרי פילוסופיה ועד ספרות יפה. שגם הגדולים והדגולים שבסופרי המוות – טולסטוי של "מותו של איוון איליץ" בראשם – אין בכוחם אלא לגעת בשולי אדרתו של הארכי-חרמשאי הארור. ומי חש בזאת יותר מכל? זה אשר שם יהבו על הספרים, שאגר וליקט סביבו עוד ועוד ספרים כקן-מבטחים, שלא לומר – זה שכתב עוד ועוד ספרים.

 

איש אשר כזה מתענג אפוא למקרא הדברים ששם אראסמוס מרוטרדאם, אז ב- 1508,

בפי גיבורתו, הסיכלות:

"…כל אלה המקווים לזכות באלמוות על ידי הוצאת ספרים, כל אלה חייבים לי הרבה, ובייחוד אלה המלכלכים את הנייר בכל מיני הבלותות. […] צאו וראו כמה סובלים אנשים אלה: מוסיפים, גורעים, משנים, כותבים מחדש, מראים לידידים, ואחרי כן, כעבור תשע שנים בקירוב, מדפיסים מה שכתבו, כשהם עדיין לא מרוצים מעבודתם. במחיר נדודי שינה מרובים […], במחיר קורבנות ועינויים, מקבלים הם גמול זעום בצורת הסכמה של כמה מעריכים מעודנים. הוסיפו לכל אלה בריאות שנתרופפה, יופי שנתבלה, קוצר-ראייה, ואפילו סמיות מוחלטת, עוני, קנאה, התנזרות, זיקנה מוקדמת, מיתה שלא בעתה – ועדיין לא הגעתם לסוף פסוק. ואוהב החוכמה שלנו רואה את עצמו כאילו גמלו על כל עמלו, אם אך ישבחוהו שניים-שלושה מלומדים עיוורים כמוהו. לעומת זאת, אשרי המחבר השומע לעצתי: […] יידע מראש, כי ככל שירבה דברי הבל, כן ישמח את לב הקוראים, כלומר את הסכלים והנבערים מדעת."[1]

 

אלא, שאראסמוס עדיין הניח קיומו של מיעוט חכם בקֶרב כותבים וקוראים, ולא ההין למחות מעל פני התרבות את הספרים באשר הם. שלא זו בלבד שהוא עצמו כתב, לבטח כתביהם של אפלטון, קיקרו ועוד נותרו בעבורו כמגדלורים. כי אראסמוס לא בא אל הספרים מכיוון זוועת הגסיסה, בית הקברות והאבל, אלא מכיוון החוכמה העוטה את מסכת הסיכלות. אחר לחלוטין הוא מיגל דה סרוואנטס, הכותב ב- 1606 את "ההידאלגו החריף דון קיחוטה דה לה מאנצ'ה" ומעצב במרכזו את האציל הכפרי העלוב, שהטביע עצמו בספרות אבירים "וכך אסף אל ביתו כל ספר וספר שהייתה ידו משגת" עד כי איבד את שפיות דעתו:

"בקצרה, כה שקע בספריו עד כי עברו עליו לילותיו בקריאה משקיעת השמש עד הנץ החמה וימיו – מזריחה עד דמדומי הערב, ובגין השינה המועטת והקריאה המרובה נשתבש שכלו ונטרפה דעתו. […] וכך קרה, שלאחר שנשתגע לגמרי, עלתה בדעתו המחשבה המוזרה ביותר שהייתה אי-פעם למשוגע כלשהו […] לקום ולהיות לאביר נודד."[2]

 

עדיין תגידו: קריאת יתר בספרות אבירים – זו הבעיה. אלא, שחזית העוינות הספרותית לספרות היא, לעומקה, חזית קיומית אוניברסאלית, המקיפה ז'אנרים רבים ומינוני קריאה שונים:

 

את ד"ר פאוסט פגשנו לראשונה בחדר-העבודה שלו. בשנים 1774-78, השנים בהם שקד גיתה על חלקו הראשון של "פאוסט" (שאותו יסיים כעבור עשרות שנים, ב- 1832), תיאר גיתה את חדר הדוקטור, כ"חדר גוטי קמור, גבוה וצר" גדוש ספרים:

"במיצר זה קוּפּה של ספרים נתון,/ תגָרֶמנה רימה, יכסנה אבק./ זו מן הקרקע ועד רום הסיפון/ נייר מעושן סביבה מודבק;/ מוקף צלוחיות, קופסאות מרקיבות./ כל-מיני, מכשירים בלום ומבולם,/ גרוטות וכלי-בית לאבות-אבות – / זה עולם שלך! זה נקרא עולם!"[3]

 

אם כן, חדר מלא ספרים מהמסד עד הטפחות ("מן הקרקע ועד רום הסיפון"). חדר דחוס-ספרים (בתרגומו של יעקב כהן, "קוּפה של ספרים" מרמזת על "קוּפה של שרצים". במקור – Bucherhauf – ערימת ספרים), ספרים מאובקים, ספוגי עשן, חוויה מחניקה של בית-קברות: הספרים כגוויות מרקיבות הנאכלות על-ידי תולעים ("תגרמנה רימה…"), כאשר "קופסאות מרקיבות" וגרוטאות ישנות אך תורמות לנוכחות המורבידית, המתה. אם נותר בנו ספק לגבי בית-קברות זה, בא המשך הדברים ומאושש: "במקום הטבע החי, הלוהט,/ בו את האדם היוצר נתן,/ אופף אותך במק ובעשן/ רק שלד-חיה ועצם מת."[4] ברית היצירה והטבע, הברית הרומנטית בין בריאת החיים לבין כוחות הטבע, לעומת זיווג הספרייה והיעדר-חיים. מאיירי הסצנה הנדונה נטו לפרש את השורה המסיימת את הציטוט האחרון במונחי שלדים וגולגולות המקיפים את פאוסט בחדרו (ואכן, לא בכדי: "מה גולגולת ריקה, לך זה צחוק-העווית?"[5]). אך, דומה, שלא פחות מכן, עניין לנו במטאפורה החלה על הספרייה בכללותה, הספרייה כערימת גוויות ושלדים.

 

פאוסט הוא דוקטור לפילוסופיה, משפט, רפואה ותיאולוגיה.[6] בעיקר, רופא נודע לתהילה[7], אשר, בשלב זה של חייו, מתמחה במאגיה[8]; בנו של רופא נודע שהתמחה באלכימיה[9]; סביר ביותר שירש את ספריית אביו והעשירה בספרים רבים נוספים הקשורים לתחומי התמחויותיו. נאום-הפתיחה של פאוסט מבטא, כידוע, ייאושו מכל ידע שקנה והנחיל במשך עשר השנים האחרונות ואשר כולו אך רמייה ושווא:

"…והריני עומד, אוויל מסכן,/ וחכם אני כמלפני-כן;/ (…)/ אמשוך תלמידי, רמייה אוליכם -/ ואראה, כי דעת מאום לא נוכַל!" (עמ' 27).

 

תחושת ההונאה, ההולכה בכחש, הספרים כמוליכי שולל, כהבטחות חלולות – התחושה הזו תמשיך ותלווה לא סופר ומשורר ולא שניים. ב- 1845 פתח אדגר אלן פו את שירו הנודע, "העורב" במילים הזכורות היטב מתרגומו של זאב ז'בוטינסקי:

"כחצות ליל קור וסער, עת אני, שבור-הצער,

בספרי חוכמה נשכחת הסתכלתי נים-וער,

בא קשקוש סתום בדלת, קל כדפק יד נחשלת –

יד חוששת – יד שואלת מחסה לדל או גר."

 

ובהמשך:

"ליל אין-סוף, אין קץ לַחֵבל – לא הועילו ספרי הבל

השכיחני את האבל – את הצער הבוער – "

 

והרי, את המסר החזק מכול, את ה- Never more!"", משמע – "לעולם לא עוד תפגוש באהובתך המתה, לאונורה!", מוצא המתאבל לא בספר כלשהו, אלא מפיו של עורב ישיש הוא שומעו, עורב (לא ינשוף, עוף החוכמה!) שהתיישב בחדרו על פסלון אָתֶנָה, אלת החוכמה.

 

לכאורה, כבר ב"איליאדה" להומרוס, כלומר בסוף מאה ה- 9 לפנה"ס, יכולנו למצוא הגיגים רבי משמעות על אודות מקומו של המוות בחיי אדם (ראו דברי אכילס לליקאון בשיר 21, דברים שג'ורג' שטיינר ראה בהם את "תמצית התפיסה שאנו רשאים לצפות לה בדבר גבולות הדיבור האנושי לנוכח המוות"[10]), אלא שהדיבורים הספרותיים על החיים והמוות לוקים ברובם בדופי בריאותו התקינה של הסופר…

 

איך כתב פרידריך ניטשה בין 1885-1883 על המשוררים: "…המשוררים מרבים לשקר. […] שידיעותינו מועטות, […] וכאילו מצוי היה איזה שער סתרים מיוחד אל הדעת, והוא נסתם בפני אלה הלומדים משהו […]. ואולם זה הדבר אשר כל המשוררים מאמינים בו: שכל הזוקף אוזניו בשכבו בעשב או במדרונים עזובים, קולט שמץ מן הדברים השרויים בין שמים וארץ. […] הוי, מה עייפתי מן המשוררים! […] עייפתי מן המשוררים, מן הישנים ומן החדשים: שטחיים הם כולם […], כולם מדליחים את מימיהם כדי שייראו עמוקים."[11]

 

והלא, את המתקפה נגד כזבי השירה ובדיות המשוררים אנחנו זוכרים עוד מהמאה ה- 5 לפנה"ס, מ"המדינה" של אפלטון. אך, מה לנו נדרשים לאתונה, שעה שבירושלים השכיל קוהלת, הלא הוא שלמה המלך, לסיים את ספרו ב"יותר מהמה בני היזהר עשות ספרים הרבה, אין קץ ולהג…"(י"ב, 12). פסוקים ספורים בלבד קודם לכן, שב קוהלת וחזר על ה"מנטרה" שלו: "הבל הבלים אמר הקוהלת הכול הבל" (י"ב, 8). ובפסוקים המקדימים מסקנה זו, תיאר בפרוטרוט מעורר פלצות את קריסת הגוף אל מותו.

 

כן, קוהלת ידע את ערכם של ספרים. גם חיים גורי ידע:

"עוד משהו על הספרים, שהתלוו אליך./ שהרי אתה הוא בן-חלוף והם נשארים./לא פעם תמהת כיצד מתקיים לו הרוע,/ שאין לו מרפא, המצפצף אלינו מעברים,/ על אף כל הספרים./ ושמעת צווחות עולות ושמעת שתיקה רועמת, פוסע ועובר בין הפגרים./ כאילו לא נכתבו ולא נקראו כל הספרים האלה,/ חידה היא המכאיבה להסברים.// היה היה איש שהייתה בביתו ספריה נהדרת/ ובה ריבוא ספרים, מן הראשונים ועד האחרונים./ עד ששוכח לדעת שכל הספרים האלה/ לא הפחיתו מהרוע בזמן מן הזמנים./ אם כך, חשב הוא בלבו – מה צורך לי באלה, / ושלח אש שעשנה המעובה תימר בחלונים./ וצר היה לך על הספרים האלה שלא עלה לאל ידם/ למנוע עד היום ולו מכה אחד ולו ירוי אחד/ ולא דמעה אחת ניגרת,/ אלא רק לעבור מדור לדור ולספר על היותם."

 

[1] אראסמוס מרוטרדאם, "שבחי הסיכלות", תרגום: חיים הלפרין, ספריית הפועלים, מרחביה, 1967, עמ' 88-87.

[2] מיגל דה סרוואנטס סאוידרה, "ההידאלגו החריף דון קיחוטה דה לה מאנצ'ה", תרגום: ביאטריס סקרויסקי-לנדאו ולואיס לנדאו, הספריה החדשה (הקיבוץ המאוחד/ ספרי סימן קריאה), תל אביב, 1994, עמ' 32-31.

[3] גיתה, "פאוסט", תרגום: יעקב כהן, שוקן, תל אביב, 1964, עמ' 29-28.

[4] שם, עמ' 29.

[5] שם, עמ' 39.

[6] שם, עמ' 27.

[7] שם, עמ' 53-52.

[8] שם, עמ' 28.

[9] שם, עמ' 54.

[10] ג'ורג' שטיינר, "אֶרָאטָה", תרגום: יוסי מילוא, עם עובד, תל אביב, 2001, עמ' 24.

[11] פרידריך ניטשה, "כה אמר זרתוסטרא", תרגום: ישראל אלדד, שוקן, תל אביב, 1970, עמ' 124-122.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: