אין אמנות מזרחית

                        אין אמנות מזרחית

 

זוהי הפעם השלישית שאני נדרש ל"שד העדתי", הגם שאיני מצליח למצאו. תחילה, היה זה פרק בשם "גולי המזרח וקסם המערב" בתוך ספרוני הקדמון, "כאן" (1984); ולאחר מכן, בפרק בשם "המזרח החדש" בתוך ספרוני שכוח-האל, "אלטרנטיבה" (1986).[1] אם אני חוזר אל הנושא הזה 28 שנים מאוחר יותר, אין זאת אלא משום גל האנטגוניזם האופורטוניסטי והמעצבן של המשוררים הצעירים בני עדות המזרח (ושל העורכים המשתפים עמם פעולה); ויותר מזה, בגין ספרו של יוחאי אופנהיימר, "מה זה להיות אותנטי: שירה מזרחית בישראל" (2012).

 

ב- 1984 טענתי כי "פערים עדתיים נעצרים אצלנו בשערי בתי הספר לאמנות" וכי האמנות הישראלית פתרה את הקוטביות המערבית-מזרחית במו נהייתה ההיסטורית לסינתזה בין מערב ומזרח. אמנם, הסתבכתי במעט עם הפיקוח האשכנזי על הצורפים התימניים ב"בצלאל" של ש"ץ, אבל נסחפתי אחר הקסם שהילכו שטיחים פרסיים על יוצאי אירופה, אחר ההילה הערבית שנחה על האידיאל ה"כנעני", וכיו"ב. גם התקבלותם של ציירים מזרחיים דוגמת משה קסטל או ציונה תג'ר, או ציירים תימנים כאבשלום עוקשי ("אופקים חדשים"), יוסף הלוי ונוספים – צבעה, מבחינתי, בוורוד את תמונת הדמוגרפיה האתנית של עולם האמנות הישראלית. אַכֵּה על חטא: ניתוחים פוסט-קולוניאליסטיים בסגנון אדוארד סעיד ("אוריינטליזם", 1978) טרם הגיעו אז לפתחי. בכל אופן, על קיפוח לא הייתי נכון לשמוע, באשר מדובר, כך טענתי, באמנים מזרחיים שעשו חייל בגלריות ובמוזיאונים שלנו, ולא פחות משום אמן אשכנזי. וכללתי בזאת גם את עופר ללוש, מוטי מזרחי, אהרון מסג, אהרון בצלאל ואמנים אחרים בני עדות המזרח.

 

אודה ואתוודה: ב- 1984 לא נתתי מספיק את הדעת לגָלוּתַם בניו-יורק של יותר מדי אמנים ישראליים יוצאי המזרח – בני אפרת, ג'ורג' שמש, יעקב אלחנני, בני לוי, עודד הלחמי, כוכי דוקטורי, פנחס כהן גן ("הוא שב אלינו, אך תחושת הגלות אינה חדלה לעלות מיצירתו, מפיו ומעטו."[2]), או לגלוּתם בפאריז של אמנים ישראליים יוצאי עדות המזרח – אברהם חדד, אלי אברהמי, מרדכי מורה ונוספים (והתעלמתי מגלותו של יוסף הלוי באמסטרדם, או מזו של צדוק בן-דוד בלונדון). וכי מדוע שאתרגש מכל הגלויות הללו, כאשר המוני אשכנזים ישראליים לא חדלו לאכלס את פאריז, לונדון וניו-יורק עוד מאז שנות ה- 30 של המאה הקודמת? ואף על פי כן, משמעותית העובדה, שבסביבות 1980 חלק ניכר מגולי ניו-יורק המזרחיים הנ"ל הציגו יחד בגלריה "מבט" התל אביבית תערוכה עם הזמנה בערבית ובעברית. מבקרי האמנות הצביעו אז על נטיית האמנים הללו לעבודת יד, זֵכֶר למורשתם המזרחית.

 

סירבתי להיגרר למלכודת הזו, ואת גלותם של האמנים הישראליים יוצאי עדות המזרח פתרתי בכותבי:

"…הגלות קיימת. נאמר בפה מלא: יסודה באי ההסתגלות הפנימית של האמנים הם עצמם לתרבות המתהווה פה, ולא באי הסתגלותה של התרבות אליהם. יתר על כן – זו דעתי – יסוד הגלות במושג המרכזי, לו אקרא – 'קסם המערב'."[3]

 

במבט לאחור, מאמרי דאז עשוי להיראות כקלאסיקה "ווזווזית", כזו שמרוצה מעצמה ומבקשת לטשטש ניגודים, גם אם הדברים נכתבו בתום לב. וכך, גם במאמרי מ- 1985, "המזרח החדש", עדיין המשכתי להכחיש קיומו של פצע חברתי-תרבותי, ובכיוון הפוך, שמתי את הדגש דווקא על משיכתם של יותר ויותר מאמנינו האשכנזיים לתרבות המצרית (תומרקין, שושנה היימן, איצו רימר ועוד), לתרבות הפלסטינית (דנציגר, שוקי בורקובסקי, ציבי גבע, יורם קופרמינץ ועוד), לתרבות הפרסית (עמוס רבין, דוד שריר ועוד) ולשאר תרבויות המזרח. כזכור, הנושא יסוכם היטב ב- 1998 בתערוכתו של יגאל צלמונה במוזיאון ישראל: "קדימה: המזרח באמנות הישראלית". ואם הזכרתי במאמרי את ציורי אבי עזרא, או את פסלי ז'אק ז'אנו, הרי שכללתי אותם באותה נהייה מערבית אל המזרח. בעוונותי, את ז'אנו, יליד מרוקו, הצגתי בעיקר כמי שנמשך לתנוחות המחול ההודי.[4]

 

ב- 1988 בחר אדם ברוך (רוזנבלום) במוטי מזרחי ובצדוק בן-דוד כנציגים הישראליים לביאנאלה בוונציה. "בחרתי בבן-דוד ובמזרחי גם בשל היותם מודרניסטים וגם בשל היותם אותנטיים.", כתב.[5] המילה "אותנטים" התייחסה, כמובן, להיות שני האמנים בני עדות המזרח. במונחים דהיום, ייתפס המונח כפאטרוני. וכך, את בן-דוד, למשל, מיקם א.ברוך בין הזיקה לפיסול האנגלי הצעיר לבין תרבותה של "ישראל המוקדמת, הקדם-עירונית, הקדם-תעשייתית, הקולטת עלייה."[6] בחירה זו בשני אמנים מזרחיים ציינה מפנה במעמדם הרשמי של אמנים אלה בעולם האמנות הישראלי, בה במידה שביקשה (מבלי להצהיר זאת במפורש) לאפיין את האמנות הישראלית המזרחית בסוג של חושניות ומיתיות.

 

המהלך המשמעותי הבא בהקשר הנדון התחולל בשנת 2000 בתערוכה שאצרו שולה קשת וריטה מנדס פלור בבית האמנים הירושלמי, "אחותי – אמניות מזרחיות בישראל". בין 15 האמניות בלטו השמות המוכרים יותר של נעמי סימן-טוב, מאירה שמש, חן שיש ושולי נחשון. מקטלוג התערוכה עלה קול מחאה נגד מגמות הגמוניות "אירופאיות" בתרבות ובאמנות הישראליות:

"…בחברה הישראלית שולטת השאיפה לטשטש את ההבדלים שבין הקבוצות האתניות השונות,  וליצור דמות של ישראלי חדש, 'נאור'. הזהות הישראלית החדשה קיבלה את השראתה מאירופה. יוצאי ארצות ערב נדרשו לטשטש את תרבותם, ולפיכך גם את זהותם ולנהוג על פי קודים תרבותיים יורו-צנטריים.  במקביל הוכלו כל אותם יוצאי ארצות ערב תחת הכותרתמזרחיים” והוגדרו תוך יומרה לדעת עליהם יותר משהם יודעים על עצמם. כך למשל צורות ביטוי עממיות כגון אריגה, כיור, רקמה ועוד נתפסו כתרבות נמוכה, כמלאכת יד, בעוד שצורות ביטוי אליטיסטיות כגון ציור ופיסול נתפשו כתרבות גבוהה, כאמנות."

 

ב- 2002 אצרה טל בן-צבי במשכן לאמנות בעין-חרוד את התערוכה הקבוצתית (כולל כנס ופסטיבל סרטים), "שפת אם", ובה הציגה את עבודותיהם של 22 אמנים ישראליים יוצאי עדות המזרח: אירית חמו, אלי פטל, אליהו אריק בוקובזה, דוד עדיקא, דפנה שלום, חן שיש, טל מצליח, טל שוחט, שי יעקב רונן-מורד, יגאל נזרי, עדי נס, מאיר גל, מאיר פרנקו, מוש קאשי, מרים כבסה, רמי מימון, פנחס כהן גן ונוספים. סיכמה האוצרת:

"התערוכה שפת אם מבקשת לחבר בין ביוגרפיה לגיאוגרפיה. עשרים ושניים האמנים והאמניות שהשתתפו בה הם ברובם ילידי ישראל שניסיון המעבר של הוריהם ממדינות ערביות/מוסלמיות הוא רכיב משמעותי בהגדרת זהותם. מה מקומה של השפה הערבית, הנעדרת-הנוכחת של המקרה המזרחי, בעיצוב זהות זו? מהן הזיקות התרבותיות,ערביות כיהודיות, המאכלסות אותה? מה מידת ה"עבירוּת" שלהן במסגרת שדה האמנות בישראל? אזורי המבחן של התערוכה נמתחים בין היסטוריה של הבניית המזרחיוּת כ"אחרוּת" וכנגדה, מתוך הכרה במזרחיוּת כאופציה תרבותית-פוליטית שבכוחה לשנות את פני התרבות."[7]

 

התערוכה לוותה בדממה תקשורתית לא בלתי-משמעותית, מה שלא מנע את שיא המהלך של "שפת אם" בצורת הספר "חזות מזרחית", שראה אור ב- 2005 (בעריכת יגאל נזרי), 13 מאמרים מלווים ב- 40 יצירות של אמניות ואמנים מזרחים. במאמר ביקורת אוהד על הספר, קבלה קציעה אלון (אשר, ביחד עם שבא סלהוב, טל בן-צבי ואריאלה אזולאי, מייצגת את הקול התיאורטי המלווה את המהלך האמנותי המזרחי בישראל) על –

"…הקו השליט בביקורת האמנות הישראלית, השבויה בפרדיגמות מיושנות ומוגפת בפני מופעים חזותיים שונים המשתברים אל תוך המנסרה שהציבה הפרספקטיבה הפוסט-קולוניאלית בישראל."[8]

ב- 2013 כבר ראה אור (בעריכת קציעה אלון ושולה קשת) הספר, "שוברות קירות" ובו תמונות של 46 אמניות ישראליות מזרחיות, לצד מאמרים עיוניים, כולל זה של חביבה פדיה, מהקולות המרתקים והמעמיקים יותר במרחב התרבות המזרחית בישראל.

עתה ולרקע כל המהלך ההיסטורי הנ"ל, אני קורא בספרו של יוחאי אופנהיימר על השירה המזרחית בישראל ומבקש לבחון  במושגיו את האמנות המזרחית בישראל, הגם שעודני לא חש בנוח עם המושג הזה, "אמנות מזרחית", וכלל איני משוכנע שניתן לאשר אמנות ישראלית "מזרחית" שתקביל באופייה ל"מוזיקה המזרחית", ל"קולנוע המזרחי" ו"לשירה המזרחית" בישראל. אבל, את המסקנות נשמור לסוף. כרגע, נציין את עיקר הבחנותיו האנליטיות של אופנהיימר בנושא ייחודה של השירה המזרחית בישראל (ואני מתעלם מטענותיו הלשוניות בהקשרי העברית והערבית):

 

ובכן, השירה המזרחית מוכיחה עמדה חצויה ובו-זמנית של יניקה מההגמוניה האשכנזית ושל התנגדות לה. ברובד ההתנגדות, היא דוחה, למשל, את הסמכותיות הקנונית של משורר כביאליק. זוהי שירה המבכרת את המרחב היהודי הים-תיכוני על פני המרחב הישראלי, כשם שמאשרת עמדה פריפריאלית ביחס לתל אביב – תיאורה מתוך חוסר שייכות וניכור. השירה המזרחית מוכיחה זיקה דתית יהודית בהקשרי פרקטיקה פולחנית וידע הילכתי.  נוכחת בה מודעות משפחתית עזה, שבולטת בה תחושת השותפות הבין-דורית, ובעיקר ההזדהות עם הפגיעה במעמדו של האב. השירה המזרחית מכירה בקירבה  התרבותית וההיסטורית לפלסטינים ורואה בהם שותפים לגורל. חוזר בשירה זו הסטריאוטיפ הגזעני ביחס למזרחים בכלל ולמרוקאים בפרט. יש בה ביטוי עז לתחושה של גלות ונקיטה במטפורה של הגלות כמייצגת מצב נפשי של המשורר. עד כאן אופנהיימר בקיצור.

 

מצוידים בקריטריונים הללו, נפנה את המבט אל עולם האמנות הישראלי העכשווי, נבודד בתוכו מספר אמנים יוצאי עדות המזרח (כוונתי לאמנים ילידי ארצות המזרח, או שנולדו להורים או הורה מזרחיים) ונבחן את יצירתם בראי האמור לעיל. הנה רשימה חלקית (מאד! ראו לעיל השלמות בפירוט משתתפי התערוכות השונות): פנחס כהן גן, מוטי מזרחי, צדוק בן-דוד, עופר ללוש, מאירה שמש, אתי אברג'יל, יגאל עוזרי, יגאל נזרי, מאיר גל, טל מצליח, אבי עזרא, עידו מיכאלי, אלי פטל, אהרון מסג, דוד עדיקא, יוסף דדון, חן שיש, חיים בן-שטרית, אורטל בן-דיין.

 

נתחיל דווקא בביאליק. האמנים הישראליים הנ"ל אינם מנהלים ביצירתם שום חשבון עם מנהיגי הקנונים ה"אשכנזיים" של האמנות הישראלית. אין הם מתנערים ביצירתם מזריצקי (משה קסטל, לדוגמא, קיבל את מרותו של זריצקי, גם אם הקפיד לזקוף לעצמו זכויות בהקמת "אופקים חדשים"), כפי שאין הם מתקוממים ביצירתם נגד רפי לביא. נאמר כך: נכון, שאף לא אחד מהאמנים הנ"ל מְהָלֵך ביצירתו במשעולי אמנותם של זריצקי או לביא, אך מעולם לא עלה מחוגיהם קול של מרי ומיאון לסמכותיות של השניים. בה בשעה, נאתר אצל מוטי מזרחי, למשל, ביקורת נגד בן-גוריון (וזאת במיצגו מ- 1976 בבית האמנים בתל אביב, בו הושמע נאומו של המנהיג לרקע מופע סטריפטיז עילג והחלפת פרסות סוס בכניסה לאולם. ונזכיר, שבעבור מיכאל סגן-כהן, סימל הצורך בהחלפה זו של פרסות את ביקורתו של מוטי מזרחי על החזון הבן-גוריוני.[9] נוסיף עוד, שחמש שנים מאוחר יותר, יחזור ויושמע קולו הנואם של בן-גוריון במיצג אחר של מזרחי, "שמחות 81", רחבת מוזיאון תל אביב).

 

זיקה מסורתית יהודית? רוב מוחלט של האמנים הישראליים ה"מזרחיים" אינו מאשר זיקה שכזו. ניואנסים והדים של פרקטיקה דתית יהודית יאותרו בקומץ עבודות מוקדמות של מוטי מזרחי (בצילום עצמי מיצגי) או במספר מיצבים של אתי אברג'יל. בעבודות תלת-ממדיות של אלי פטל בולטת ההידרשות לדימויי קמע, פרוכת ודף "הזוהר". בציורי אבי עזרא בולט דימוי ההתעטפות בטלית. אך נוכחות עזה ועקבית של הווי דתי יהודי מוכחת רק בעבודות הפיסול והציור של ז'אק ז'אנו: עיסוקו הרב בדימוי קברות צדיקים, פולחני קבורה, ספרי קודש, שימוש בטליתות ותפילין, ציטוט פסוקים ועוד. ברם, בשום פנים לא ניתן להכליל את מקרה ז'אנו על האמנים הישראליים יוצאי עדות המזרח. נציין, בהתאם, שגל ההידרשות למסורת הדתית-יהודית גרף באמנות הישראלית שמאז 1975 הרבה יותר אמנים אשכנזים.[10]

 

העדפת המרחב הים-תיכוני? נכון, אלי פטל "שִחְזֵר" במוזיאון תל אביב את מבנה הגטו היהודי בג'רבה, פנחס כהן גן נדרש בשנות ה- 90 לשואת יהודי צפון-אפריקה, אתי אברג'יל הציגה נעלי בית מרוקאיות, עידו מיכאלי "שחזר" את גלימתו של הרמב"ם (הספרדי-מצרי), חיים בן-שטרית וחן שיש שבו אל תבליני המזרח (בן-שטרית אף מאשר בעבודותיו, עוד מאז ציורי ה"מופשט מזרח-תיכוני" שלו מ- 1992 –  עניין מתמשך בתרבות המזרח-תיכונית. עבודות הווידיאו שלו מ- 2011 "התכתבו" עם המשטר האיראני, מצרים הנאצריסטית, עם סרט סורי ועוד). אך, כלום אין הזיקות המאגרביות של פטל ואברג'יל נמהלות בעשייה אמנותית הנותרת במרחב המקומי או האישי-אינטימי? וכלום אין זיקתו המאגרבית של כהן גן נמהלת באינספור זיקותיו הגלובאליות? והאם אין עבודותיה של חן שיש, שלאחר פרק התבלינים הקצרצר (ימי לימודי ההמשך ב"בצלאל") חפות מהמרחב הים-תיכוני? אמת, בתערוכת "שפת אם" מיקמה טל בן-צבי את חן שיש בהקשר המזרחי של מוצא הוריה מטוניס, ואף ייחסה לשחור שבציוריה משמעות ביוגרפית (ב- 2006 תכתובנה קציעה אלון ודליה מרקוביץ' בקטלוג תערוכתה של שיש בגלריה של אוניברסיטת חיפה: "בהיבט מסוים זהו רחם של כישוף שחור, המבצע 'שְחוּר' לאמנות הישראלית."[11], ותצבענה על הופעתה של חן שיש בדמות שדה שחורה פוסט-"פנתרית" בציור "דווקא נחמדה"). אך, צדקה רותי דירקטור, שהזכירה:

"אך השחור המזרחי הוא רק היבט אחד בקשת המשמעויות הרחבה של 'השחור', בין השאר היות השחור-על-לבן קלאסיקה של ציור מערבי. כשנשאלת שיש, מי הם האמנים האהובים עליה, היא עונה ללא היסוס: פיקאסו, ג'קומטי, רותקו. אמני הקאנון המודרניסטי המערבי."[12]

 

שותפות עם גורל האב? נמצא את זו ביצירות של אריה ארוך, מיכאל גרוס, חיים מאור ושאר אשכנזים טובים. ביטויים של תחושת גלות? אין ספק: פנחס כהן גן לא חדל לבטא תחושה זו בראיונות, במכתבים ובמאמרים רבי מרירות. בפעולותיו ממחצית שנות ה- 70 בלטה תחושה זו בצורת אוהל פליט שנטה במחנה פליטים ביריחו, או ירקות עקורים, או ניסוי גידול דגים בים המלח, או קבורה עצמית וכו'. כל אלה ביטאו עקירה, אי שייכות וכדו'. וגם בציוריו שמאז, הזרות שבין צורת הדמות האנושית לצורת שטח הפכו לסמלו האמנותי של כהן גן בבחינת זה התר אחר מקומו (וזכורה העבודה "מקום", 1973: חציבת דמות אדם בקיר גלריה "יודפת"). אלא שביטויים אלה של "גלות" ביצירת כהן גן – שהוא, אולי, בעולם האמנות הישראלי מה שמהווה ארז ביטון בעבור המשוררים המזרחיים – לא דבקו במרבית האמנים המזרחיים האחרים.

 

סטריאוטיפיות מזרחית? לא מִנֵיה ולא מִקְצָתֵיה. האמנות הישראלית, שידעה לנקוט בסטריאוטיפ של הערבי (אבישי אייל: "כלב ערבי"; ציבי גבע: "ערבי רע"), לא נקטה בסטריאוטיפ האתני המזרחי. כשהציג דוד עדיקא ב"שפת אם" (2002, כזכור) את סדרת דיוקנאות האמנים המזרחיים, פרמו צילומיו כל סטריאוטיפיות. אולי "דיוקן שלילי", עבודתו של אלי פטל (2006 בקירוב), היא דוגמא הפוכה.

 

קרבה תרבותית היסטורית לפלסטינאים? למעט מקרה אוהל הפליטים הנ"ל של כהן גן, נמצא אישור לקרבה שכזו בעיקר בעבודות של קבוצת "רגע" ממחצית שנות ה- 80 (דוד וקשטיין, יורם קופרמינץ ודוד ריב האשכנזים, לצד אסד עִזי הדרוזי).

 

ניכור כלפי תל אביב (בבחינת מעוז התרבות ה"לבנה" ההגמונית)? אולי, במו פעילותו האמנותית של ז'וזף דדון באופקים, עיירת ילדותו. שכאן מרבה דדון ביוזמות יצירתיות אישיות וקהילתיות. יודגשו, בהקשר הנדון, סרטי וידיאו שלו – "עוף החול" (2001), בו הוא מופיע תלוי ומרחף מעל לחולות (ספק כמי שנידון לחולות המדבר, ספק כמי ששורד אותם וספק כמי שמתעלה בזכותם) והסרט "במדבר" (2009) בו קבר את מסמני המפעל הציוני של כיבוש השממה (עוד מחאה אנטי בן-גוריונית, אם נרצה).

 

האמת, רוב מוחץ של האמנים המזרחים המוזכרים לעיל פועלים מחוץ לגבולות תל אביב. חלקם "גולים" בניו-יורק (מאיר גל, יגאל נזרי, יגאל עוזרי) ובלונדון (צדוק בן-דוד) ומרבית האחרים פועלים בירושלים וביישובים חוץ תל אביביים אחרים. עם זאת, כמה מהם – כעופר ללוש, מוטי מזרחי, חן שיש, עידו מיכאלי, אלי פטל ועוד – פועלים-גם-פועלים בתל אביב. ככלל, ספק רב, אם החוץ-תל אביביות הנדונה של רבים מהאמנים היא ביטוי לאנטי תל אביביות (ישנן מספיק סיבות טובות אחרות לשהייתם בניו-יורק, למשל). כי, שלא כאותו יחס דואלי וחצוי של המשוררים המזרחים כלפי ההגמוניה האשכנזית ו/או המערבית, האמנים המזרחיים הישראליים אינם נמצאים ביצירתם בשום ריב עם הגמוניה זו. אף להפך:הם משולבים בה עמוק במו החינוך האמנותי שינקו ממוסדות האמנות האשכנזיים (אלי פטל, למשל, הוא אף כיום ראש המחלקה לאמנות ב"בצלאל"), ובשפתם האמנותית המגוונת הם מקיימים שיג ושיח עם שפות האמנות המערביות.

 

מחאתם של "דפוקים"? את זו, כאמור, שמענו רבות בראיונות של כהן גן (הפרופסור ב"בצלאל", חתן פרס ישראל וכוכב במוזיאונים המרכזיים בישראל). קול המחאה עלה בעיקר בעבודותיו של מאיר גל [דוגמת הצילום העצמי "9 מתוך 400", המייצג את 9 העמודים העוסקים ביהודי המזרח בספר ההיסטוריה היהודית מאת שמשון ליב קירשנבוים. הד למחאה זו בעבודתה של אורטל בר-דיין, שב"מחווה למאיר גל" (2010) הצטלמה כשהיא אוחזת ב- "6 מתוך 511" עמודים של ספר אחר]. בהקשר זה, תוזכר גם השמלה שהציגה מאירה שמש בתערוכה "מטאסקס 94" בעין-חרוד:

"…יש בה משום סמל מרוכז והתרסה ברורה כלפי הפוליטיקה של הטעם בתרבות הישראלית: היא מייצגת גם 'טעם ערבי', גם 'עבודת יד' 'לא אמנותית' לכאורה של אישה וגם פריט לבוש. כל מה שלא נתפס כקאנוני, קודש על ידי מאירה כמהלך של חתרנות כנגד המערכת התרבותית, שלא אפשרה לה להכיל את זהותה התרבותית המורכבת."[13]

 

אלא, שכל אלו הן מחאות מזרחיות די חריגות באמנות הישראלית. שבסופו של דבר, האמנים מהמוצא המזרחי הוטמעו היטב בעולם האמנות הישראלי, זכו בפרסים, במשרות, במלגות וכו', לא פחות מאמנים ממוצא אחר. וכך, אם בכוחנו להבחין במוזיקה המזרחית הישראלית בסלסולים ו/או בהדי מוזיקה ערבית בבחינת מאפיינים מבדילים, הרי שלא נאתר מאפיינים סגנוניים המייחדים את אמנותם של אמני המזרח בישראל (כנגד סרט הווידיאו של נבט יצחק מ- 2009, "שמחה גדולה הלילה", המתעד את התזמורת הערבית של רשות השידור, יעמוד סרט הווידיאו של ז'וזף דדון, "עולמים", המתנגד לרעיון "המוזיקה המזרחית" בשלבו קטעי מוזיקה קלאסית ושירה ים-תיכונית). ואם מדובר בזיקה לערבית, יצוין ששימוש בשפה הערבית באמנות הישראלית העכשווית עלה בשנות ה- 80 בציוריהם של קופרמינץ ומאור האשכנזים…

 

יש אמנים מזרחיים בישראל. יש עבודות אמנות ישראליות היונקות מהמזרח. ישנן אף עבודות אמנות המאשרות תכונות של זרות ואחרוּת שבנוסח "אמנות מינורית" (מונחם הידוע של דלז וגוואטארי בספרם "אלף מישורים" מ- 1980). ואולם, לא, אין "אמנות מזרחית" בישראל. כי אמנותם של יוצאי עדות המזרח בישראל היא אמנות מערבית ביסודה, ובתור שכזו, היא אינה חורגת מהמהלך המערבי הגדול של האמנות הישראלית.

 

 

 

 

 


[1] הפרק פורסם במקורו כמאמר ב"משא", 22.2.1985, וכמו כן, כמאמר בקטלוג "אל מיתוס ללא אל", בית האמנים, ירושלים, 1985.

[2] גדעון עפרת, "גולי המזרח וקסם המערב", "כאן", אמנות ישראל, ירושלים, עמ' 135.

[3] שם, עמ' 137-136.

[4] גדעון עפרת, "המזרח החדש", "אלטרנטיבה", סתווית, 1986, תל אביב, עמ' 65.

[5] אדם ברוך, "צדוק בן-דוד ומוטי מזרחי: תוחלת האדם הפרטי", קטלוג הביתן הישראלי, הביאנאלה בוונציה, 1988, ללא מספרי עמודים.

[6] שם.

[7] פרסום של המשכן לאמנות בעין-חרוד לתערוכת "שפת אם", 2002.

[8] קציעה עלון, "הערת שוליים מס' 4", "הארץ", מוסף ספרים, 15.6.2005.

[9] מיכאל סגן-כהן, "מוטי מזרחי – שיר חדש", קטלוג הביתן הישראלי, הביאנאלה בוונציה, 1988, ללא מספרי עמודים.

[10] גדעון עפרת,"כן תעשה לך", מאמר בקטלוג תערוכה בשם זה, "זמן לאמנות", תל אביב, 2003. המאמר פורסם גם בתוך: גדעון עפרת, "בהקשר מקומי", הקיבוץ המאוחד", תל אביב, 2004, עמ' 338-324.    .

[11] קציעה אלון ודליה מרקוביץ', "שדים", בתוך קטלוג תערוכת חן שיש, הגלריה של אוניברסיטת חיפה, 2006, עמ' 15.

[12] רותי דירקטור, "על עודפות ועל ויתור", בתוך קטלוג תערוכת חן שיש, שם, עמ' 11.

[13] מירי גל-עזר, "שמחת הכאב, החומר והצבע", בתוך "מאירה שמש: מלכת יופי", עורכת: גליה בר-אור, המשכן לאמנות, עין-חרוד, 2004, עמ' 142.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: