האיש שלנו בלובליאנה

                   האיש שלנו בלובליאנה 

אני חוזר אל ספרו של סלבוי ז'יז'ק, "הבובה והננס – הליבּה הפרברטית של הנצרות" (2003), לאחר שזנחתי אותו למשך מספר שנים. אני נמשך לפרק 5, שבמרכזו מאמץ נועז לנסח את השוני שבין היהדות והנצרות, ולא רק במונחים המסורתיים שעל פי פאולוס. במהלך הפרק דן ז'יז'ק בספרו של אריק סנטנר מ- 2000, "גילויים טראומטיים: משה של פרויד ומקורות האנטישמיות". סנטנר הבחין בין "היסטוריה סימבולית" (שהיא סך הנראטיביים המיתיים המפורשים וההלכות המוסריות המכוננים כולם יחד את מסורת הקהילה) לבין "האחר הנתעב" (Obscene Other) – אותה היסטוריה סודית, ספקטרלית, מוכחשת, זו התומכת בהיסטוריה הסימבולית, אך חייבת להיוותר "במחשכים". לפי סנטנר, מה שפרויד ביקש לתאר ב"משה ומונותאיזם" הוא שמסורת היהדות הדתית (ה"היסטוריה הסימבולית") – התורה, המשנה והתלמוד – נרדפת על ידי היסטוריה אפלה, ספקטרלית – זו של ה"זוהר" והקבלה.

 

 ז'יז'ק, שמאמץ הבחנה זו, סבור כי הנראטיב היהודי הספקטרלי , בדרכו המיתית והפנטזמגורית, מספר את סיפור האימפוטנציה של אלוהים. זהו הסוד הכמוס שהיהודים שמרו לו אמונים לאורך הדורות. אפילו איוב, בשתיקתו שבסיום הספר ולאחר המופע הפנטזמגורי של אלוהים (כהוכחה-לכאורה לכל-יכולתו), איוב זה מבין את אין-אונותו של הקב"ה (אשר חרף כל עוצמתו-כביכול נזקק לייסוריו של איוב).

 

הנה כי כן, ברובד "האחרות הנתעבת" של היהדות – משמע, במיסטיקה היהודית – אלוהים הוא חסר-אונים: רעיון הבריאה הלוריאני מניח את צמצומו העצמי של אלוהים, הגבלתו/הפחתתו את נוכחותו האינסופית. מכיוון אחר, כיוון ההיסטוריה, הזוועה של אושוויץ מה היא אם לא אישור נוסף לאימפוטנטיות הטראגית של אלוהים.

 

כיצד ישוב אפוא הקב"ה חסר-האונים להיסטוריה ויפעל בה ועליה? באמצעות הנצרות: לפי ז'יז'ק, דרכו האחת והיחידה של הקב"ה לשוב להיסטוריה הייתה במסווה בנו, ישו הנוצרי. מכאן הבנת טענתו הפרובוקטיבית של ההוגה הסלובני, שבמידה שהנצרות היא דת של "התגלות", הגילוי האחד והיחיד בה הוא זה של אין-אונות האלוהים (רוצה לומר, גילוי הסוד היהודי הישן).

 

האל היהודי המונותאיסטי/טרנסצנדנטי הוא האחר הבלתי ניתן לחדירה. הפנמת אלוהות זו ליהדות אחראית על פנומנולוגיה יהודית ייחודית: היהדות מאלצת אותנו, טוען ז'יז'ק, נאמנו הגדול של ז'אק לאקאן, לעמוד מול התהום של תשוקת האחר (בתחפושת האל הבלתי ניתן לחדירה), וזאת בסירובה לכסות ולטשטש את התהום הזו בסצנריו פנטזמי-מיתי כלשהו. בזאת מעמידה אותנו היהדות מול הפרדוקס של החירות האנושית: אין בנמצא חירות מחוץ למפגש הטראומטי עם האטימות של תשוקת האחר. משאני מבין, שהאחר רוצה ממני משהו, מבלי שאדע מהי תשוקתו בדיוק, אני מושלך בחזרה אל עצמי. זוהי חירותי.

 

זאת ועוד: הנצרות אומרת: אהוב את שכנך, ואילו היהדות (שברוח ע.לוינאס) אומרת: השכן הוא האחר שאינו בר-חדירה. ואם, בעבור היהדות, אלוהים הוא האחר האולטימטיבי, הנצרות הפכה את האחר לזהה: אלוהים עצמו הוא אדם, אחד משלנו. אין מסתורין מאחורי מסיכת האחר.   

 

ז'יז'ק, הוגה נוצרי, מתגלה אפוא כמעריץ היהדות. בנוסף על כל מעלותיה הנ"ל, עיקרון של גריעה או החסרה מסוימת טבוע בזהות היהודית: עם ללא אדמה, ללא לאומיות תקנית, וגם עם שהוחסר מעצמו (הרדיפות, השואה). יותר מכל: עם שננטש על ידי אלוהים וגם בזאת "הוחסר". וכך, בעוד היהודים ממתינים לבואו של המשיח, בעבור הנצרות המשיח כבר הגיע וכולנו נושענו. דומה, שז'יז'ק מבכר את הצפייה היהודית למשיח (זו שברוח ז'אק דרידה, לו מקדיש ז'יז'ק מספר עמודים בסוף פרק 5) על פני הגאולה הנוצרית. וככלל, הרושם המתקבל מקריאת פרק 5 הוא, שהטיעון ההיגליאני אודות הנצרות כשדרוג מוסרי של היהדות – הטיעון הזה נהדף על ידי האיש שלנו בסלובניה.

 

                                 *

את הידרשותו של ז'יז'ק לתפישתו של אריק סנטנר אנו זוכרים עוד מ- 1999, מהרצאה שנתן ההוגה הסולבני בסינמטק תל אביב בכנס "נחת בתרבות". ההרצאה ראתה אור בשנת 2000 בהוצאת "רסלינג" בספרון הקרוי "סופר-אגו ורוחות-רפאים אחרות". כאן, בין דיונים על "הקפיטל" של מרקס, קוקה קולה, סרטים הוליוודיים ועוד, העלה ז'יז'ק את ההבחנה הזכורה של אריק סנטנר בין "היסטוריה סמלית" לבין "האחר הנתעב", והציע לזהות את הנראטיב הספקטרלי הפנטזמטי (שהוא, כזכור, "האחר הנתעב") עם מושג "הממשי" של ז'אק לאקאן. להזכירנו: לפי לאקאן, "הממשי" הוא השלב הפרימורדיאלי בו נמצא הוולד ברחם אמו, שלב טרום-אינדיווידואציה הקודם להפרדה בין הסובייקט לאם. שלב זה של אחדות טוטאלית המאופיין בסיפוק תמידי של צרכים ללא מחסורים. נוסיף עוד, שבספרונו של לאקאן, "ניצחון הדת: נאום לקתולים" (פאריז,2005; תל אביב, 2008), ראה לאקאן ב"ממשי" את שורש הצורך הדתי.

 

אלא, שלפי ז'יז'ק, הנראטיב הספקטרלי-פנטזמטי של התרבות בכלל ושל היהודים בפרט, יותר משהוא מבטא את התשוקה המודחקת לסיפוקים מלאים, הריהו מבטא את עצם הטבע האָלים המודחק במו החוק האוסר, החוק הדתי בין השאר. בהתאם, ברובד היהודי הדתי, המתקשר ל"משה ומונותאיזם" של פרויד, הנראטיב של רצח משה, שממנו (כלומר, מרגשות האשם הנלווים לו) צמח-לכאורה המונותאיזם היהודי, הנראטיב הזה מדחיק את האלימות של שלטון החוק המונותאיסטי, יותר משמדחיק את התשוקה היהודית לאורגיות פגאניות.

 

כך או אחרת, אותו א.סנטנר המעניין את ז'יז'ק הוא זה הרואה בסיפור הפרוידיאני הפיקטיבי של רצח משה היסטוריה ספקטרלית הרודפת את מרחב המסורת של הדת היהודית ואף מכוננת אותה. הספקטרלי נוכח בתרבות וממשיך לרדוף את החיים, בדומה לאותו "ממשי" לאקאני, שהוא אמנם בלתי אפשרי בחיי אדם, ובכל זאת, אינו חדל לרדוף אותם כפנטזיה:

"הפרט הופך להיות חבר מן המניין בקהילה […] אך ורק כאשר הוא נוטל על עצמו גם את הממד הספקטרלי המקיים מסורת זו, את רוחות-הרפאים הלא-מתות הרודפות את החיים."[1]   

 

ככלל, מיתוסים, המודחקים "באורח קדמון" (בלשונו של סנטנר) מבססים את שלטון הלוגוס והם מוסיפים להיות נוכחים כרוח-רפאים המבטיחה את תיפקודה של המסגרת הקהילתית ה"סמלית". מסקנת ז'יז'ק ברורה וחד-משמעית:

"…בניגוד שבין פנטזיה למציאות, הממשי מצוי בצד של הפנטזיה."[2]

 

הגישה אל "האחר הנתעב", בבחינת "ממשי" בלתי אפשרי, אסורה על פי חוק ומפוקחת על ידי הסופר-אגו, המטיל את אימתו. לדעת ז'יז'ק, שלא כנצרות, שאימצה את רגשות האשם אל מול הסופר-אגו, היהדות סיגלה לעצמה דרך ייחודית להתמודדות עם האיסורים המאיימים. ז'יז'ק מביא כדוגמא את הציווי האוסר לגדל חזירים על אדמת ארץ-ישראל. מה עושים יהודים מסוימים? מגדלים חזירים על משטחים מוגבהים… צביעות יהודית, יאמרו הנוצרים. ז'יז'ק, לעומת זאת, נכון לייחס יושר מוסרי לגישה היהודית הנדונה, אותה הוא בוחן במונחי האתיקה הקאנטית. זו האחרונה תובעת, כזכור, טיהורו של השיפוט המוסרי מכל שיקול תועלתי ואינטרסנטי (לחיוב ולשלילה!):

"הנקודה היא עצם הציות המוחלט למילה הכתובה, תהיינה ההשלכות אשר תהיינה."[3] 

 

שאלת התכסיסנות והתועלתיות הכרוכים ב"תרגיל" היהודי אינה מן העניין, סבור ז'יז'ק, כל עוד מדובר בציות למילות החוק הכתוב. זהו ציות יהודי נטול כל אשמה:

"מכאן, שהדת היהודית, שאינה כלל ועיקר 'דת של אשם', מאפשרת לנו להימנע מרגשות אשם, בעוד שהנצרות מדרבנת את האשמה ביתר יעילות."[4]

 

והרי לנו פעם נוספת בה מסנגר האיש שלנו בלובליאנה על היהדות כנגד הנצרות.

 

 

 

 


[1] סלבוי ז'יז'ק, "על הסופר-אגו ורוחות-רפאים אחרות", תרגום: דריה קוסובסקי, רסלינג, תל אביב, 2000, עמ' 27.

[2] שם, עמ' 31.

[3] שם, עמ' 57.

[4] שם, עמ' 58.

 

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: