הדבש הניגר של רומי אחיטוב

                   הדבש הניגר של רומי אחיטוב

 

אני כותב את השורות הללו כשעודני תחת הרושם העז של עבודת וידיאו בת 2 דקות ששלח לי רומי אחיטוב (http://m–a–p.net/krapp/Krapp_edit.mp4  ). העבודה, שאתאר אותה בהמשך, קרויה על שם מחזהו הנודע של סמואל בקט מ- 1959, "סרטו האחרון של קראפ", והיא מצטרפת לקומץ יצירות-וידיאו ו/או מיצבי-וידיאו מזהירים ורבי השראה שנוצרו בארץ בשנים האחרונות. זוהי גם הזדמנות לנסות ולהתעכב על יצירתו הכריזמטית של רומי אחיטוב.

 

את רומי אחיטוב (יליד רומא, 1958) לא שכחתי לרגע, עוד מאז סיים ב- 1985 את המחלקה לאמנות ב"בצלאל", למרות שדהה מחיי ומחיינו משבחר למקד את פעילותו הרחק מאיתנו, בין ניו-יורק ו… סיאול שבקוריאה הדרומית, תוך הנכחה עצמית ישראלית מינורית בין המרכז לאמנות דיגיטלית בחולון לבין חוג אמני גלריה "ברוורמן" התל אביבית (יש להודות: אמני הווידיאו של הגלריה הזו מצטברים לחבורה מרשימה מאד: אורי ניר, נירה פרג, גלעד רטמן, דנה לוי, רומי אחיטוב). אחיטוב עזב את ישראל עוד ב- 1989. משנשאל מדוע עזב, דיבר על קשיי העיסוק וההישרדות במדיום הווידיאו במקום כמו ישראל וגם ציין את הסתייגותו מהמציאות הפוליטית הישראלית, "אובדן הצביון הדמוקרטי וההומניסטי של המדינה." ("עכבר העיר", 6.5.2011) וכך, אלמלא פגשתי בו במקרה לפני כעשרה ימים בתערוכה בשכונת ג'סי כהן, ספק אם הייתי זוכה לטעום מטעם הדבש של העבודה שעליה אני בא לספר, וסביר שאחיטוב ממשיך היה להיות נעדר-נוכח בזיכרוני, ולכל היותר, אורח נדיר.

 

אני, שזכרתי מאד לטובה פסלים פיגורטיביים דקי-גו וטעונים במועקה קיומית מורבידית, שיצר כבוגר צעיר של "בצלאל" (ולא לחינם, בין 1990-1989 התמחה אחיטוב בפיסול באוניברסיטת ניו-יורק), הופתעתי לשוב ולפגוש ביצירתו בעשור האחרון, כאשר זו כבר מחויבת ליחסי וידיאו והשפה האנושית. בעבודות הוידיאו הללו, שראיתי בנדיר, ותמיד כאמירה צנועה המגיחה מהצל, יכולתי לשוב ולאבחן את רצינותו התהומית של האמן הזה, שגם השתלם בפילוסופיה באוניברסיטה העברית בין 1989-1986 ומוכיח ביצירתו עומק אינטלקטואלי נדיר. אך, לכל אורך הדרך, נותר רומי אחיטוב, אמן חומק ובלתי מושג, אדם ויוצר סגור ומופנם, שאינו מתמסר וכאילו מתקשה להשלים עם צו ההחצנה של ההוויה האמנותית, בפרט זו הכוחנית-מערבית דהיום.

 

ברשימה קצרה זו אתמקד רק בפן עבודות הווידיאו הלשוניות המפורשות של רומי אחיטוב. אתעלם, לפיכך, מעבודות אחרות של האמן, נוסח "כפריות גלובאלית" (2005)  – תיעוד החיפוש אחר דוגמנית שיווק קוריאנית, האמורה לשיר שיר מולדת ישראלי – "פה בארץ אבות" – באוזני באים לתערוכה; או מהעבודה "משקעי נוף" (2008) – עיבוד וידיאו אווירי של ירושלים וסביבותיה, וזאת בטכניקה של "סריקת חריץ", שפותחה על ידי האמן.

 

בהקשר לעבודות הווידיאו הלשוניות, אזכיר, קודם כל, את "גשם של אותיות" מ-1999, הקרנה אינטראקטיבית שראינו בארץ לראשונה ב- 2002 וזאת במסגרת תערוכת עבודות וידיאו נבחרות (מהשנים 2002-1997) שאצר איל דנון לרומי אחיטוב במרכז לאמנות דיגיטלית בחולון. הצופים בתערוכה (ולאחר מכן, ב"אמנות הארץ", התערוכה הקבוצתית בתחנת רדינג שבתל אביב) מצאו את עצמם מוקרנים על המסך שמנגד, כשהם עומדים תחת גשם של אותיות. אלה הגיבו ל"גשם" בתנועות גופם, תוך שהם דוחפים כלפי מעלה בידיהם את האותיות או שמנסים לתפוס אותן. אם אסף הצופה די אותיות בזרועותיו הפרושות או באמצעות חפץ כלשהו שבידו, הוא היה עשוי לתפוס מילה שלמה ואפילו משפט שלם, באשר האותיות הצונחות לא היו מקריות, אלא מקורן בשורות שיר [גרסת האותיות הלועזיות נסמכה על שורות משירו מ- 1993 של המשורר אֶבָן זימרות, "Talk, You" (טעימה חלקית בתרגומי החופשי: "נחמד לי לדבר איתך./ פשוט כך: לשוחח,/ […]/ בפנייתך,/ כל חלק של גופי הופך לפעל./…") ואילו גרסת האותיות העבריות הושתתה על שירו של אמיר גלבוע מ- 1981, "אני הולך ונעלם מעצמי"].

 

לא מעט מרוח עבודה זו נוכח על הקיר המזרחי של המוזיאון בבית לוחמי הגטאות, שעליו מוקרנות אותיות פורחות, הצפות ועולות באופן מחזורי, כשהן מתלכדות לשמות קהילות שמהן גורשו יהודים למחנות המוות. קשה לי שלא להיזכר, בהקשר זה, בתפזורת האותיות למרגלות דפים ריקים – תלוליות של אותיות-חימר שנשרו משורות של דפי שירים – עבודות שהציג יהושע נוישטיין ב- 1996. לעומת נוישטיין, רומי אחיטוב מציע אפשרות – ולו מזערית – של שיקום השיר, שיקום הזיכרון.

 

זכורה גם עבודת הווידיאו האחרת של אחיטוב, "לשון אחר" (שהוצגה ב- 2011 בתערוכת "אותות" במוזיאון בת-ים" וגם בגלריה "ברוורמן"), בה הוקרנו סימולטאנית על שלושה מסכים כמה טקסטים סוריאליסטיים וארוטיים מתוך ספרה של אורית קרוגלנסקי, "אחד עשר קצרים לאהובי הפסיכופט ועוד כמה לילות סתם". הסיפורים הוצגו בשפת סימנים על ידי אישה צעירה, מלווים בכיתוב בעברית. הצופים עקבו אחר הטקסט המוצג/מסומן ותרגומו בכתב וחוו את המתח שבין המילה הכתובה לבין המילה המסומנת בגוף. זו האחרונה, בהיותה מימטית ואקספרסיבית, יצקה "נוכחות" במסמנים הכתובים, אך גם בראה מרחב משמעות אחר, תוך שגם הניחה את "חרשותו" של הצופה. האוזן הודחה לטובת העין, כאשר – במונחי הפילוסופיה של הלשון – האמן הסתנן לרווח שבין "דיבור" ובין "כתיבה". 

 

מצויד בכל הרקע הזה, אני מגיע לעבודת הוידיאו של רומי אחיטוב מ- 2012, "סרטו האחרון של קראפ". לנגד עינינו מוקרן חדר עבודה אפלולי, שבמרכזו שולחן עבודה ריק, אך בצדו הימני מוניטור המקרין שחקן אמריקאי (מלהקת תיאטרון ממרילנד) המבצע את המונולוג של בקט. גבוה מעל השולחן, מותקנת צינורית – זרבובית דמוית אבר מין רפוי – הפולטת מתוכה זרזיפי דבש לפי קצב הדיבור של קראפ. תנועת המילים היא תנועת הדבש, אשר זולג/ניתז ומצטבר על השולחן ונוטף ממנו ארצה בטיפות דביקות. משך העבודה השלמה ארוך בהרבה מהקטע הקצרצר שנשלח אלי: אורכו כאורך המחזה כולו, למעלה מ- 40 דקות, סך שתיקותיו ודיבורו של קראפ הקשיש, החוגג את יום הולדתו ה- 69, בהאזינו למונולוגים המוקלטים של זיכרונות חייו.  לא פחות מ- 300 ק"ג של דבש ניגרים ארצה לאורך המונולוג, 300 ק"ג של מיתרי מסמנים, הנקווים מטה וממלאים את אוויר החלל בריח מתקתק עז וכמו צבעו את הקיום כולו במתק. אני מהרהר במכונת הסוכר הסביבתית העצומה – מכונת "זקן סבא" – שהתקינה סיגלית לנדאו בניו-יורק, 2000, ואשר בטבורה היא ניצבה נעטפת בסיבי הסוכר. גם אז, הריח המתקתק אפף את כל הנכנסים לחלל, אשר כמו שמעו באוזני רוחם את השיר – "מתוק, מתוק" של אילן גולדהירש: "מתוק, מתוק/ הוא טעם החיים/ אם רק יודעים כיצד לטעום/ אם רק יודעים."… וכאז כאן היום: כעוצמת המתיקות – עוצמת המרירות.

 

מידע חשוב: מיכל הדבש הענק, 300 ק"ג, כאמור, כמוהו כמין קיבה או ריאה עצומה, הפולטת את הדבש עד תום (תום המחזה), ואז שבה ויונקת מחדש את הדבש על מנת לשוב ולפלטו (תחילתו המחודשת של המונולוג). מה שהיה לרגעים ארוכים מיתרי דבש שמימיים, רובץ לו עתה כבצה סמיכה ודביקה וממתין לשאיבתו. המיכל כמוהו כמין ישות אורגנית עליונה, מין חיה בלתי נראית, אשר כולה פליטה ויניקה, נעדרת עין והכרה, "אלוהות" בקטית עיוורת אופיינית, אם נזכור, למשל, את קרן האור השרירותית המתעללת בדמויות מחזהו האחר של בקט, "מחזה" שמו, הכלואים בתוך כדי אפר.

 

"סרטו האחרון של קראפ" הוא מחזה על הזמן החולף, על חיים בסימן זיקנה ומוות, על זיכרון, על אהבה שהייתה ואיננה, על אובדן התשוקה ועל המאמץ הנואש להקפיא את העבר בשפה. על הרלוונטיות הקיומית של התכנים הללו לחיי כולנו, כולל חייו של האמן בן ה- 55 (שהמחזה הנדון נכתב כמעט עם היוולדו)  – אין צורך להכביר מילים.  שלא לומר ההקשר החברתי-מקומי, ככתוב במכתב קצר ששלח אחיטוב לכותב שורות אלו:

"…לדעתי, חשיפה זו של חיי-אדם בן 69, מר-נפש, מתעב את עצמו, מפוכח מיוהרת נעוריו על הנראטיבים שהזינו את בחירותיו ואת קורבנותיו – חשיפה זו מהדהדת את הנראטיבים ש למדינה בת  65 הבוחנת את המיתוסים של ילדותה  ובגרותה ."

 

השילוב המדהים של המונולוג עם גשם הדבש (השוו ל"גשם האותיות") פתוח בפני פרשנויות שונות. הדבש, נדגיש, הוא מוטיב שאינו מוזכר כלל במחזה של בקט. טפטופו ממעל של הנוזל המתוק-מכל מזכיר לנו שהדבש – נקטר – היא מזון האלים באולימפוס, ולפיכך הריהו מין חסד עליון אירוני ומר בהקשר הנוכחי. לא פחות מכן, בזכרנו, שבמצרים העתיקה, הדבש סימל את דמעות האל רָע, מחריפה האירוניה כלפי שתיקת השמים נוכח קלונו הקיומי של קראפ, שהוא קלוננו כולנו.

 

אך, יותר מכל, משמעות מרכזית למשוואה של שפה ודבש, לפיה טפטוף הדבש תואם את קצב ההברות המדוברות. על זיקת דבש ודיבור כבר קראנו ב"תהילים" את השורה המוכרת לנו, לדאבוננו, מביקורים בבתי קברות:

"מה נמלצו לחכי אמרָתֶךָ מדבש לפי" (קי"ט, 103)

רלוונטי גם הציטוט מספר "משלי":

"צוף-דבש אמרֵי-נועם/ מתוק לנפש ומַרפא לעָצֶם." (ט"ז, 24)

 

ברית הלשון (שפה) והדבש ממירה בעבודתו של אחיטוב את מוטיב הבננה במחזהו של בקט. זוהי הבננה המתוקה והמנחמת ששלף קראפ ממגרה בפתח ההצגה, קילפה, נגס בה, דרך על קליפתה, החליק, התאושש ודחף את הקליפה אל האולם. וזוהי הבננה שהוציא קראפ מכיסו, במחצית ההצגה, משהאזין לזיכרון האהבה והארוס האבודים, הציץ בה והחזירה לכיסו. הבננה המתוקה של קראפ היא מקור לתסכול, מתק חולף, שסופו החלקה משפילה על הקליפה, ולכן גם הוויתור השני על אכילתה. אם תרצו, הוויתור על אכילת הבננה מקביל למילותיו האחרונות של קראפ בסוף המחזה:

"…אולי שנותיי הטובות ביותר חלפו. כשהיה סיכוי לאושר. אך לא הייתי רוצה בהן בחזרה. לא עכשיו כשבוערת בי האש הזאת. לא, לא הייתי רוצה בהן בחזרה."[2]

 

הוויתור על אכילת הבננה הוא ההַסְכנה המרה לאושר הבלתי מושג, שאותו יכול קראפ לדעת רק בדרך הגעגוע והזיכרון המוקלט של הכמעט-אושר ("כשהיה סיכוי לאושר"). הוויתור על אכילת הבננה הוא ההבנה שהמתק לא ינחם. עתה, מטפטף לו הדבש השמימי, מציף את השולחן ואת הרצפה, כמעט כ"ארץ זבת …ודבש", הצפה של אושר אוטופי, שכאמור, נראה בצילום הווידיאו כביצה טובענית. מכיוון נוסף, התזת הדבש של הזרבובית כמוה כאורגזמה המתמשכת כל עוד הדיבור נמשך. זהו ה"אקשן-פיינטינג" הארוטי של השפה, בבחינת האישור לחיוניות חיי (ואצל סמואל בקט, כל עוד מדברות הדמויות – הן חיות). אלא, שהאורגזמה איננה אורגזמה, כשם שהמילים נעדרות ישותיות קיומית של ממש. וכך, בתודעתנו מתנגנות, עדיין באירוניה חמצמצה, מילות ספר "משלי" אודות ברית חוכמת-הלב (הלא היא חוכמתם של אמנים, כך בתנ"ך) והדיבור במתק-שפתיים:

"לב חכם ישכיל פיהו/ על שפתיו יוסיף לקח. צוף דבש אמרי-נועם/ מתוק לנפש ומרפא לעצם. יש דרך ישר לפני איש/ ואחריתה דרכי מוות." (שם, 25-22)

 

ז'אק דרידה המשיל את תפזורת המסמנים הלשוניים לאפר של אש שכבתה. רומי אחיטוב סרקסטי יותר: כפי שחיבר אותיות עם גוף צופים ב- 1999, כפי ש"הנכיח" ב- 2005 את הדיבור בשפת סימנים גופניים, הוא "מנכיח" ב- 2012 את הדיבור בדבש, מעניק למילים את הטעם הטוב של האושר והסיפוק החושני, אך רק כדי לאשר שהמילים הן אבק פורח, אם לא אפר.

 


[1] סמואל בקט, "סרטו האחרון של קראפ", בתוך: "סמואל בקט כל יצירותיו בדרמה", תרגום: שמעון לוי, אוניברסיטת תל אביב, 2007, עמ' 346.

[2] שם, עמ' 347.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: