אמנות החול

                         א מ נ ו ת   ח ו ל

 

 

"קו רקיע דק בכתום זוהר נמתח מעל הדיונות שנראות עתה כהות, חלקן מזדקרות לשמיים כפטמות של שד עטופות צל עגום. נדמה כאילו קו נוף של ים אפרפר תכלכל ומסתורי מציץ מבין שְדֵי הדיונות. אלה נדמות לעתים למפלצות כהות, רוחשות מזימות בפרפור אחרון של גסיסה. ענני נוצה מעטים משורטטים מעליהן והרוח משייפת וחורצת בחול גלים מעגליים, ולמרגלות הדיונות הגבוהות, מעצבת דיונות קטנות יותר, מין קמרים וקערים, גבעות ועמקים עשויים חול רך, מין בנות דיונות עליזות ומפרפרות בתנועות מעוגלות של ריקוד, פושטות על פני המרחבים, והרוח מלטפת את לחייהן הסמוקות."

 (לימור שריר, "דיונות הזהב והכסף", כרמל, ירושלים, 2008)

 

                                  *

מתישהו במחצית השנייה של המאה ה- 19 – עשרות בשנים בטרם ייסוד העיר תל-אביב – צִיֵיר צַיָיר הולנדי בשם הנדריק וֶודֶר ציור שמן גדול-מידות (150X90 ס"מ) של דמויות בחוף יפו. וֶודֶר, צייר ריאליסטן מ"אסכולת האג" ומי שנודע בזיקתו לנופי ים, הגיע ארצה בנתיב האוריינטליזם, התמקם מצפון ליפו, אי שם באזור מנשייה, והשקיף משפת הים אל עבר צללי עיר הנמל הקדומה והמפרץ, עת מבטו חולף דרך דייגים, סירות, גמל, תושבים מקומיים – כולם על החוף המואר בשמש חמה, כולם על החול הבהיר והרך המאכלס את מרבית חלקו התחתון של הציור.  

 

חולות החוף, דיונות השפלה – האם ישנו נוף "בסיסי" יותר, נוכֵח יותר, שפגשו בו האמנים המתיישבים בתל-אביב מאז ראשית עלייה שלישית? האם אין זהו הנוף האולטימטיבי העוטף את חבורת מגרילי המגרשים של "אחוזת בית" בצילומו ההיסטורי הנודע של אברהם סוסקין מ- 1909? מתבקשת, אכן, השאלה: כל אותם אמנים תל-אביביים משנות ה- 20, אלה שירחיקו עד הגליל וירושלים על מנת לצייר את נופי ההר והעמק, כלום נתנו דעתם האמנותית על הדיונות המקיפות אותם? היעלה על הדעת שעינם הייתה ערלה לזה שמזומר בשירו של יצחק יצחקי, "גן השקמים":

"היה היו כאן פעם שקמים,

חולות מסביב וגם נוף.

העיר תל אביב של אותם הימים

הייתה בית בודד על החוף."

כן, הורינו הירבו לשיר את שבחי החולות. מי אינו זוכר את שירו של חיים חפר ואת (כמעט) סופו:

"אני זוכר איך שרתי שם – בחולות,
את עלומי השארתי שם – בחולות,
גם לנכדי אני אומר:
לו רק אני צעיר יותר
הייתי את הכל מוכר
ובדבר אחד בוחר:
בחולות.
"

 

ובספרות העברית – תיאורו הקסום של ש"י עגנון לקראת סוף "שבועת אמונים" (1943) את חוף ים יפו לעת לילה:

"ים ורקיע שמים וארץ וכל כל החלל שבינתים היו לגוף אחד שאינו גוף אלא מין שלווה צחורית עטופה תכלת או תכלת צחור צלולה כאוויר. ובשמים ממעל ועל הים מתחת רצה הלבנה כסהרורית. ואף החול היה כמוכה ירח, ודומה שאף הוא מהלך והולך. כחול הזה וכאוויר כולו עמדו הנערות ועמהן רכניץ, כולם כאחד כמוכי חלום."

 

או, "חולות הזהב", סיפורו המופלא של בנימין תמוז מ- 1950 אודות הילד מתל-אביב הקטנה, העורג אל – :

"…במעלה הדרך, בחצותך את רחוב אלנבי הגדול, אתה חומק ועובר אל פסי הרכבת ומשם שמאלה, לאורך השקמים הבודדות, משתרעים החולות."

 

עשרות שנים חלפו. ועתה, כשאתה יוצא לבקש אחר החולות הללו באמנות הישראלית לדורותיה, אתה מיד נתקל בבעייה: ראשית המפגש עם החולית (דיונה) הוא ראשית כיליונה ביד בוני תל-אביב… שהרי, נושא "כורי הזיפזיף" הוא מהפופולאריים שבנושאי הסרטים הדוקומנטאריים, הצילומים והציורים של שנות ה- 40-20. ראו את ציורו בצבעי שמן של ראובן רובין מ- 1923, "מוכֵר השבשבות": המוכֵר, ערבי כהה-עור היושב יחף על שפת הים, מתבונן ביהודי אדום-זקן ובמגבעת, יחף אף הוא, הפוסע מתוך המים אל החוף, סל בידו האחת ואת-חפירה בשנייה, והוא בדרכו אל שלושה חמורים עמוסי-זיפזיף הממתינים לו בסמוך. מרחוק נראים קומץ אוהלים ובתיה הראשונים של תל-אביב הנבנית ליד בתי יפו. גבעות חול רכות עוטפות את מוכר-השבשבות ואת היהודי, העורם את הגרגרים הזהובים לטובת המלט שבאמצעותו יכוסו, אם לא יחוסלו, הגבעות. תוך שנתיים-שלוש (התאריך המדויק אינו ידוע), יצייר אריה לובין בצבעי שמן שני זכרים מונומנטאליים עירומים, האחד יוצא מהמים ומעדר על כתפו, השני כורע לידו אל סל מלא חול, אפותיאוזה של שני פועלים  הירואיים בעיצומה של כריית הזיפזיף. בין 1927-1926 הנציח שמואל עובדיהו בצבעי שמן חומים את מפעל הכרייה הנדון (וכלל בו חלוץ הנישא על אלונקה). נחום גוטמן שב וחזר בציורי תל-אביב הקטנה שלו אל נושא כורי-החול: כך ב- 1937, כשרשם בדיו פועלים המעמיסים חול על גמלים; כך בציור פסטל משנות ה- 30 ובו מריצנים מטעינים חול על דיונה בסמוך לבניין תלת-קומתי אפור; כך ברישומים ובאקוורלים משנות ה- 60 המייצגים מריצנים במנוחתם בלב החולות. שניים מאלה אף מצאו מקומם בקיר הפסיפס מ- 1966 (בבניין שלום מאיר, תל-אביב). הרשימה ארוכה. וכלום לא היה זה נחום גוטמן, שקרא לספרו האוטוביוגרפי (שנכתב ביחד עם אהוד בן-עזר) בשם "בין חולות וכחול שמים" ("יבנה", תל-אביב, 1980) ובו קראנו:

"צייר ראשון שראיתי בחיי יושב ומצייר נופים היה הצייר לחובסקי (האמן הרוסי היהודי, ארנולד אהרון לחובסקי, שלימד ב"בצלאל" בין 1910-1909 /ג.ע). זה היה עוד לפני היות תל-אביב […], ב- 1909. יום אחד ראיתי על גבעות החול יושב לו אדם ופותח תיבה של צבעים, ומעמיד בד לפניו, ומתחיל לצייר. […] לחובסקי ישב וצייר נוף שומם של חולות על רקע הים, במקום שעליו נבנתה לימים תל-אביב. […] בדיוק למראה אותו נוף של חולות אמר ביאליק, שהתארח בביתנו, לאבא שלי:

'בן-ציון, לאן הבאת את בניך, מידבר!'

אבא בא במבוכה ולא ידע מה לענות.

גם אני פתחתי את פי ואמרתי: 'זה לא מידבר. יש ים וחול. הנוף נהדר. גם הצייר לחובסקי צייר אותו.'

ואמנם, הצבעים האלה, של חול וכחול-שמיים, והים – עתידים היו לשלוט בתמונותי. […] בחול ראיתי עולם מלא. פה היה הכל נפלא וצהוב. בשבילי חול לא היה אף פעם שממה, אלא עולם מעניין ומלא […]. חשבתי שכאן, בחולות, מצויים השורשים. […] מראות אלה העניקו לסביבה הצהובה, שהשתקפה על הרקע הכחול של הים, צביון מיוחד, שכל חיי עודנו מתנגן בי ומצטייר בעיני כאותו קסם מיוחד שאני קורא לו – ארץ ישראל שלנו." (עמ' 66-62)

 

ועוד יוזכר הפרק "החול"בתוך ספרו של נחום גוטמן, "עיר קטנה ואנשיםבה מעט" (1959), בו קראנו, בין השאר:

"הפועלים המשיכו בעבודתם, ואני יכולתי להשקיף על סביבי ולראות את המרחבים הבהירים של החול הבוהק. […] האור היה רב – הוא התיך ובלע כל צבע או גון. אפילו הים היה נוצץ וצבעו הכחול נתמזמז באור החזק. גבעות החול הבהיקו והחזירו אור על סביבן. אף השמים קיפחו צבעם. רק הצללים, שהטילו הבניינים והאנשים, היוו את הכתמים הכהים היחידים בכל הנוף, ונתנו אחיזה כלשהי לעיניים. הצללים רבצו סגולים-חומים וכהים כצבע שחור. כל הגופים איבדו את בליטותם והיו לכתמים. מי אמר שהמזרח צבעוני?" (דביר, תל-אביב, מהדורת תשל"ז, עמ' 26)

 

וכך, כל עוד תל-אביב נבנית וכל עוד שפלת החוף בתולית (בטרם תיכבש על ידי ערי הלוויין – חולון, בת-ים, ראשון לציון, רחובות), נוף הדיונות עודנו מהווה נתון סביבתי בולט בציור הארצישראלי, מצפון ועד דרום: ראו את האקווארל, "סוכת-המציל בחוף טנטורה", של מיוריאל בנטוויץ, הציירת מזיכרון-יעקב; או את ציור השמן של העזים הרואות בחולות היוקדים בשמש – עבודתו של אשר פלדמן, איש רחובות, מ- 1923; או את ציור השמן מ- 1926 של ציונה תג'ר, ילידת יפו, "הרובע הערבי ביפו", ובו טובלים קומץ בתים בחולות לשפת ים (ב- 1931 יככב החול באקוורל של "שפת הים").

 

בתאריך לא ידוע בשנות ה- 20 צייר שמואל לוי (אופל), מבוגרי "בצלאל" ומוריו, ציור שהוא אולי המחווה הבולטת מכל לדיונות הארצישראליות. זהו ציור בצבעי שמן של קומץ שיחי אגבות הצומחות על החולות. הצייר הירושלמי לא חזר על הנושא, אך דומה שביקורו בשפלה הותיר בו חותם בצורת ציור זה (ניתן להשוות רושם זה לבחור הירושלמי האחר, בצלאל ש"ץ, בנו של בוריס ש"ץ – מייסד ומנהל "בצלאל", שביקר בתל-אביב בסוף שנות ה- 20 (והוא עלם שטרם מלאו לו עשרים שנה) וצייר בצבעי שמן את חוף הים התל-אביבי: מבט אחד אל עבר בניין הקזינו, מבט שני אל עבר יפו, אך בשניים גם יחד נחלק הבד בין צהוב-החולות לבין תכלת הים והשמים. סביר להניח, שה"בצלאלניקים" האמונים על ההר והסלע ראו את גבעות החול הרכות בעין רעננה יותר מאמני תל-אביב ונכבשו על ידן.

 

אך היה זה צייר ארצישראלי אחר, ודווקא תל-אביבי מובהק, שהעניק לדיונות באותו עשור את מלוא הכבוד המגיע להן: ראובן רובין. הגבעות הרכות והצהבהבות שלחוף הים (עם שמץ אוהלים ובתים) היו רקע קבוע לציוריו שמאז התיישבותו בתל-אביב ב- 1923: דיוקן עצמי עם שושן צחור (בכוס) צויר באותה שנה לרקע נוף שכזה; נערה עם צמות ובידה עציץ של שושן צחור הופיעה אף היא באותה שנה כנגד אותו רקע; "חלון פתוח" עם עציץ על האדן גילה ב- 1923 אותו נוף בדיוק; מבט מרוחק אל מסגד חסן בק חלף באותה שנה עצמה דרך מאהל הנטוע על הגבעות הבהירות (עז וטלה עליהן); וכמובן, בתי תל-אביב בציור המתיילד המפורסם מאותה שנה. עוד ועוד טיפוסים כיכבו בציורי ראובן עד מחצית אותו עשור, כשהם שבים ומאשרים את החולית: גנן תימני, צמד מוכרי ירקות תימניים, ערביה בבית קברות מוסלמי; חסיד על שפת ים, אורי צבי גרינברג ועוד ועוד. אלא, שככל שקיבלה תל-אביב צביון עירוני, כן הלכו ונגוזו הדיונות מציוריו של ראובן. אחרי 1925 כבר נתקשה לאתר את החולית ברקע, ובמקומה נמצא את הגינה, את הצמחייה האקזוטית, את השדרה וכדו'.

 

הייתה זו ראשית הקץ של נוכחות נוף הדיונות באמנות הישראלית. אמני "קבוצת העשרה" משנות ה- 50 – תלמידי שטרייכמן וסטימצקי ("הסטודיה") שתבעו ייצוג הנוף המקומי – עוד נגעו בנוף זה כשציירו ביפו או באתרי שפלה אחרים (אליהו גת, "דמות עם שמשיה", 1957; אלחנן הלפרן, "חולות בשרון", 1958-1957), אך היו אלה חרחורי גסיסה. גם אם החול יציץ בציורים נדירים של מתרחצים בחוף הים (כגון ציוריה של פמלה לוי משנות ה- 80) ואולי בציור של נוף השפלה שצייר אהרון כהנא ב- 1939, וגם אם נתעקש ונפרש את דואליות הצהוב-תכלת של ציורי מיכאל גרוס המופשטים כדואליות של חולות ושמים או ים (לפרשנות שכזו אין כל ביסוס וסבירה יותר זיקת השטח הצהוב ל"שדה", בדומה למשטחי הצהוב בציורי אורי רייזמן) – האמת היא, שנוף הגבעות החוליות התפוגג ונעלם מהאמנות הישראלית. אפשר, שהוא הזכיר את עצמו במעט בעבודה מושגית-צילומית של מיכה אולמן מ- 1975, בה תיעד גניבת חול ושאר חומרי בניין מאתרי בנייה ישראליים בשטחים הכבושים; או בסרט מאותה שנה, "מקום" שמו, בו תיעד אולמן פעולה של גריפת חול לערימה; או בסרט שצילם ז'ק קתמור ב- 1975 את משה גרשוני זוחל על דיונות; או בארגז חול שכלל יאיר גרבוז בתערוכתו (בגלריה "הקיבוץ", תל-אביב, 1979) "אם לא ענק אז בגנו". אך האמת הבולטת יותר היא, ש"עבודות אדמה" (ו/או עבודות עם אדמה) ישראליות משנות ה- 70 וה- 80 העדיפו את אדמת החמר האדמדמה של השרון, או את האדמה החומה של אתרים אחרים, על פני החול הצהבהב. וראו בתבליטי ופסלי יגאל תומרקין, או בפסלי מיכה אולמן את השימוש באדמה (גם כשהיא רכה כחול ומושלכת ב- 2011 בידי אולמן על "חוגגי חתונה" לצורך הדפסת עקבותיהם במיצב המוצג במוזיאון ישראל). ובמקביל, ראו "עבודות אדמה" מושגיות של אמני "פרויקט מצר/מיסר" מ- 1972, או פעולות מושגיות עם אדמת רמת-הגולן שיצרו יהושע נוישטיין וג'רי מרקס ב- 1975.

 

אלא, שאז נזכר דני קרוון בחולות תל-אביב של ילדותו, אותם חולות עליהם אהב להלך ברגליו היחפות. בקטלוג לתצוגתו ב- 1976 בבייאנלה בוונציה, בסמוך לצילום גדול של חולית, התבטא קרוון:

"הדיונות היו הפסל הסביבתי הראשון – חם, רך, פרוותי – משתנה-תמיד, שעליו – בעודי ילד -עקבות כף רגלי וצלי ספרו את סיפור הזמן. […] רציתי להעלות מחדש את זיכרונותי מגן-העדן הטהור של ילדותי היחפה, על פחדיה ותקוותיה. מסיבה זו, המבקר בתערוכה אף הוא מוזמן להלך יחף על הצורות הללו, החלקות או המחוספסות, העגולות או הנודשות, הלחות או החמות."

ב- 1981, בתערוכה הקבוצתית, "מיתוס ופולחן", שהוצגה ב"קונסטהאלה" של ציריך, הציג קרוון משטח חול הכולל מכתש חול עגול וערימת חול קונוסית, שענף ניצב בתווך בין השניים. כעבור שנה, בתערוכתו, "מקום", במוזיאון תל-אביב, הוביל קרוון את צופיו, בין השאר, דרך תלולית חול. הקבילה לה ערימת חול, שבראשה לוע עגול, שקרוון הציג ב- 1985 ב"גראן-פאלה" שבפאריז, בתערוכת "מהתנ"ך עד ימינו: 3000 שנות אמנות". מאז ואילך, בתערוכות רבות ברחבי העולם עד וכולל שנות האלפיים, שב קרוון ונדרש לזיכרון הדיונות, כששתל שיח צבר בראש תלולית חול, או כשמיקם עץ זית בלב משטח חול, ועוד.

 

הנה כי כן, לכאורה, עדנה הייתה לה לחולית עם היעלמותה הגוברת ומשנותרה כזיכרון של נוף בתולי, של מקום ילדותם של אדם וחברה. ב- 2000 צייר אבנר בן-גל את סדרת ציוריו האפוקליפטיים באקריליק, "ערב החורבן", בהם בוערת אש על מרחבי דיונות צחיחים. ב- 2005 צילמה יעל ברתנא סרט וידיאו של תחרות מכוניות מאצ'ואיסטית-אגרסיבית על גבעות חול בשפלת החוף. ב- 2007 צילם ברי פרידלנדר חיילים מקובצים על דיונות לקראת פעולת ה"התנתקות" ביישובי עוטף-עזה (כן, כאן עוד נותרו הדיונות). ב- 2011 הציג אורי ניר באותו ביתן את תערוכת היחיד שלו, "מאיץ", ובה סרט וידיאו המתעד  קילוחי חול הנשפכים מתוך סרקופגים התלויים במעגל על התקרה. הקילוחים יצרו מעין כלוב הסוגר על ילד קט הניצב בלב הגליל השקוף של החול, ואילו החול המצטבר על הרצפה זרם לקומה מתחת דרך נקב עגול והצטבר לערימה. עתה, לא זיכרון הדיונה הנחה את האמן הצעיר (ששנתיים קודם לכן, הציג גירסה ראשונה של העבודה בגלריה "ברוורמן", תל-אביב), כי אם החול בבחינת חומר אסוציאטיבי לשעון-חול.

 

עתה, כבר זימר לנו דיוויד ברוזה שורות דוגמת "חדל להיות כמו החולות/ אני רוצה אותך כמו סלע"; וג'קו אייזנברג זימר "נרדם על החולות דרך עצמי בלבד"; ואילו ורד קלפטר זימרה "בשומקום אין חולות של זהב/ בשומקום אין מקום למרחב/ זה רק היה נדמה לי"; כאילו חל פיחות יישותי במעמדם של החולות. אבל, דווקא, פה ושם, החול עשה סימנים של "קאמבק" באמנות הישראלית, גם אם הסימנים מעטים וחלקם בשוליים: הנה כי כן, יונה לוי גרוסמן, אמנית מעין-הבשור שבנגב המערבי, תיעדה בווידיאו את הדיונות שבאיזור מגוריה. מיכאל שקד, עו"ד בעל שם וצייר מחונן, צייר ב- 2000 בקירוב וב- 2011 שני ציורי שמן של נוף הדיונות שבאיזור קיסריה (מבט מהגג מערבה) – אולי מציורי הנוף האחרונים של הגבעות הנכחדות (המכסות כמעט מחצי הבד ומאוזנות על ידי השמים הגדולים מעל); תלמידו של יאן ראוכוורגר צייר את המראה הראשון ביום חמסין אביך, שניתן לאבחון בשמים העכורים-משהו והנגועים באוקר. את הציור השני צייר בחודשי הקיץ בשעת בקר מוקדמת, מה שאחראי לצחות הרגועה של השמים ולשלוות הנוף כולו. ב- 2011 בנו נועה יפה ויעל גזית, תלמידות "המדרשה" (לימודי המשך) את דמותו של "נימרוד" ליצחק דנציגר בחול על שפת הים (רגע בטרם יישטף על ידי הגלים, או יימחה ברוח). ואילו בתערוכת "מה זה נקרא לפרש מסורת?", בה הציגו תלמידי לימודי-ההמשך של "בצלאל" ב- 2011 גרסאות עכשוויות לציורי נחום גוטמן, מצאנו צילום ובו בנו התלמידות, אורי לוין ויעל פרנק, את תבנית תל-אביב הקטנה בחול (עם הקשרים בונקריים מרומזים). והרי לנו סגירת מעגל: צעירות תל-אביביות חוזרות אל ה"חולות וכחול-שמים" של גוטמן, אף כי מתוך אירוניה וריחוק ובתיווכה של רפרודוקציה…

 

אז, היכן הן הדיונות? חלקן הגדול מאד כוסה בבתי קומות מאשקלון ואשדוד שבדרום ועד נתניה וצפונה. חלקן האחר חוסל בידי סרסורי עפר בלתי חוקיים, שמכרו ומוכרים מאות טונות של חול לקבלני בניין. מעט הדיונות שנותרו עומדות במרכז מאבקים של ארגונים "ירוקים" המנסים להציל את הגבעות ממלתעותיהם של יזמי בניין ופיתוח. בישראל של 2011 נוף הדיונות כמעט וחוסל כליל, ולכל היותר, נותר כשמורות טבע נדירות. בתנאים אלה, ספק רב, אם תוסיף האמנות הישראלית להידרש לחולית. שהחולית חלתה. 

 

 

 

 

 

 

 

       

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: