1925

                      2 ביוני 1925

 

שנה רבת תהפוכות ארצישראליות הייתה שנת תרפ"ה. במהלך אותה שנה, למעלה מארבעת-אלפים עולים הגיעו ארצה; מספר בלתי מבוטל במונחי אותה תקופה. בין 1920 ל- 1925, ימי עליה שלישית ועליה רביעית – 48,252 אישה ואיש עלו לכאן. שערי אמריקה, שננעלו בפני מהגרים יהודיים בשנת 1925, אילצו רבים מהם לבחור באופציה הארצישראלית, ועתה, 108,000 יהודים כבר חיים בארץ. זו השנה בה עוזב את פלסתינה הנציב העליון היהודי, סר הרברט סמואל, ובה מגיע הנציב החדש, פילדמרשל לורד פּלוּמֶר. בהר הצופים בירושלים נחגג ברוב עָם ייסוד "המכללה העברית", היא האוניברסיטה. בחיפה נוסד הטכניון. עדיין ב- 1925 ועדיין בחיפה, אוניה עברית ראשונה – "פרזידנט ארתור" – מגיעה לנמל, מניפה דגל עברי ועליה ספנים עבריים. בעמק יזרעאל מַשלים ריכרד קאופמן את הכנת התוכנית לבירת העמק, עפולה. דרומית משם, האדריכל פטריק גֶדֶס מסיים הכנת תוכנית אב לתל-אביב, שעתה שילשה גודלה לעומת מרחבה המקורי ב- 1909 והיא מונה 29,300 תושבים. שיא חסר-תקדים בהיקף הבנייה בתל-אביב: ביוני 1925, 288 בתים חדשים נבנו בעיר; מאות עצים ניטעו לאורך רחובות אלנבי ונחלת-בנימין. כאן, בתל-אביב של אותה שנה, נוסד העיתון "דבר", עיתון פועלי ישראל. פה, בתל-אביב, הונחה באותה שנה אבן-הפינה לבניין התא"י. בית ביאליק הושלם לתפארה ברחוב ביאליק. בעל הבית, המשורר הלאומי, ייסד באותה שנה את אגודת הסופרים ואת הוצאת "דביר". מרדכי גולינקין השלים תוכניותיו לאופרה ול"היכל האמנויות", בתל-אביב כמובן…

 

אין ספק: 1925 היא השנה של תל-אביב. מבחינה אמנותית, יצחק פרנקל חזר ב- 1925 מפאריז והקים בתל-אביב סטודיו מטעם מועצת הפועלים. ציונה תג'ר שבה אף היא מעיר-האורות לתל-אביב, וכמוה נחום גוטמן, שחזר מחמש שנות שהייה ויצירה באירופה והעדיף את עיר השפלה על פני ירושלים. לשם האיזון, נזכיר את חיים גליקסברג, שעלה מאודסה ב- 1925 והתיישב בירושלים. היה זה חריג. תל-אביב הייתה (כבר) אז אטרקטיבית הרבה יותר מבחינות התרבות והאמנות: כאן רואה אור ב- 1925 חוברת ראשונה של "תיאטרון ואמנות". בגימנסיה הרצליה הציגו תערוכות-יחיד באותה שנה ישראל פלדי, אליאס ניומן ושמואל שלזינגר. שמואל עובדיהו הציג בבית ספר אחד-העם. ובירושלים? במגדל-דוד הוצגה תערוכה רביעית של אגודת אמנים עברית (שופטים: יוסף זריצקי ומנחם שמי). המודרנה עלתה כפורחת, "בצלאל" הלך וקמל.

 

אכן, מצבו של "בצלאל" הורע ביותר בתודעה התרבותית הארצישראלית: ב- 1925 הבחין יצחק כ"ץ ב"תיאטרון ואמנות" מס' 1 בין הקלאסיציזם ה"בצלאלי" המפגר לבין המודרניזם הארצישראלי המלבלב. בעיתון "דבר" פרסמו תלמידי "בצלאל" דברים מרים על מצבו המדאיב של בית-ספרם. יוזכר, אגב, שב- 1925 נפתח בפאריז המוזיאון הראשון בעולם לאמנות מודרנית.

 

על רקע תרבותי תוסס ועשיר זה של שנת תרפ"ה, כמו גם על רקע השקיעה ה"בצלאלית", מה פלא שהארץ לא רעשה לרגל פתיחתו בפני הציבור הרחב של "בית-הנכאת הלאומי בצלאל" ב- 2 ביוני 1925? אף לא מילה אחת הקדישו השבועונים, "הפועל הצעיר" או "העולם", לאירוע; וגם בעיתונים היומיים המקומיים היו הידיעות שוליות במסגרת המדור "בירושלים". הכותרות התערוכתיות הגדולות של עיתוני התקופה שמורות באותם ימים ל"תערוכת א"י כללית", שתוצג בווינה בחודש אוגוסט ושתכלול גם תצוגת תמונות של האמנות הארצישראלית (התערוכה תוצג בווינה במהלך הקונגרס הציוני ה- 14, באוגוסט).

 

לכאורה, ה- 2 ביוני 1925 הוא תאריך דרמטי בתולדות המוזיאון העברי הראשון. שהרי, על פניו, ה- 2 ביוני הוא היום בו מטפס המוזיאון העברי הראשון מרמת "קָבּינֶה דה קוּריוֹזיטֶה" או "ווּנדֶר-קָאמֶר" שָ"ציי פרטי למדי (השמור לאורחים אח"מיים, מלבד פתיחת השערים לציבור בחול-המועד פסח) לדרגת מוזיאון מודרני, הפתוח לציבור כולו ונתון לאחריות ישירה של ועד הצירים (שבראשות מנחם אוסישקין). מעתה, יש "מפקח" למוזיאון – מרדכי נרקיס (פּוטאש, לשעבר), ממקורביו הגדולים של בוריס ש"ץ, עוד מאז 1920, עת עלה ארצה והחל לומד ואף מתגורר ב"בצלאל".[1] לא עוד פוחלצים בפיקוחו של הזואולוג ישראל אהרוני, לא עוד אוספים בוטאניים ומינראליים. אך, כבר בשלב מוקדם זה של עיוננו, נציין לעצמנו: עוד ב- 1920 הופרד האוסף הזואולוגי מבית-הנכות והועבר לרשות עצמאית (עד שיימסר ב- 1925 לאוניברסיטה העברית, עם ייסודה) ועוד ב- 1920 אימץ המוזיאון שם וזהות חדשים: "בית נכאת של ארץ ישראל". ועוד ב- 1919, עם תום מלחמת-העולם, הובטחה לש"ץ תמיכת ועד-הצירים במוזיאון, גם אם התמהמהה. בהתאם, כבר ב- 1920 שמשו 14 אולמות משופצים לתצוגות בנושאי האומה, בהן הוצגו מוצגים מתוך 4000 פריטי אוסף המוזיאון. ואומנם, באולמות התצוגה שמאז 1920 יכולנו למצוא את אולם הזיכרון לגדודים העבריים (עם 3 דגלי הגדוד ו- 7  קני-תותחים), אולם להנצחת שחרור א"י מהטורקים בידי האנגלים, אולם מטבעות ומדליות עבריות, אולם עם בובות של טיפוסים יהודיים, ועוד. במידה רבה, מין מוזיאון נוסח "בית-התפוצות" של ימינו. במילים אחרות, ברי לנו, שכאשר נפתח המוזיאון רשמית בפני הציבור כ"בית הנכאת הלאומי בצלאל", כבר ידע המוסד חמש שנים של זהות ציבורית חדשה, לאומית במודגש, גם אם שימש לקידום העניין ה"בצלאלי", דוגמת תערוכת "ירושלים בתל-אביב" שנפתחה בספטמבר 1924 ונועדה לקדם את תעשיית הקרמיקה ה"בצלאלית" בבתי ורחובות תל-אביב. כך או אחרת, ספק רב אם חגיגות ה- 2 ביוני 1925 סימנו תפנית דרמטית, שמעבר לתביעת ועד-הצירים לפתוח את המוזיאון בפני העם כתנאי לקבלת תקציב ציבורי.

 

אלא, שבוריס ש"ץ, כדרכו, ביים דרמה גדולה לקראת הפתיחה. ב"קול-קורא", שהופץ מטעמו בקהילות היהודיות הגדולות, קבע: "בית-נכאת זה הנהו בית-הנכאת העברי היחידי הראוי לשמו, לא רק בארץ-ישראל, אלא גם בכל העולם." ולקראת סיום דבריו הפליג ונסק: "והיה אם ישאלו, מה נתן עם ישראל לאמנות העולמית? נענה: לכו לארץ-ישראל וראו שם את בית נכאתנו." המציאות, כמובן, הייתה שונה לחלוטין.

 

ב- 1 ביוני הודיע "דואר-היום" על הפתיחה המיועדת למחרת בשעה 3.00 אחה"צ (ההזמנה הרשמית ציינה את השעה 4.00). כמו כן, דיווח העיתון על מתנה מיוחדת שהביא למוזיאון ה' יהודה ליב בן יוסף כהן. ידיעה קטנה ב"הארץ", למחרת היום, יום הפתיחה, הרחיבה מעט: "היום אחר-הצהריים ייפַּתָח בית הנכאת בצלאל על-ידי ה' נ.סוקולוב. מטעם אגודת בצלאל נשלחו הזמנות לכל נכבדי ארץ ישראל. נתקבלה מתנה יפה לבית הנכאת: ה' י.ל.כהן ממוהילב (הפלך) הביא בשם קהילת מוהילב ספר תורה קטן, גליליו כסף והוא בתוך ארון קודש קטן של עץ. ספר תורה זה נמסר בשעו לצאר הרוסי ניקולאי השני, אך הלה סירב לקבלו, באומרו שאין הוא רוצה לדעת, לא את היהודים ולא את תורתם. בקושי רב ובמסירות נפש הובאה המתנה לכאן מרוסיה ע"י ה' כהן הנ"ל."

 

יום כמרבית ימי תקופת המנדט היה יום ג', ה- 2 ביוני 1925, גם אם באותו יום אביבי אושרה הוצאתו להורג של ערבי שרצח את דודו ואת בן-דודו, וגם אם האדמו"ר ממודז'יץ' ערך ביקור מרגש בירושלים. האירועים הללו לא מנעו הצטופפותם של קרואים רבים בחצר בית-הנכאת, וכפי שדיווח בקצרה "הארץ" למחרת אותו יום, נערכה הפתיחה "במעמד הרבה מוזמנים – אמנים, סופרים, עיתונאים וסוחרים." לפי "דואר היום", גם מנחם אוסישקין נכח בפתיחה, אף כי לא נאם, למרבית התמיהה. נחום סוקולוב, מי שהמציא לעברית את המילה "תרבות" (והעניק למוזיאון את שמו החדש: "בית הנכות הלאומי בצלאל", כפי שיעיד מרדכי נרקיס במאמר שיפרסם ב- 1956 לכבוד יובל המוזיאון), נשא דברים על "יפיפיותו של יפת באוהלי שֵם", ובשיא נאומו אמר: "עִם ייסוד המוזיאון הזה נוכל לקוות שתהא לנו יפיפיותו של שם באהלי שם." את פרופ' ש"ץ, מייסד המוזיאון ומנהלו הבלתי נלאה, כינה סוקולוב בשם החיבה: "מְקַבּציאֵל".

 

עתה, דיבר פרופ' ש"ץ, שסקר את תולדות המוסד מאז ימי בריאתו יש מאין ב- 1907  (משתָרַם אי-אלה חפצים מאוספו הפרטי) והודה לכל המוסדות התומכים, ששמותיהם נחרתו לזיכרון על לוח-הקיר הקרמי שמעל מדרגות המסדרון, ובראשם – שמו של מנחם אוסישקין. ש"ץ אף שמח לבשר שהמוזיאון "נכנס לסוג המוסדות הלאומיים שתקציבם מובטח והוא יוכל להתמסר לעבודתו." ולא העלה על דעתו שהייתה זו עוד הבטחת-שווא במסגרת הבטחות אינספור שידע "בצלאל" לאורך תולדותיו. אך, נכון לעכשיו, ש"ץ עדיין האמין במוסדות הציוניים ובנאומו הוא "מודה לציונות שהיא הייתה המעשה לעבודתו." (בלשון דיווחו של "דואר-היום"). במקביל, הודה ש"ץ לתלמידי "בצלאל" שעזרו לו בניקוי, שטיפה וכו' של החדרים.[2] ועוד סיפר הפרופסור: "הרבה הרפתקות עברו על המוסד, הכל התקיים עד עכשיו בנסים. (…) תיכף בסוף המלחמה הבטיחו לו לטובת בית-הנכאת תקציב של 25 לירות לחודש. אף פרוטה לא נתנו לו." ("דואר-היום", 3 ביוני)

 

ורק עתה, "אחרי נאום הפרופסור ש"ץ, נתפזר הקהל בחדרי בית-הנכאת להתענג על המראות האמנותיים." אך, לא לפני שה' יעקב בן-דוב צילם את הנאספים, כמצוין ב"הארץ".

 

מכל ערי הארץ נתקבלו מברקי ברכה ואיחולים למוזיאון החדש-ישן, שיהיה פתוח מעכשיו כל הימים, למעט שבתות ומועדים, בין השעות 5-1 אחה"צ; דמי הכניסה 5 ג"מ; לפועלים – 2 ג"מ (שלט הקרמיקה שהותקן בכניסה הפחית את תעריף הכניסה לפועלים לגרוש אחד. אך, ספק אם גם "מוזיאון בגרוש" הווה אטרקציה גדולה לגדוד העברי החונה ב"רטיסבון" הסמוך. ויוזכר ביקורם של אי-אלה מאנשי הגדוד ב- 1925, ביקור שהסתיים ב- 16 זכוכיות שבורות, ולא ברור מה הכעיס את השכנים).

 

כיצד נראה המוזיאון במתכונתו החדשה? ה"פלסטיין-בּוּלֶטין" דיווח ב- 3 ביוני על כ- 18 אולמות ועל כ- 6000 מוצגים, הכוללים עתיקות יהודיות, ציור ופיסול. דומה, שתעודת הלאומיות העברית הגאה עוממה משהו, וחדרי הגדודים העבריים והשחרור הבריטי, למשל, איבדו מזוהרם. בהתאם, רעיון "חדר קרן היסוד", שעלה על-ידי ש"ץ במרץ 1925 (ובו עבודות "בצלאל" שייפדו לטובת "קרן היסוד")  – ירד מעל הפרק. האוסף האמנותי קיבל משנה עוצמה ולפריטיו נוסף עתה הציור "פרחים בגני", שתרם הצייר ליאופולד פיליכובסקי (שעשה בירושלים לרגל ציור פתיחת האוניברסיטה). ועוד: "הוא מצייר גם תמונה עצמית בשביל בית-הנכאת." ("דואר-היום")

 

ביום הפתיחה החגיגית נפתחה בבית-הנכאת תערוכת הארכיטקט היהודי-הונגרי, ברוך לֶפּלֶר ("היושב באירופה ובונה בניינים בסגנון העדין, הפשוט, הגמיש הזה שהוא, יחד עם כל אלה, גם יציב ומונומנטאלי, ז"א: מזרחי." – "דואר-היום", 3.2.1925). לכל הדיעות, לא תערוכה מסעירה במיוחד.

 

מעט מאוחר יותר, אף כי עדיין בזיקה לפתיחה המחודשת, הוצג "אוסף תמונות של אמני אמריקה היהודיים", שאותם הגדיר שמואל בן-דוד, תלמידו של ש"ץ בסופיה ומורה ב"בצלאל – "רובם מודרניסטים-שמאליים. עובדה זו מראה על הטולרנטיות בבצלאל. המוזיאון הכיר בקיום הזרמים השמאליים. בזה הונח היסוד להבנה הדדית בין הימיניים ובין השמאליים, הואיל ובצלאל הוא מוסד לאומי הזקוק לעזרת כל אמני הארץ בלי הבדל מגמה וזרם. את מלחמת הדיעות באמנות ננהל לא בעט ובפה אלא במכחול.", סיכם ("תיאטרון ואמנות", אלול תרפ"ז, 1927, עמ' 8).

 

לכבוד ביקורו של ליאופולד פיליכובסקי, נערכה במוזיאון באביב תרפ"ה, תערוכת 56 תמונות של נופים, דיוקנאות והווי "מחיי היהודים ועוד". התערוכה, שלוותה בקטלוג צנוע, צייתה למגמת היסוד ההיסטורית והנמשכת של המוזיאון: מיזוג של לאומיות ציונית (דיוקנאות גדולי האומה) והווי יהודי גלותי-דתי. הנוסחה השָ"ציית. וכך, לא נתפלא לקרוא במחצית 1926 ב"תיאטרון ואמנות" (שראה אור מאז 17 ביוני 1925, אך התעלם כליל מפתיחת בית-הנכאת) על אודות המוזיקאי, דוד שור, שהביא מתנה למוזיאון את תמונתו של ליאוניד פסטרנק, "שלושה המנגנים" (היהודיים( ואת תמונתו של אִיזָק לויתן על נושא יהודי בשם "פדויי-ציון". במאמרו של שמואל בן-דוד באותו כתב-עת, אף כי בחוברת מאוחרת יותר (מאלול תרפ"ז, 1927) פורטו תכני האוסף של בית-הנכאת, ובראשם ארכיאולוגיה, אתנוגרפיה ויודאיקה. והוסיף הכותב: "במחלקת האמנות ישנן תמונות יקרות-ערך אשר גם בתי נכאת באירופה יכולים להתכבד בהן. התמונה העצמית של יהודה אפשטיין, "היהודי הנצחי" של הירשנברג, "אברהם ושלושת המלאכים" של מורילו, תמונת הומבֶּרד, "נאד-הדמעות" של פַּן, "ראש יוחנן המטביל" של אנטוקולסקי, שורת הבָּרֶליֶיפים של פרופ' ב.ש"ץ ועוד ועוד הן פנינות יקרות שלעמים אחרים היו עולות בסכומים עצומים." (עמ' 8)

 

נציין: כבר ב- 1926 יטול עמו ש"ץ לאמריקה את התבליטים המוזכרים מאולם ש"ץ למען הציגם בתערוכותיו שם ואף ימכור את חלקם למטרת מימון שהותו.

 

באשר ל"נאד-הדמעות" של פַּן, הכוונה כמובן לסדרת 46 הרישומים בנושא הפּרעות (למעשה, גירוש היהודים מתחום-המושב מחמת פרוץ מלחמת-העולם הראשונה), שרשם פן בפאריז ב- 1916-1915 (הסדרה נרכשה ב- 1920 בסינסינטי על-ידי חרשתן יהודי, יצרן נעליים עשיר בשם מרקוס פֶכהיימר ונתרמה לבית-הנכאת המתחדש, בתנאי שתוצג דרך קבע באולם שיישא את שם בנו של פֶכהיימר, שמת בנסיבות טראגיות). ואכן, אולם "נאד-הדמעות" הציג לאורך שנים את הרישומים כשהם צמודים זה לזה וזה מעל זה בשלוש שורות. דיווח ש"ץ לד"ר הוגו ברגמן, אז מנהל הספרייה הלאומית: "בבית נכאתנו סדרנו אולם מיוחד בשם 'נאד-הדמעות'. הקירות מכוסים 46 תמונות מהפרעות מעשה ידי אבל פן ובאמצע החדר בתוך ארונות נמצאים זיכרונות דמים לפרעות כגון ספרי תורה מגואלים בדם, כתונת שנתפרה מספר תורה, כיס מיריעה ועוד. האולם הזה משמש מחאה חיה של העם העברי על מעשי הפשע של נושאי הנצרות כנגדנו. מסרו לי שבספריית גולדצהַר נמצא גם כיס רוסי ששוליו ובטנתו תפורים מיריעת ספר תורה…" (הארכיון הציוני)  כמעט "מרתפי-השואה" בנוסח הר-ציון. המושאים הללו, ביחד עם רישומי פן, יורדו למחסני המוזיאון מתישהו בשנות הארבעים למגינת לב האמן.

 

אולמות אחרים ב"בית-הנכאת הלאומי בצלאל" כללו את "אולם מקס נורדאו" לגדולי ישראל, אולם של דיוקנאות-עצמיים (דוגמת זה שתרם מקס ליברמן), "אולם רפאלי" (שייחנך בשם זה לא לפני ה- 1 בנובמבר 1927) – שני שולחנות ראווה שנשאו את הכותרת "דברי ימי ישראל במטבעות ומדליות", "אולם אמנות בית-הכנסת" לחפצי יודאיקה, אולם לחפירות הארכיאולוגיות של החברה העברית לחקירת ארץ-ישראל, אולם לקרמיקה (הכולל חרסינות אירופאיות, יפניות וסיניות), אולם של עבודות "בצלאל", וכמובן – "אולם הירשנברג" ובמרכזו "היהודי הנצחי" (או "היהודי הנודד") מ- 1899. תבנית-היסוד של המוזיאון תנוסח בתמציתיות ב- 1928 (ב"ילקוט בצלאל", מס' 1) בידי מרדכי נרקיס, מפקח המוזיאון: "בית-הנכאת נחלק לשתי מחלקות עיקריות – אמנות ומלאכת מחשבת. תשומת לב עיקרית בשתי מחלקות אלה מוסבה ליצירות אמנות שלנו, ליצירות יהודיות." ניתן לאתר בהגדרה זו את שורשי זהותו, לימים, של מוזיאון ישראל.

 

הציורים החשובים של בית-הנכאת הוצגו ב"אולם הירשנברג" ובמה שהיה קרוי "האולם הארוך" (שכלל גם מספר עותקי פסלים קלאסיים קטנים). כאשר יבוא מרדכי נרקיס לפרט את פניני האוסף האמנותי הוא ימנה את יזרעאלס, ליברמן, אנטוקולסקי, ש"ץ, לויתן, הירשנברג, פסטרנק, גליצנשטיין, פיליכובסקי, יהודה אפשטיין, ז'יל אדלר, פּיק-מורינו, פרופ' פרידריך, הֶרשֶל פַּן, קרֶסטין, נוישטטר, פוטנֶר, שטרוק, בֶּנו בֶּקֶר, א. (אדולף?) גוטליב. מהאמנות הקלאסית הוא יציין את אנדריאה דל-סָרטו, מוּריללוֹ, דה-קוֹרטונָה ואת יָן ויקטורס. הרושם המתקבל הוא של לקט רמות וליגות שונות של אמנים מרכזיים ושוליים ביותר. וניתן להבין את הצעתו עוד מ- 1922 של גזבר התנועה הציונית בארץ-ישראל, ואן-פריזלנד, למחוק מרשימת אוסף המוזיאון מחצית מן המוצגים בגלל איכות בלתי מספקת. (יגאל צלמונה, "בוריס שץ", 2006, עמ' 123)  ועם זאת, גאוות המוזיאון על 500 תחריטים, על 3000 חפצי יודאיקה לדורותיהם, על ספרייה בת למעלה מ- 2000 כרכים, על 550 המטבעות והמדליות (בהן גם אנטישמיות) ועוד ועוד. "וזה שנים רבות שהפרופ' ש"ץ חולם לבנות קומה שלישית מעל לבית-הנכאת שלנו. דרושים לשם זה רק 700 לירות."

 

מילים אלו של מרדכי נרקיס ב"ילקוט בצלאל" של 1928 הם חלק מתמונת מצב, שחלקה הניכר באותה עת פאתטי למדי, פאתוס החורג בהרבה מגג דולף המשווע לשווא לתקציב תיקונו: "מתוך כאב לב אנו קוראים על נדיבי ישראל המנדבים ומקריבים קורבנות עצומים למוזיאוני ניכר ורק את בית-נכאתנו שלנו שכחו.", כתב נרקיס בראשית תרפ"ח. אלא, שכבר בספטמבר 1925 כתב בוריס ש"ץ לגרשון אגרונסקי (לימים, אגרון): "שמח אנוכי מאד על כך שמצאתי סוף סוף בירושלים יהודי אחד המתעניין במוזיאון. (…) נחוצות לי 25 לירות כדי לסדר את חדר תמונות מהפרעות, לתת את כל התמונות במסגרות ותחת זכוכית, לשים להם כתובות והקישוט לקיר. שני ארונות בשביל דגלי הגדוד העברי – 10 לירות (…). ועוד דבר אחד נחוץ וחשוב מאד, להעביר הנה חשמל מרטיסבון, כדי שיוכל המוזיאון להיות פתוח גם בערב…" (הארכיון הציוני).

 

על המשך הסאגה נשמע בסוף 1928, כאשר מרדכי נרקיס יספר ב"ילקוט בצלאל": "בית-הנכאת סבל מאד מחוסר מאור חשמלי. גם הביקורים ביום היו קשים לרגלי זה, כי בניין המוזיאון, שלא נבנה לכתחילה לשמו, אין בו די הארה טבעית ובשעות שאחר הצהריים הייתה ההארה לקויה מאד. עכשיו עלה בידי ההנהלה לקבוע מאור חשמלי שיָקֵל מאד על המבקרים ויאפשר גם את הביקורים בערב." נבהיר: החשמל במוזיאון התאפשר הודות לתרומה בסך 5 לא"י, שתרם יהודי פאריזאי.

 

הנה כי כן, בית-הנכאת הלאומי חי, מרגע היוולדו, על סף מותו. חצי שנה לאחר הפתיחה, ב- 17.2.1926, כתב נרקיס לש"ץ העושה בניו-יורק: "יאמין לי אדוני שבכל כוחותי אני שומר על כל הקיים והמוזיאון נשמר כהוגן ומסודר כהוגן. השבוע כמו לפני כן הייתה הכנסה של 55 גרוש ולא יותר (בזה 20 גרוש מתנה) [6 מבקרים לשבוע!/ ג.ע]. כמובן שהמצב קשה. אבי סידר עכשיו שני ארונות קטנים בשל תמונות למכירה. הם יצאו מתחת ידו הפלא ופלא ממש. (…) אבא באמת עוזר לסידור הגון במוזיאון על-ידי המלאכות האלה." (הארכיון הציוני)[3]

 

אכן, לולא תרומתו הנגרית של יקותיאל פּוטאש, האב הטוב, ספק אם היה הבן, מרדכי נרקיס, שורד את תנאי הקלון של בית-הנכאת. תנאי קלון? ראו את מכתבו של נרקיס לש" מה- 2 בפברואר 1927: "אין לי עדיין ידיעות משמחות ביותר על מצבו של המוזיאון. (…) המצב הולך ורע. (…) רואה אנוכי את עצמי מוכרח לחפש אחרי שעה של עבודה להרוויח לביתי…" (הארכיון הציוני) באותם ימים עולה המחשבה לסגור את בית-הנכאת באורח סופי. "הרעב אינו ממתין", כתב נרקיס לש"ץ לאחר שמונה חודשים שבהם לא קיבל כל שכר. במכתב ששוגר לניו-יורק הגיש נרקיס לש"ץ את התפטרותו. ש"ץ הגיב בהצעה להחזיק את המוזיאון סגור חצאי ימים. נרקיס ובני משפחתו הגיעו עד לסף רעב, והמפקח ההולך ורזה המשיך לשגר מכתבים נואשים ביותר לאמריקה. 5 לא"י שהלווה לו זאב רבן אפשרו לו ולבני משפחתו לשרוד. "בחודשי החורף קפאנו מקור במוזיאון ועוד עכשיו קר לשבת שעות ולעבוד", כתב נרקיס למנהלו ב- 9.3.1927. תיירים תמימים שנקלעו למוזיאון הותקפו בתחנונים לתרומות, בעוד ש"ץ מתרים פרוטות, זעיר פה זעיר שם: לירה אחת, שתרם יהודי מלוס-אנג'לס, אפשרה שחרור תמונה מהמכס; חצי לירה מיהודי ברוקלינאי עזרה לרכישת בולי דואר. כך.

 

והנה, חרף כל החרפות הללו, במשך שנתיים ראשונות – אם לקבל את דיווחו של נרקיס – ביקרו במוזיאון כ- 15,000 מבקרים (כ- 600 איש בחודש). ב- 1928 כבר פתוח המוזיאון מ- 8 בבקר ועד 6 בערב. בשבתות ובחגים הכניסה חופשית בין 12-10 בצהריים. את הנתונים הללו יש להעריך לרקע עדויות על זלזול גובר בציבוריות הארצישראלית כלפי השם "בצלאל". ב- 1927 דיווח נרקיס לש"ץ על עיתונים המוחקים את השם "בצלאל" ממאמריהם. "ככה מצבו של המוזיאון בארץ", סיים את דיווחו במכתב מ- 5.1.1927 (הארכיון הציוני)

 

יובהר: תערוכות האמנות הדינאמיות הוצגו בעיקר בתל-אביב, וגם בירושלים הן הוצגו מחוץ לבית-הנכאת: אם להיוותר בתחומי 1925 בלבד, נזכיר את תערוכות-היחיד של שלזינגר ופלדי באולם גן-העיר. ועוד: במגדל-דוד, בו נערכו התערוכות השנתיות של אגודת אמנים עברית המודרניסטית, הוצגו ב- 1925 גם תערוכות-יחיד של שמואל לוי, ברוך צוקרמן ולודביג בלום. בבניין סלונים – מלון אמדורסקי, מול גן-העיר – הוצגה תערוכת יובל של הצייר אברהם ניימן. בבית המושל רונלד סטורס הציגה ציירת בשם אברמסון תערוכת אקווארלים. בבית-ספר "למל" הציגו תערוכות-יחיד בתיה לישנסקי ואריה אלול (הוא אלואיל). גרטה וולף-קראקוואר ערכה תערוכת-יחיד בביתה. כל זה באותה שנה.

 

האמנות החיה, הדינאמית, לא עברה אפוא דרך בית-הנכאת הלאומי בשנותיו הראשונות, ובעצם, עד 1934. במרץ 1926 תוצג בבית-הנכאת תערוכת "שרידים מימי מסע הצלב"; ב- 1927 יציגו כאן טדֵיאוש ואנה ריכטר, הפולנים-נוצרים הירושלמיים, תערוכה משותפת של אקווארלים. נזכור: באולם תיאטרון "אוהל" בתל-אביב הוצגה אז תערוכה שנייה של "אמנים מודרניים"…

 

יצוין: עד פטירת בוריס ש"ץ בדנוור, קולורדו, בסוף מרץ 1932 אין למרדכי נרקיס נוכחות של ממש, בין ברמה הציבורית ובין ברמה היצירתית-מוזיאלית הפְּנים-"בצלאלית". נאמנו של ש"ץ עשה את דברי מנהלו, גם כשזה מבלה בארה"ב ½3 שנים מתוך 7 השנים שנותרו לו מאז פתיחת המוזיאון לציבור ועד מותו: מינואר 1926 עד מאי 1927 מטפל ש"ץ ב"תערוכת בצלאל" בניו-יורק, ומ- 1930 ועד 1932 הוא שוהה בארה"ב עם בנו, מציג תערוכות ומגייס קורטוב ממון. אך, חרף ריחוקו זה, מנהל ש"ץ את בית-הנכאת ביד רמה ורק על פיו יישק דבר. רק כך נבין את הכוונות (שלא מומשו) להקים בסוף 1926 אולם מיוחד במוזיאון לזכר הסופר פרץ סמולנסקין.

 

מעקב אחר מדיניות בית-הנכאת עד פטירת ש"ץ ולאחר מכן מלמדת בעליל, שהמפנה האמיתי ותחילת התבטאותו היוצרת של מרדכי נרקיס אינם מתרחשים לפני 1932. כך, ב- 1928 תוצג בבית-הנכאת תערוכת זיכרון לְציירת בלתי מוכרת לנו בשם סופיה לוריא, אולי בוגרת "בצלאל" (שנפטרה ב- 1924 בגיל 32). ב- 1929 יוצגו במוזיאון 31 תמונות שמן של ברוך ש"ץ, הוא בוריס.[4]  בתקופה הנדונה הוצגו במוזיאון גם תערוכות-יחיד ליעקב אייזנברג ולשמואל בן-דוד, מורים ב"בצלאל" ויקיריו של ש"ץ. באוקטובר 1930 הוצגה תערוכת מנורות חנוכה "לכבוד פרופ' ב.ש"ץ בשנת חצי יובל לבצלאל" – כך כותרת-המשנה בשער הקטלוג. ב- 1931 – "תערוכת רפרודוקציות (!) מיצירות גדולי האמנים הקדמונים והחדשים".[5] החדשים הם האימפרסיוניסטים, ולצדם, סזאן וון-גוך. מסתבר, שהמפקח החל צובר ביטחון מול האנטי-מודרניזם של מנהלו הנעדר-נוכח. עתה, 1932, ראשית ההתעוררות (וחשוב לציין: בשנה זו גם נפתח מוזיאון תל-אביב, הנושף בעורף המוזיאון הירושלמי). וכך, באותה שנה, תערוכת ציורי פנחס ליטבינובסקי, אריה אלואיל ונחום גוטמן (תחריטים) – אותו גוטמן שבגד בש"ץ והצטרף למורדי תל-אביב. עם זאת, תערוכות אחרות באותה שנה (בה, כזכור, ילך המנהל המיתולוגי לעולמו) בטאו עדיין את קו ש"ץ: תערוכת ליאוניד פסטרנק להולדתו השבעים, או תערוכת נופים ודמויות של בוגרת "בצלאל" הבלתי מוכרת, שולמית ויטנברג.

 

עדיין ב- 1933 – תערוכת זיכרון לבוריס ש"ץ, אך ב- 1934 תנופה של ממש: תערוכות "תמונת הנוף בארץ-ישראל" ותערוכת "הפורטרט בארץ-ישראל" ארחו בבית-הנכאת, זו הפעם הראשונה, קבוצה מרשימה של ציירי ארץ-ישראל המודרניסטים – הללו שמרדו ב"בצלאל" ובש"ץ, דוגמת ראובן (מי שגווני ציוריו הוגדרו ב- 1924 על-ידי ש"ץ כגווני שלשול, הגם שב- 1923 – הפלא-ופלא – הוזמן לתרום ציור לבית-הנכאת, אף כי סירב בראותו את איכות האוסף), גוטמן, אבני ואחרים, שהוצגו עתה במחיצת אנשי "בצלאל" דוגמת מאיר גור-אריה, שמואל לוי, שמואל בן-דוד וזאב רבן. תערוכה נוספת מ- 1934 הציגה את העולה החדש מגרמניה, אקספרסיוניסט בשם יעקב שטיינהרדט (לימים, מנהל "בצלאל החדש"). בוריס ש"ץ התהפך בקברו.

 

מכאן ואילך, מרדכי נרקיס חדש מושל בבית-הנכאת. במשך כעשרים וחמש השנים הקרובות, עד למותו ב- 1957, לצד מחקרים חשובים בנושאי מטבעות, אמנות יהודי תימן, חנוכיות, ארכיאולוגיה ועוד[6], נרקיס פיתח והרחיב את גבולות הציונות והיהדות של בית-הנכאת, במטרה להפוך את המוזיאון גם לביתה של האמנות הארצישראלית המתפתחת, בהוכיחו ליברליות (יחסית למוזיאון התל-אביבי) כלפי זרמים ומגמות, עת יארח, למשל, את אמני העלייה האוסטרית והגרמנית, ירושלמיים ברובם. לימים, ב- 1953, אף יזמין מליאופולד קראקואר, ידידו, תוכנית לבניין חדש ל"בצלאל", גלגול קדום לבניני מוזיאון ישראל, שסופם להיות מתוכננים ונבנים על-ידי אדריכל אחר ובפיקוחם של אוצרים ואישי ציבור אחרים.

 

אך, בל נשכח: הזכויות על חלום-המוזיאון החדש שייכות לש"ץ, החולם עוד ב- 1919 באוזני נחום גוטמן את חלום המוזיאון המוקף חומה ומשתרע "על פני כל העמק והגבעה", ובעיקר למרדכי נרקיס, העושה בשנות החמישים ימים כלילות, בארץ ובאמריקה, לקידום בניין חדש ומרווח למוזיאון על שטח של 15,000 מ"ר. אנחנו אומרים: קבוצת הביתנים מגבעת-רם חייבת לא מעט לאנשים הטובים ההם מהבניין הטורקי מרחוב שמואל הנגיד. יהיה זכרם ברוך.


[1] מרדכי נרקיס, יליד 1898, הגיע ל"בצלאל" בגיל 22 לאחר לימודי תולדות האמנות וספרות קלאסית באוניברסיטאות בקראקוב ובווינה. עם הגיעו ל"בצלאל", קירב אותו ש"ץ, העסיקו בהוראת עברית לילדיו והעניק לו מקום לינה בחדר קטן בבנייני "בצלאל".

[2] לימים, בביוגרפיה הקצרה שלו על מרדכי נרקיס, יספר דוד תדהר, שפעם, בשובו מהוראת שיעור פרטי, מצא נרקיס את פרופ' ש"ץ עסוק בשטיפת הרצפה במוזיאון של "בצלאל". נרקיס, כך תדהר, הפשיל שרוולים הצטרף לעבודה.

[3] גורל המשפחתיות האינטימית לא מש מבית-הנכאת הלאומי. ב- 1937 ישכור נרקיס את שירותיה של אחותו, ריקודה פוטאש, המוכרת לנו לפחות מציוריו של מרדכי ארדון.

[4] הקטלוג כלל רשימת מחירים מרשימה. אם נזכור ש- 25 לא"י היו אמורות לענות לתקציב חודשי של המוזיאון, הרי ש- 600 לא"י לציור "תשעה באב" או 250 לא"י לציור "ירמיהו" יותירו רושמם הגדול.

 

[5] לימים, ב- 1957, יותיר מרדכי נרקיס אחריו כמאה אלף רפרודוקציות בספריית המוזיאון, שתמנה אז 30,000 ספרים.

[6] לפי המונוגרפיה של דוד תדהר, 44 ספרים חיבר מרדכי נרקיס לאורך 59 שנות חייו. מהם ראו אור: "מילון למונחי הגרפיקה" (1937), "מלאכת אמנות של יהודי תימן" (1940), מונוגרפיות שונות ועוד.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: