הקללה

                          ה ש פ ל ת   ה א מ ן

 

מתישהוא במהלך 2008 זכתה המשוררת והאמנית הירושלמית, חיה אסתר, להתקבל לפגישה במשרדו של פרופ' מוטי עומר ז"ל, מנהל מוזיאון תל-אביב. מטרת הפגישה: להציג בפני המנהל והאוצר הראשי את תמצית יצירתה של האמנית – ספר אמן של פואמה ותחריטים, מספר תחריטים (דוגמת "שדות הנפש" – תערוכת תחריטים בגלריה "נורה", ירושלים, 2006) ורישומים (צירופי אותיות בדיו על נייר תוצרת עצמית, על פי "ספר יצירה"), גם תיעוד של מיצבי ריחות ומבט (מיצב תחריטים בבית-האמנים, ירושלים, 1997) ומיצגים ("בסוד הרוח", בית האמנים והגן הבוטאני, ירושלים, 1995). חיה אסתר, נדגיש, היא משוררת מוערכת, שנודעה בשיריה סעורי הרגש, היצר והמיסטיקה הקבלית, זוכת "פרס טשרניחובסקי" (1995) ופרס ראש הממשלה (2003) ומי שיצירתה האמנותית זכתה ב- 2008 בפרס ע"ש שושנה איש-שלום לאמני ירושלים.  

 

חיה אסתר הייתה נרגשת מאד לקראת הפגישה. עם גליל העבודות תחת חיקה, שכרה האמנית המבוגרת מונית ונסעה נסיעה מיוחדת מירושלים למוזיאון התל-אביבי, מסוחררת מגודל-השעה והמעמד.

 

מה שאירע לה במוזיאון תל-אביב קשה לתיאור במונחים פרוזאיים. הביזוי וההשפלה שחוותה היו כאלה, שמוטטו אותה לתהומות כה אפלים, עד כי הדרך היחידה להתמודד עמן הייתה לתרגמן לפואמה. הפואמה, "צִרחַת היׂפי", ראתה אור תוך מספר חודשים בהוצאת "כרמל", פואמה עזת ביטוי, יוצאת דופן בישירות המבע, כזו שמעבדת הוריקן של כאב ושנאה ליצירה שירית בלתי שגרתית של אמנית פגועה שהפכה לאלת נקם. הפואמה מתארת את פרשת פגישתה המזעזעת של האמנית עם "קוֹצִי דַלחוֹמר", מנהל המוזיאון, מרקיעה שחקים בציפיות שלקראת הפגישה ויורדת לשאול תחתיות בעקבותיה. לא ידעתי דבר אודות הפואמה (אף החמצתי את ביקורתו האוהדת של אלי הירש ב"ידיעות אחרונות", 10.8.2008), ואלמלא הסב האמן דוד גרשטיין, לאחרונה, את תשומת לבי לחוברת הכתומה, הייתי ממשיך בחיי מבלי להכירה. עתה, כשקראתיה ונדהמתי מתוכנה ומעוצמת הביטוי המיתית שלה, היא נראית לי כמסמך, שחשוב לכל אמן צעיר ולכל אוצר לחוותו, ולוּ על מנת להרהר באתוס של יחסי אוצרים-אמנים.

 

אביא להלן, באריכות-מה, שורות נבחרות מהפואמה בת ה- 106 העמודים, תוך שאני ממיר כתיב חסר בכתיב מלא:

"…שמתי פני אל טירה סגורה ומסוגרת/ צריח דעות קדומות חומת דלות מוחין/ ואי אפשר את שער האין עומק וצרות העין להבקיע/ כי האיש העומד בראש גמד הרוח/ יש לו אַמת מידה/ שמה היא לֵך תדע// אבל אותי הזמין/ אז אולי נפתח לי שער// […]// וכבר הזמנתי לי מונית ספישל לתל-אביב מאתיים שקל טבין תקילין/ […]/ וכיסי המך? לא חשוב זו הזדמנות/ הוא הזמין אותי קבע לי פגישה הקיסר/ ואם יחליט שכן אני בפנים יופי לי// […]// אני בפריבט, נכנסתי/ וג'קי הנהג פֶה מתוק עיניים דב יפיוף ממש נחמד/ […]/ 'את מי לפגוש?' שואל שוב ג'קי/ 'מה זאת אומרת? את קוֹצִי דַלחוֹמר,/ כלומר, קוצי, אוצר ראשי של אמנות'/ […]/ כן בערך, 'העיניים של המדינה' מוסיף לי ג'קי/ 'שהכל על פיו יישק' אני לואטת/ […]/ מודיעה במודיעין הגעתי/ מצלצלים למזכירה/ הקיסר בישיבה/ חכי/ […]/ שעתו של הקיסר אינה דוחקת/ מהחדר הסמוך נשמעים קולות רמים/ וצעקות/ […]/ לו הייתי שָם בחדר הישיבות/ רואה מבטי שנאה/ וקוצי דלחומר על פיו יישק דבר/ עבדקן עב כרס/ שולח לאחת מבט יקיז ת'דם/ הייתי מתארת לעצמי מה שיילך אתי/ […]/ הוא בא/ חלקת פני מוארת/ הקמטים שעל פני מרוב/ התרגשות התגהצו// יוצא אדם במלוא שנותיו/ כרסו הולכת לפניו/ קסקט שחור/ שפתיים חושניות/ שיערו שחור היה פעם/ ונמשים על עור חלב// ואיך זה לא חזיתי לא ראיתי/ ענן קודר עולה שם מעל הים?/ […]/ אני יודעת גם יודעת מרגישה/ איך נשלפת שם ציפורן עוד ציפורן/ ונפערות מלתעות לקרוע/ לבלוע לרמוס/ להשליך פיסות פיסות/ את און הרוח להרוס// […]/ נכנסים לחדר// הוא יחוש את הקסם השופע/ הוא ייסחף/ הנה חולפות עיניו על משהו/ הנה הן מתעכבות/ […]/ לא מה פתאום/ האיש אם איש בכלל/ לא מישיר עיניו/ […]/ 'מה פתאום תחריטים בספר' הוא אומר/ 'תחריטים תולים על הקירות'// מה? מה קורה?/ ולבי כבר לא אומר לי שום דבר/ רק כואב/ 'איפה לפרוש את העבודות הגדולות?'/ אני שואלת/ 'על הרצפה'/ עונה בזלזול בכעס/ ומניע את ידו כזורק אשפה/ […]/ 'לא מעניין אותי כל אלה/ תשימי בצד'/ מרעים קולו// מותיר אותי פעורת פה/ סמוקה בוערת/ מה מוצא הוא בי פגום?/ ריבונו של עולם/ מה קורה כאן?/ […]/ 'ראינו כבר/ ראינו את רותקו ג'קסון פולוק וכולם/ אז מה את מחדשת?'/ […]/ 'רוצה לראות את שאר העבודות?' אני שואלת/ 'לא זה לא מעניין אותי'/ […]/ אני נורא רוצה לפגוש את מבטו/ והוא משפיל מבט/ עיניים אחוזות תוגה נוגות/ בלי רוח חיים/ מתות/ פתאום מתנפל יורה בשצף קצף/ 'תאספי את העבודות גמרנו זהו'/ והולך/ […]/ ואני ככה נשארת/ מביטה על עבודותי/ וזהו יצא טרק את הדלת/ […]/ בעט השפיל זלזל/ כל כך רוצָה לבכות ולא יוצא לי/ […]/ נעשה לי עוול/ אני נוקמת/ ונוראה היא נקמתי/ כאן על הדף על הלבן// אתה תהייה לאין/ תיפול חלל גוויה/ תמוג תפוג/ זכרונך יימחה ממני/ ולא  יישאר ממך בי זֵכר/ […]/ לא אחמול ולא אחון/ סכנה לאמנות אחד כמוך/ דִרכי עליו/ עשי אותו לאפר/ תחת פרסות סוסייך/ מכונפי האומץ/ טחני אותו עד דק/ […]/ תעוף ממני כלומניק/ לפני שאכשף אותך בסיר שחור מזפת/ לפני שתפרכס בתהום/ לכוד/ […]/ שתתנדף תהפוך לדמות נידפת/ נרדפת בארצות הצל// יופי אותך לא יחמול ולא יחון// הגחלת לא תכבה אצלי/ ואתה בחדלון תקמול/ […] אתה שטוח ורדוד/ אינך יכול להסתכל אל מצולות אינחקר/ כי מה תראה/ כלום// ככה מתבוננים?/ זה מבט שָלוח?/ זו חוכמת העין תבונת הלב?/ […]/ איזה ביזיון איזה רהב/ מה ייצא לי אם אקרא לך חגב גמד/ אתה לא יודע אפילו על מה אני מדברת/ איזו גאווה/ התנשאות/ ככה מגיעים ללוז?// ככה תדרוס צעקתי/ מבע הנפש שלי// נפשי שוחרת טוב/ צר עין שכמוך איני כפופה לך שלא תחשוב// 'אני היסטוריון של אמנות/ אני לא מיסטיקן' אתה אומר// ארכיונאי/ לא חווה/ […]/ הנשמה שלך זערערה/ צריך מיקרוסקופ משוכלל כדי לראות את נשמתך/ כשתיעלם מהעולם רעיעות הפרזיטיות/ תיגאל האמנות// שבכאוס תיגרס. /[…]/ עשר תמונות ממאגר גדול של יצירות הראיתי לך/ אפס קצהו ובקושי היעפת מבט// שתיכנס בך משלחת מלאכים רעים/ שהציפורים שניקרו בענביו של זאוקסיס/ תנקרנה את עיניך/ שהתוהו ישלח אותך לאבדון/…"

 

עד כאן הציטוט החלקי. מילים כה קשות, כה איומות, אינן זכורות לי מתולדות אמנות ישראל. אני קורא את הפואמה ואני המום מעוצמת העלבון ומגודל קהות הרגש שביחס מנהל המוזיאון לאמנית, מההתכחשות לדין הנפשות שבכל מפגש מסוג זה. לחילופין, אני תופס את מטען הכעס והשנאה מצד אמנים דחויים, שאוצר במעמדו של פרופ' עומר ז"ל נאלץ לשאת על גבו. וגם אם "המת עודו מוטל לפנינו", כמו שאומרים, אני חש מחויב לתת במה לדברים. חומר למחשבה לרבים מאיתנו, אוצרים ואמנים.