יוסי שטרן: המטאור

                   יוסי שטרן: המטאור*

יוסי שטרן הגיח כמטאור זוהר בשמים המתקדרים של ירושלים. ב- 1946, כשסיים לימודיו בהצטיינות ב"בצלאל החדש", כבר היה שבע שנים בארץ. ואולם, הבחור ההונגרי בן ה- 23 הספיק להפוך כוכב באמנות ובעיר שבקשה התחדשות עם תום מלחמת העולם השנייה. עוד ב- 1944 זכה ב"פרס שטרוק" (היה ראשון למקבלי הפרס) בעבור ציור אקווארל של העיר העתיקה. ערב סיום לימודיו, פרסם הפלסטיין פוסט חיתוך-עץ של יוסי שטרן, המייצג יהודים מתגודדים ליד לוח מודעות. הכישרון בלט לעין-כל. בתערוכת העשור של "בצלאל החדש" (1945) הרשימו איוריו של יוסי שטרן את מבקר האמנות של הארץ, חיים גמזו. תוך שנה אחת מאז סיים לימודיו, הספיק יוסי שטרן גם לבלוט בתערוכה משותפת שהציג עם יעקב פינס בגלריה "יונאס" בירושלים, ותוך מספר חודשים נוספים הפך לקריקטוריסט הראשי של העיר הנצורה. תלמידם של ארדון, שטיינהרדט ורודי דויטש נולד עתה מחדש והגדיר זהותו כאמן לאורך שנת 1948, בה עבד במחלקת הגרפיקה של העיתון הירושלמי, המגן.

ב- 1948, כשהציג את תערוכת-היחיד הראשונה שלו בירושלים ("יונאס") ובתל-אביב ("מקרא סטודיו"), כבר היה יוסי שטרן חתום כאמן. באותה שנה החל מלמד גרפיקה ב"בצלאל החדש". ב- 1950, כשיראה אור ספר הקריקטורות שלו, בגיוס מלא, יהיה סגנונו של יוסי שטרן נעול על בריח. שפת הרישום ה"סחבקי" (או, מוטב, במונחי הזמן הוא, ה"חברה'מני") נוסחה עד תום. הקו הפך לגבול התפתחותו. אפשר, אפוא, שיוסי שטרן, כאמן מתפתח, חי בין השנים 1948-1945. אני מבקש להתמקד בפרק זמן זה.

השנים 1948-1945 הן שנות ההתבשלות המרתקת של שטרן, תקופת הזוהר של הכוכב בשמי העיר. בולטת האישיות הטרגית העולה מהרישומים המוקדמים יותר, בבחינת מבוא (תנאי?) לבת-הצחוק המתמדת של מסיכת ההומוריסטן שיעטה כל חייו. בתקופה הנדונה, בולטת זיקתו ליעקב שטיינהרדט, המלמד ב"בצלאל חדש" מאז 1940 והפותח ליוסי שטרן נתיבים

____________________________________________________

 * המאמר פורסם ב- 1993 כדף מלווה לתערוכת זיכרון ליוסי שטרן בתיאטרון ירושלים.

____________________________________________________

אמנותיים בסימן פאתוס דתי ("קדוש", 1945), ליליות ("כיכר ציון בלילה", 1945) וטרגיות של זקנים וזקנות ("הקבצנית", 1946?).

אלא, שהשפעת שטיינהרדט (שיאה בחיתוכי עץ אילוסטרטיביים שיצר שטרן למנורת הזהב של אשר ברש) אינה אלא פן אחד בריבוי פנים של חיפושי דרך, לבטח וירטואוזיות, אך פן שכבר עשוי לרמז על היעדר ציר אמנותי מרכזי. כי יוסי שטרן של 1945 -1948 מרשים אותנו ביכולת הזריזה והאקספרסיבית שלו, אך מסגיר דילוגים סגנוניים בין השפעות גרמניות רבות: בכמה רישומים אימפרסיוניסטיים מהירים הוא מתקרב לרישומיו של מקס ליברמן, בליתוגרפיה בנושא המכשפות ממקבת הוא מתקרב לאוסקר קוקושקה, בכמה רישומי טוש הנגועים בפאתוס הוא מתקרב לקטה קולביץ, ברישומים שבסימן גו מוארך הוא מתקרב לפסל להמברוק, ברישומים שבסימן נפחיות עגולה בוא מתקרב לפסל בארלך, בטיפוסי בית-קפה ובחלק מדיוקנאותיו דאז הוא מתקרב לגרוטסקות של ג'ורג' גרוס.

גם זיקותיו השונות של יוסי שטרן המוקדם לאמנים ה"ייקיים" של ירושלים מפגינות חיפושי-דרך: לרגע מתקרב לרישומי השווקים (הירושלמיים) האימפרסיוניסטיים של קורט זינגר, לרגע מתקרב לרישומי הקבצנים הטרגיים של מירון סימה. לא, אין כל ספק שתקופת "בצלאל החדש" העניקה ליוסי שטרן כלים, אך לא זיכתה אותו בכיוון אמנותי חד ונחרץ. חשוב אולי לציין, שמגמת האמנות תתפתח ב"בצלאל החדש" (אף כי לא כמחלקה עצמאית, אלא ככלי עזר במחלקות הגרפיקה והמתכת, בעיקר) רק משנת 1946 ואילך, כלומר – מיד לאחר תקופת לימודיו במוסד. וכך, רישומים אילוסטרטיביים קטנים, חופשיים ופיוטיים (והשוו לאיורים המוקדמים של שלום רייזר, שנימנה על דורו) מוכיחים יכולת, יותר מאשר אישיות אמנותית מגובשת ושלימה.

כשגויס כמאייר לעיתון המגן, נמצא, אפוא, יוסי שטרן בראשיתה של מטוטלת. כי עתה כבר ניצב בפני התמרור הקריקטורי נוסח סול סטיינברג (הקריקטוריסט האמריקאי בתקופת מלחמת העולם השנייה) ונוכח הציווי של הרמת המורל של לוחמי העיר הנצורה. התמרור הזה התווה לו דרך. כבר בגיליון הראשון של "המגן", 23.4.1948, ניתן לראות כיצד מתחיל שטרן לנוע מרישום ריאליסטי-לירי נוסח איזידור אשהיים (שהחל מלמד ב"בצלאל החדש" ב- 1946) לרישום נוסח יוסי שטרן.

אך, עדיין לפנינו יותר רישום אימפרסיוניסטי של חיילים וחיילות בליל סדר-פסח ופחות קריקטורה. בגיליון מספר 5 מתאריך 14.5.1948 כבר מתגלה שטרן כקריקטוריסט בנוסח ה"צבריות" ממטבחו של אריה נבון (המפרסם את רישומיו ההומוריסטיים בעיתון דבר, תל-אביב). בגיליון מספר 12 מתאריך 2.7.1948 הוא כבר יוסי שטרן עד תום – אילוסטרטור עליז וידידותי. מכאן ואילך, רישומיו מתנדנדים בין הזיקות השונות, אף כי לעתים, יאותרו עדיין הדי הליליות הדרמטית מתחילת הדרך.

ב- 1948 נמצא יוסי שטרן על קו השבר. גיוסו לאחר המגן לאיורים חברה'מניים בבמחנה ובבאהלי גדנע כפה עליו תנופה קריקטוריסטית, שענתה לתשוקת ההשתייכות של הפליט העולה ולתאוותו הבלתי נדלית לנעורים. קריקטורות נלמדו, אכן, ב"בצלאל החדש" ("ציורי קיר מבדחים" היו כאן סוגה מוסכמת), אך עתה הפכו אלו יותר ויותר לעיקר, מעמידות את אופציית רישומי החיוך כתשובה לטרגיות של יוסי הקודם. הרישומים "מלחמה", "המקוננות", "סוסים מתים" וכו', שניסו לחבר בדרכם האינטימית את פיקאסו של "גרניקה" (תערוכה דידקטית בנושא "גרניקה" הוצגה ב"בצלאל החדש" ב- 1946) ואת פיקאסו של תקופתו הניאו-רומית לאלגיות בנושא קורבנות תש"ח – רישומים חריגים אלה אך הדגישו את הקלילות הפחות מחייבת של הקריקטורות.

יוסי שטרן נדרש לבחור, אך יותר משבחר – נבחר. כי יוסי שטרן, איש בודד בירושלים, מצא ברישום ההיתולי את המפתח לידידות. מעתה, מה שהיה ביצירתו גרוטסקי – הפך לפיליטוני, וזריזות הקו הדקיק והומור ה"צברי" (ומי אם לא פליטי מרכז-אירופה יזדהו עם אגדת הטיפוס הילידי האותנטי) הפכו לתעודת-הזהות. בספר בגיוס מלא עוד נאתר רישום קבצנית זקנה נוסח שטיינהרדט-סימה (שהתגוררו ויצרו בחצר הסמוכה ל"בצלאל החדש"), או רישום של אחות המטפלת בפצוע-מלחמה, הרשום בנפחים ממטבחו של פיקאסו הניאו-רומי, או איור ל"שמש בגבעון דום" הרווי בהשפעות מבארלך. אלא, שכל אלה היו סממניו של כישרון המשווע לחוט-שדרה.

סביר שחש בזאת, ולכן נסע ב- 1949 לשנת השתלמות ב"רויאל קולג'" הלונדוני, אצל ג'והן מינטון. מינטון היה אך מעט מבוגר מיוסי שטרן, בחור בן 32, נאה, דנדי, מלא קסם ואפוף הילה בוהמית רומנטית. ג'והן מינטון היה יוסי שטרן של אנגליה, ניתן לומר. ב- 1949 הוא היה בשיאו, אחד מהבטחותיו הגדולות של הציור הבריטי הצעיר. יוסי שטרן עקב אחריו מרחוק, מירושלים, מזה כשלוש שנים. אפשר, שמכשפות מקבת שרשם והדפיס ב- 1946 כבר הגיבו לרישומיו ולתפאורותיו של מינטון בנושא זה מ- 1944. וככל הנראה, היה זה יוסי שטרן שתלש את דף מינטון מחוברת גראפיס של שנת 1946, שניצבה על מדפי ספריית "בצלאל". כך או אחרת, עתה בא ללונדון והתקרב מאד לרישומיו הריאליסטיים של האמן האנגלי הצעיר, רישומי דיוקנאות של חבריו ותלמידיו, הללו עם הגו המוארך, כפות-הידיים הגדולות, המיוצגים בקו דק ופיוטי. דומה, שיוסי שטרן קלט מרישומי ג'והן מינטון (שיָשים קץ לחייו בשנת 1957, בגיל 40) בעיקר את הסממנים החיצוניים, אך לא רק. אכן, רישום דיוקן-עצמי של יוסי שטרן מאותה תקופה מוכיח התקרבות לאיכויות הגבוהות של מינטון. שטרן הִפנים את הסנטימנטליות הנרטיבית של מינטון, את התיאטרליות ואפילו את המשיכה לפרולטריות ענייה.

ב- 1949, חרף המאמץ הלונדוני של יוסי שטרן, האמן שבו גווע מתחת למסיכת החיוך הנצחי. הישרדותו הקיומית לא הותירה לו אלא את ברירת הוירטואוזיה המתחבבת. הדבר מצא ביטויו בתערוכת-היחיד שלו בבית-האמנים בירושלים, 1951. כאן כבר מלכה המניירה על הנפש, הגם שתהיה זו מניירה שתזכה לפופולריות רבה בישראל (ולימים, בקרב יהודי התפוצות) והגם שיוסי שטרן ימשיך לפעפעה אל תלמידיו ה"בצלאליים" לאורך שנים ארוכות. אך, כל זה לא מנע  מ"גיבור-התרבות" של ירושלים וגיבור המסיבות של בית-האמנים (שנוסד ב- 1949) להמשיך ולהוות תקווה גדולה של הרישום הישראלי הצעיר. עדיין ב- 1957, כתב חיים גמזו בציור ופיסול בישראל: "…שובבות העיפרון והעט שלו אינה דילטנטיות: יש בה משום הכרת המציאות, ידיעת החיים, חדירה לנפש האדם ולאווירת הסביבה הקרובה לו. (…) הוא רואה את הנלעג, אך גם את המאלף; את הנוגה, אך גם את העליז. את המציאות – החיים, היומיום בכל גווניו, הבהירים והעכורים – הוא רואה בעינו החדה והטובה. את עצבותם יודע הוא להפיג בהומור הטוב שלו…" והוסיף ד"ר גמזו בטון מתנבא: "עוד צפויות לו התפתחויות חדשות ומעניינות, כי אין אמן כמוהו אוהב לשקוט אל שמריו." אלא, שגם החיוניות והטמפרמנט הפכו למניירה של קו.

יוסי שטרן הגיח כמטאור זוהר בשמים המתקדרים של ירושלים. מטאור זוהר שכבה.