ב- 2002 צייר ציבי גבע בצבעי-שמן ופוליאור על עץ ציור אופקי, צר וארוך (136X39.5 ס"מ) ושמו "הים של עזה": רצועת דיונה בז'ית-לבנבנה, ארוכה ושטוחה, נמשכת לאורך ים בתכלת שטוחה. במרכז העליון – נקודה שחורה. בפינה ימנית תחתונה רשומות בכתב-יד המילים: "הים של עזה".
2002: האינתיפאדה השנייה בעיצומה, פיגועי מתאבדים פלסטינים ברחבי ישראל גובים עוד ועוד קורבנות, וציבי גבע מצייר נוף שלו, כמעט אידילי… אלא, שהצופה הישראלי יודע יותר מזה: הים של עזה אינו רק מקום, אלא גם ביטוי: "לשתות מהים של עזה". אני מצטט מתוך דברים שנכתבו על ספרה מ- 1996 של עמירה הס הנושא כותרת זו בדיוק:
"…'הלוואי שהייתה טובעת בים', אמר יצחק רבין ז"ל על עזה בשנים שלפני 'ההתנתקות', ובכך שיקף גישה ישראלית לרצועה זו על כמעט מיליון אנשיה – אותו 'קן צרעות' שמוטב שלא היה משהיה, שעדיף להשכיחו, להדחיקו, להינתק ממנו, שהרי אינו אלא העזאזל המקוצר ('לך לעזה')."[1]
הביטוי "לשתות מהים של עזה" חזר מספר פעמים מפיו של יאסר ערפאת. ביולי 2000, עם שובו לרצועת עזה מגלותו בתוניס, הכריז מול המוני מקבלי-פניו: "בירת פלסטין היא ירושלים בין אם תרצו ואם לא, ומי שלא נאה לו מוזמן לשתות ממי הים של עזה." חודשיים לאחר מכן, פרצה האינתיפאדה השנייה. מוקד מרכזי היה, כזכור, בצומת נצרים, הסמוכה לעזה ואשר הפכה למובלעת בעקבות הסכמי-אוסלו.
שנים רבות קודם לכן, בין 1984-1983, צייר ציבי גבע מספר ציורים בסימן ערים ישראליות בעלות היסטוריה פלסטינית: יפו ("יפה", בערבית), אום-אל-פאחם, חיפה, ערערה, ג'וערה. בעיקר, שב וציין בציוריו את יפו ("יפה", גם במשמעות של אישה יפה) ואת אום-אל-פאחם, שתי ערים הסמוכות לשני מוקדי חייו של ציבי גבע: לתל אביב, בה הוא חי ויוצר, ולוואדי-ערה, הקרובה לעין-שמר, בה נולד וגדל. הציורים צוירו, מלבד ערכיהם המופשטים, בשפת ציור פרימיטיביסטית, דקורטיבית ועממית-פלסטינית-לכאורה: רישומים "עילגים" של אישה (ערבייה, מן הסתם) בצדודית, או קומץ עצים, או ענף, או עורב, מלווים בשמות הערים, הרשומים – בדומה לשלטים – באותיות-דפוס גדולות או בכתב-יד קטן יותר. בכתיבת הדפוס – הקליגרפיה תמימה מאד. במאמר ב"סטודיו" 41 (1993) קישרה שרית שפירא ז"ל בין הטקטיקה של ציבי גבע לבין הדה-טריטוריאליזציה של "ספרות המינורית" על-פי דלז וגוואטארי (בספרם על קפקא): שוליים הנוקטים בלשון המרכז תוך סירוס השפה. כאן, האמן – הנמנה על המרכז – מאמץ-לכאורה את שפת השוליים תוך סירוס המודרניזם של המרכז והפיכתו ל"פרימיטיביסטי".
ב- 2013 נדרש ציבי גבע פעם נוספת לנושא הערים הפלסטינאיות, והפעם לעיר עזה: במרכז מלבן לבן צייר מעין מינרט נוסק מתוך מסגד (בשמיים מעל – סימנים מופשטים המזכירים להק ציפורים), מוקף בכתמים כאוטיים בשחור-חום-אדום, ומתחתם – באותיות דפוס גדולות – המילים "עזה" ו- GAZZA (כפילות האות Z אפשר שמהדהדת את המילה העברית "עזאזל".
יודגש: ציבי גבע לא נקט בערבית: הוא פונה בציוריו ה"פלסטיניים" לצופים ישראלים, כמי שמזכיר להם את ה"אחר" המקומי.
אם ציורי הערים משנות ה- 80 המוקדמות הגיבו למשקעי מלחמת לבנון הראשונה (שפרצה ביוני 1982 בעקבות ניסיון ההתנקשות בשלמה ארגוב, שגריר ישראל בבריטניה), הרי שציור עזה ב- 2013 צויר למחרת מבצע "עמוד ענן", שפרץ ב- 14 בנובמבר אותה שנה ואשר נועד לשים קץ לירי הרקטות מרצועת עזה.
מה שמביאנו לציור "הים של עזה" מ- 2002. לכאורה, ציור אידילי של חום-ים קסום. אלא, שתאריך הציור כופה עליו אירוניה מרה, בה "בין חולות לתכול-הים" מתהפך בהכרתנו לדם ואש. הים של עזה – מקור חייה של העיר, שממנה הפליגו לאורך מאות שנים שקי שעורה אל מפעלי הבירה המערביים, שלא לומר מקור הדייג ומרחב ההנאה לפליטים – הים הזה של עזה מקבל צביון אחר לגמרי בהכרת הצופים בציור. כי, מעל לכל, לא חוף-הים המיוצג הוא-הוא נושא הציור הזה, כי אם המילים בפינה הימנית התחתונה. דהיינו, לא הים של עזה, כי אם "הים של עזה". בהתאם, יותר משהצייר מייצג את הים של העזתים, הוא מרמז על המים המלוחים שישתו הישראלים, לפי התזה הערפאתית.
זהו ציור על ישראל ובשביל ישראלים.
ועוד נקודה לסיום: באותה שנה בה צויר הציור הנדון, בחר ציבי גבע להציג "ציור" אחר באותו פורמט אופקי, צר וארוך: רדי-מייד, שלט שמצא ועליו מודפסת באנגלית המילה WONDERLAND. שום רמז אינו מקשר בין שני הציורים, מלבד האירוניה על המילה המבטיחה ארץ-פלאות ואשר – עם הצגתה לציבור הישראלי בימי האינתיפאדה – חלה במהופך על ישראל, על ארץ-ישראל ועל המזרח-התיכון בכלל. כך אני מפרש את הנקודה השחורה שבראש הציור "הים של עזה": הנקודה הזו היא הפונקטום של הציור, הנקודה המהפכת אותו משם לכאן ומהם אלינו.
[1] אונליין, אתר "הספרייה החדשה", הוצאת הקיבוץ המאוחד.
המחסן של גדעון עפרת 