הקובייה השחורה[1]
על הקובייה הלבנה התגברנו.[2] מדי עת ומקום קרה, שנקלענו לקובייה שחורה: וילון שחור בעל פתח נסתר סימן לנו כניסה לחלל אפל, מפחיד-משהו, שבתוכו גילינו – לאחר ההלם והעיוורון הראשונים של החשיכה – סרט-וידיאו המוקרן מנגד. לאחר שהייה קצרה, יצאנו ושבנו אל העולם.
הקובייה השחורה ויצירת-הווידיאו המוקרנת מ̱ת̩נים זו את זו מאז שנות ה- 80, לאחר כעשור ויותר של ברית אמנות-הווידיאו עם המוניטור.[3] עם זאת, יש, שעבודת-הווידיאו ממוקמת בתוך סביבת תצוגה, בבחינת מרחב-משנה: באותם מקרים, יקרינו המוזיאונים את עבודת-הווידיאו על מסך, לצד עבודות במדיומים אחרים, תוך הסתפקות בהחשכה חלקית, כלומר ללא צורך בקובייה השחורה. אך, אלה הם מקרים יוצאי-דופן, אלא אם כן הם מסמנים את תחילת סופו של עידן הקובייה השחורה.
מה מבדיל את הקובייה השחורה מהאולמות החשוכים של הקולנוע והתיאטרון? שלא כבאולם-קולנוע, בקובייה השחורה איננו מחויבים לישיבה במקום X ובמחיצת ציבור. שום חוויה קולקטיבית אינה מחכה לנו בקובייה השחורה: אנחנו לבד, או – לכל היותר – בחברת קומץ זעום של מבקרים בגלריה או במוזיאון. ואיננו מוגבלים לצפייה מנקודת-מבט אחת: אנחנו יכולים לזוז, לעמוד בפינה, להתקרב, להתרחק, לשבת על ספסל, או לבחור זווית אחרת. ומותר לנו לדבר. בשקט. בדומה לאולם-הקולנוע, על-פי-רוב איננו רואים את מקור ההקרנה, אלא רק את המוקרן. ועוד בדומה למסך-הקולנוע, גם בקובייה השחורה נפער נגדנו, ברוב המקרים, מרחב-עומק אשלייתי. אך, מה רב ההבדל בין האולם האפל בקולנוע – אולם ענק, גבוה, עם מנורות-פאר, בו חוויית הצפייה היא חגיגה (מלווה בפופקורן וקוקה-קולה) לבין הקובייה השחורה של הווידיאו, שאין בה חג. אם החוויה הקולנועית היא בידור, חוויית הווידיאו היא עבודה. מה מבדיל את עבודת-הווידיאו מסרט-הקולנוע? בעיקר, משך-הזמן, ההתמקדות המרוכזת בדימוי, ההשתחררות מעלילה ספרותית ודרגת מטפוריות גבוהה יותר (בעבודת-הווידיאו). יותר ממיניאטוריזציה של סרט-הקולנוע, עבודת-הווידיאו היא מעין הפעלה בזמן והרחבה פעולתית של ציור ופיסול פיגורטיביים. המסך בקובייה השחורה הוא ה"קנבס" שעליו "תצויר" התמונה. ופה ההבדל בין "ציור" לבין "תמונה": בציור, כל ציור בכל סגנון ובכל תקופה, יש ערך למגע המכחול. בתמונה, הדימוי משוחרר כליל מהפלאסטיות של הצבע והקו. הקובייה השחורה היא מרחב של תמונות.
ומה באשר לחלל החשוך בתיאטרון? אם בקופסה השחורה של התיאטרון אנו יושבים מול "הקיר הרביעי" – הבמה, הפרוסציניום ואף המסך הנפתח לתפאורה (מסך שבעבר גם נפתח באולמות-הקולנוע לקראת ההקרנה על האקרן), הרי שבקובייה השחורה הקיר הרביעי הוא מסך-הווידיאו. בינינו, הצופים, לבינו אין כל חיץ פיזי (הקיים גם בקולנוע, לפחות במבנה הבימתי של האקרן). החושך אינו מכיר בחציצה. ובין הקרנה להקרנה יש שהקובייה נותרת חשוכה עד תום וללא כל קירות, כמו לא קיימת.
הקובייה השחורה, שהיא על-פי-רוב, חלל אינטימי, מבטלת גם את קובייתה במו אפלתה. כי, פה, לחלל אין גבולות, לכאורה. למעשה, כלל אין הכרח במבנה קובייתי דווקא. שלא כקובייה הלבנה, שבינה לבין היצירה המוצגת יחסי כינון הדדיים (קרי: היצירה מגיבה לחלל), אין לחלל האפל של הקובייה השחורה כל השפעה על העבודה המוקרנת. שכן, אם כל תערוכה היא סוג של מיצב, ואם כל ציור מקיים יחס מסוים עם הקיר שעליו הוא תלוי, הרי שבקובייה השחורה אין שום ערך מיצבי לדימוי החזותי (אלא אם כן, מדובר במספר מסכים ו/או בהקרנה דו-צדדית), כשם שאין לדימוי כל שיג-ושיח עם קיר: כי הדימוי המוקרן הוא מעין "ציור-קיר" נטול-קיר (ברור, ששונה המצב לגבי מיצבי-וידיאו: פה כלל אין קובייה שחורה). תפקידה לברוא חלל אחר וזמן אחר: בתוך הקובייה השחורה – הזמן הוא אך זמן העבודה המוקרנת. באשר לחלל, בקובייה השחורה אנו נמצאים בתוך קאמרה אובסקורה: זהו החלל המקיים את התמונה (שהרי, ללא החדר החשוך, לא תהא תמונה). משמע, אנחנו בפנים ובחוץ: שותפים פסיביים למעשה ייצוגו של הדימוי, אך גם צופים בו.
הנון-ארכיטקטוניות של הקובייה השחורה, ביחד עם התלת-ממד האשלייתי של הדימויים המוקרנים, מהווה ניגוד מוחץ לערכים המודרניסטיים של הקובייה הלבנה, שהם – הפשטה, השטחה, מיצב (כל עוד אישר דיאלוג חזותי עם הנסיבות הארכיטקטוניות). הווירטואליות של הדימוי המוקרן נסמכת על שלילת המציאות הריאלית שמחוץ לקובייה. כל עוד הוגבלה אמנות-הווידיאו למוניטורים והקרינה עבודות-גוף ופעולות מושגיות – הייתה אמנות זו מודרנית (התיבה המרובעת כאובייקט גיאומטרי, קרוב-משפחה של הטלביזיה – מוצר טכנולוגי מודרני). ברם, בהשתחררותה מהמוניטור לטובת ההקרנה בקובייה השחורה – חצתה אמנות-הווידיאו את הגבול ממודרניזם לפוסט-מודרניזם, ומהדוקומנטארי (מסורת הצילום) אל הבדיוני וה"ספרותי". מבחינה זו, הקובייה השחורה היא הבן המורד של הקובייה הלבנה.
להבדיל מהקובייה הלבנה, הקובייה השחורה אינה קיימת כשלעצמה, אלא רק כאלתור חללי פרוביזורי לטובת הקרנת עבודת-הווידיאו. הריקון של הקובייה הלבנה תאם את המינימליזם והדה-מטריאליות המושגית. הריקון של הקובייה השחורה מתבקש מעצם החשכתה והפיכתה ל- non-entity. לקובייה השחורה, כשלעצמה, אין ישות ואין משמעות אמנותית.
[1] את הביטוי "קובייה שחורה" אני חייב לליז קוץ ולמאמרה –
Liz Kotz, "Video Projection: The Space Between Screens", in: Theory on Contemporary Art Since 1985, eds. Z.Kocur and S.Leung, Wilet-Blackwell, Chichester, UK, 2012, pp. 145-131.
[2] גדעון עפרת, "עדיין קובייה?", בתוך אתר-המרשתת הנוכחי, 14 במארס 2014.
[3] בכך עוסק מאמרה של ליז קוץ, לעיל, הערה 1.
המחסן של גדעון עפרת 