השער הנעול, הדלת הסגורה

                  

"קצין: (…) אתה יודע מה נמצא מאחורי הדלת הזאת?

מדביק-המודעות: לא, אף פעם לא ראיתי את הדלת פתוחה.

קצין: אני אטלפן למסגר שיבוא לפתוח אותה.

(…)

(…הקצין נכנס, הוא זקן עכשיו, ושיערו לבן…)

קצין: (…) אני הזמנתי את המסגר, ועוד מעט תוכלי לראות מה יש מאחורי הדלת הזאת.

רקדנית בלט: באמת יהיה מעניין לראות אותם פותחים את הדלת (…).

שוטר: (נכנס) בשם החוק, אני אוסר עליכם לפתוח את הדלת הזאת!

(…)

הרוב המוסרי: בראוו! הדלת נפתחה!

נשיא-האוניברסיטה: מה מסתתר מאחורי הדלת?

זגג: אני לא רואה שום דבר.

נשיא האוניברסיטה: (…) מה מסתתר מאחורי הדלת?

דיקן-התיאולוגיה: שום דבר! זה הפתרון לחידת הקיום."[1]

 

מילים אלו של אוגוסט סטרינדברג במחזהו הקדם-סוריאליסטי מ- 1902, "מחזה חלום", הקדימו ב- 13 שנים את "לפני שער-החוק" של פרנץ קפקא. כזכור, גם כאן, חרף השער הפתוח-לכאורה, לא יוכל הכפרי לחדור בעדו ולעמוד פנים-אל-פנים מול החידה, שכן השער פתוח וסגור בה בעת, כפי שמסביר השומר לאיש המבקש להיכנס: "…שהשער אל החוק פתוח הוא, כמו תמיד, […] ואנוכי רק אחרון שומרי-הפתח הנני. אבל מאולם אחד אל משנהו עומדים שומרי-פתח, כל אחד כוחו גדול יותר מחברו."[2]

 

זוכרים את הדלת בדירתו הפריזאית של מרסל דושאן מ- 1927, הדלת שפתיחתה אומרת סגירתה, כלומר – כשהיא נפתחת לחלל X היא סוגרת חלל Y ולהפך? והשער הסוגר על "בהינתן ש-" (1966-1946), אשר רק חריר קטן בו מאפשר הצצה לעולם ליבידי? אגב, ב- 1971 יצר יואב בראל בתל אביב מין וריאציה על הדלת של דושאן, כאשר עיצב דלת המורכבת מארבע דלתות, זו בתוך זו, האחת קטנה מחברתה, וכולן גם יחד סגורות על ציריהן. "חלל של דלת", קרא לעבודה. לבראל היה עניין בדלתות: ביולי 1970 תכנן (כך ב"ספר הרעיונות" שלו) דלת נעה המשמשת שני מסדרונות במקביל. בסוף אותה שנה כבר תכנן סרט (שלא בוצע) בשם "דלתות" (מונטאז' מסרטים קיימים, המורכב מקטעי אנשים יוצאים ונכנסים בדלתות).[3] ויצוין גם ציור-השמן של בראל מ- 1958, "שוער בפתח החוק", בעקבות סיפורו של קפקא.

 

שערים נעולים (או פתוחים-רק-לכאורה) הם סיפור עתיק יומין, עתיר במשמעויות דתיות, מיתיות, פילוסופיות, קיומיות ונפשיות. לפני עשרות שנים, כתבתי בהרחבה מסה בשם "שערים"[4], בה הובלתי את הקורא דרך שערים נכספים ב"שירת-ההיכלות", בתנ"ך ובשאר מקורות מיתולוגיים, כאשר מעל לכל השערים מהדהדות מילות "תפילת-נעילה" במוצאי יום-הכיפורים: "פתח לנו שער בעת נעילת שער כי פנה יום"… ועדיין, לפני קרוב לשנתיים, כתבתי כאן מאמר בשם "שער!!!" ובו פגשנו במין-שער נעול נוסף, הפעם של דרורה דומיני. אני מזכיר:

"הנה הוא המיצב במוזיאון תל אביב, שבו החליטה האמנית לשים קץ להתעללות הקיומית-תיאולוגית הזו ופשוט קבעה את האמת האכזרית: חברים, השער נעול! בל תלכו שולל: אל תאמינו לשירה של קטיה מולודובסקה:'"פתחו את השער, פתחוהו רחב, עבור-תעבור בו שרשרת זהב'; כי השרשרת לא תעבור! וגם אל תתנו אמון בהבטחה – 'זה השער לה' צדיקים יבואו בו'; כי אפילו הצדיקים לא ייכנסו בשער."

 

אכן, בין שער-גן-עדן, אליו לא נשוב, לבין "שער-הרחמים", שרק בימי המשיח ייפתח בע"ה בחומת ירושלים – שוכנים אינספור שערי תקווה הנעולים בפנינו. כה עמוק בנפשנו השער אל הסוד, עד כי הפך לדימוי מבוקש באמנות הישראלית לדורותיה, ואפילו כשהתגלגל לדלת, סתם דלת סגורה.

 

ב- 1923 הגיע יוסף זריצקי ארצה מסביבות קייב והתיישב בירושלים. תוך שבועות לא רבים, צייר בצבעי מים את "שער ברחוב החבשים" – ראו הצילום לעיל (הציור נושא את התאריך 1927, אלא שזוהי טעות-זיכרון של האמן). אני רואה אותו נגד עיניי, את העולה-החדש מאוקראינה, המתפעם מהיופי המזרחי החדש שמסביבו, שעה שהוא פוסע ברחוב הצר והקסום (היום, רחוב אתיופיה) ונעצר מול השער: שער ברזל קשתי וחלוד, שער פשוט, נטול כל שגב, ועם זאת, שער הבולם את הנתיב אל סוד כמוס:

"השער הודחק למישור אחורי יותר של הציור ודלת-הברזל שלו סגורה ומסוגרת, כאילו היא חותמת 'גן נעול'. אך מבעד לסגור החומה והדלת נראה טפח מאותו עולם חתום וזר – טפח שאולי רק מגרה ומחזק עוד יותר את ערגתו של האדם אל השלם, המלא. מקטע-הגן שנראה מבעד לסורגים האנכיים והאופקיים של הדלת נעשה למרקם של הנחות-צבע אנכיות, מדודות וצלולות, שנראות לרגע גם כאותם פסיפסי-זכוכית שקופים, הנתונים במסגרות העופרת של הוויטראז'ים שבכנסיות."[5]

 

באותה שנה, 1923, שב זריצקי וצייר עוד אקוורל של שער, הפעם "שער שכם". עתה, השער גדול ומפואר מקודמו, הקשת שבקדקודו אומרת שגב ובפתחו נבלעים וחולפים המוני ערבים. וכאילו, לא לאמן ממזרח-אירופה נועד השער הזה, אלא רק למקומיים, אנשי המזרח.

 

השערים המזרחיים הנעולים הילכו קסם על ציירי ארץ-ישראל משנות ה- 20, אשר דומה כי דמיינו עולם משכר ואסור השוכן מאחוריהם. אחד מאלה היה ראובן רובין, אף הוא אמן שהגיע ארצה מאירופה (רומניה) ב- 1923 ואשר נופי הארץ ביצירתו המוקדמת עומדים בסימן המתח המשולש בין "החלון" – חלון-ביתו הנפתח אל החוץ, לבין "הדרך" – שביל המוליך קדימה והטעון הבטחה וגעגועים, ולבין "השער" – עוד ועוד שערים קשתיים בחומת יפו או בדרך לנמל, מרביתם שערים נעולים ואפלים, המסתירים מאחוריהם בוסתן מלבלב או חצר ובה שיחים אקזוטיים. התבוננות בציורי ראובן משנות ה- 20 תוכיח, שהאמן צייר דרך-קבע בתים ערביים (באשר הם) ובחזיתם שער קשתי שחור-משחור. רק בציור אחד, "עין כרם" (1926), שער כחול נפתח בפנינו בחזית ומזמיננו להיכנס לחווה ערבית ובה משאבת-מים, עצים מופלאים ומטע עצי פרי המעובד בידי שני ערבים. ב- 1929, בציור "שער בעין-כרם", שביל עוקף שער כחול נעול, הסוגר על תפרחות בוסתן. כי זוהי ההבטחה הממתינה לצייר-העולה דאז – גן-עדן אוריינטלי שכולו טוב.

 

נושא בפני עצמו הוא ציורי ירושלים של ראובן משנות ה- 20 המאוחרות. פעם אחר פעם, הייתה זו העיר העתיקה, המסתתרת מוצפנת מאחורי חומת-אבן שכמעט אין בה שער (למָעט אחד קשתי, קטן ואפל, כמובן). ומכאן, מתוך לב העולם הרחוק והבלתי-מושג, מגיחה "כיפת-הסלע" בכחוליה המאגיים, כמין מחוז-חלום ומושא-מאוויים מפתים. לכן, משמעותיות הפנוראמות של ירושלים והר-הבית, שראובן רובין צייר שנים רבות אחר-כך, לפני ולמחרת כיבוש העיר המזרחית ב- 1967: האחת שצייר ב- 1948 (לאחר נפילת העיר העתיקה) מצוירת מרחוק, כשבתחתית השער סגור. פנוראמה אחרת, שסיים לציירה ב- 1966, חוזרת אל אותו נקודת-מבט, אך הפעם השער המעט-פתוח משקיף לכיוון "שער-הרחמים" האטום. רק בציור הפנוראמה ב- 1970, לאחר מלחמת-ששת-הימים, השער הקטן שבשיפולי המדרון ועצי הזית – שער זה נפתח לכיוון "שער-הרחמים".

 

נחום גוטמן בא אל השער האוריינטלי הנעול כמי שבא אל קסם האֶרוֹס. ציוריו את שער הפרדס ביפו קשורים כולם לסאגה הגוטמנית הארוטית, שסופרה רבות, סאגת הנשים הערביות הנוסעות בכרכרה אל הפרדס על-מנת לטבול עירומות בבריכה שבטבורו:

"לכן הפך גוטמן את שער הפרדס לשער אגדי, קסום, שער גן-עדן. משהו מסוים מתרחש שם בינות לצללי העלווה החושנית הצפופה, דחוסת הריחות והצבע."[6]

ציורי שער-הפרדס שבו והמחישו חזותית את שסיפר גוטמן ב"עיר קטנה ואנשים בה מעט" (במקור, 1949):

"השער האדום והגדול היה נעול תמיד וסגור בפנינו על העולם הירוק, שגבל עם גבעות החול של תל אביב. הנכנסים בה היו דופקים זמן רב בידית הברזל עד שהיו נענים. אז הייתה נפתחת הדלת הקטנה שבתוך השער ונסגרת אחרי נכנסים. היו שנכנסים בה נשים רעולות לבושות שחורים […]. לפעמים יצאו מתוכו גברים משונסים חגורות צמר צבעוניות ופרחי פינטה ריחניים נתונים להם מאורי אוזנם. הפרדס הזה היה בעינינו כמין פרק שהוצא מאחת האגדות של אלף לילה בלילה…"[7]

המתדפק על השער האגדי ביקש להיכנס אל מרחב היצר:

"כשקרב הרוכב אל שער הפרדס הערבי, שהיה ממולנו וגבל עם הכביש, שלח את ידו החופשית מתוך המטרייה ואמר: בשער זה שמשמאל דְפוֹק. והאלוהים ייתן לך מבוקשך. קרא לרחמים הרדומים בלבבות סודיים. דפוק בידית הברזל. זה השער."[8]

 

 

 

ברבות שנותיה של האמנות הישראלית, הפך השער הערבי לדלת פרוזאית בבניין-דירות, בין אם זו דלת הזכורה לאמן מבית-ילדותו באירופה ובין אם זו דלת תל אביבית. כך או כך, הדלת נותרה סגורה, צופנת מאחוריה חלומות של אהבה.

 

היה זה אריה ארוך, שהתרפקותו על ילדותו בחרקוב שבאוקראינה החזירה אותו פעמיים ב- 1964 אל דלתה של משפחת ניסלוביץ' (משפחתו: השם "ארוך" היה תולדה של כינוי שניתן בגימנסיה הרצלייה לנער הגבוה). ציור האסמבלאז'י הנודע שלו, "רחוב אגריפס", ראשיתו ב- 1962 בשטוקהולם, שעה שהאמן משמש שגריר ישראל בשוודיה והוא נודד בהכרתו בין חרקוב, ירושלים ומקום מושבו בסקנדינביה. הציור עוצב על לוח-עץ (לוח-שולחן, לשעבר?), שבראשו התקין ארוך שלט-רחוב ירושלמי ("רחוב אגריפס"), כאשר על הלוח צויר מלבן מופשט, שזוהה על-ידי שרה ברייטברג-סמל כדלת-בית משפחת ניסלביץ' בחרקוב.[9] בסמוך למלבן האנכי, שברובו צבוע באדום, בעוד חלקו העליון חום, שרבט ארוך שרבוטים הנעים בין "קשקושים" לבין רישום מתיילד, וכולם גם יחד כמין "גראפיטי". על הדלת הזו, הנראית סגורה, כתבתי בשעתי, בהקשר לציורי השולחנות של ארוך מ- 1963:

"עתה, יתואר הציור כציור-שולחן נוסף […] המחולק לשניים על-ידי קו אופקי במפלסו העליון. בשמאל המשטח המלבני התחתון מצויר מלבן צבעוני ארוך, דמוי דלת ומשקוף, מפוצל למלבן אדום וריבוע חום מעליו. מימינו של דו-מלבן צבעוני זה משטח לבן ועליו משורבט בעיפרון רישום ילדותי, המייצג ילד ליד עץ. […] בראש לוח-העץ קבוע לו ככתר השלט 'רחוב אגריפס'. […] רשאים אנו (או שמא, חייבים, בגלל השוואת ציורי השולחנות) לראות בדו-מלבן הצבעוני וריאציה מופשטת נוספת על זיווג בלתי-מוצלח בין המינים. קריאה שכזו תהפוך את שלט המלכות העליון (המלך אגריפס!), יחד עם חותמת הנוטריון [זו האדומה, המסומנת בפינה שמאלית עליונה של הציור/גע] לסימני סופר-אגו אבהי המשתקים את הליבידו של האמן…"[10]

 

מה היא אפוא הדלת המוגפת ב"רחוב אגריפס" (ובעצם, ברחוב מחרקוב) אם לא דלת הנועלת בפני האמן את השיבה הרגרסיבית אל מרחב הליבידו הטרום-התבגרותי?! וכלום אין זו אותה דלת בדיוק, שצוירה ב- 1964 – אותו מלבן לבן אופקי שבתחתיתו ה"שלט" ברוסית – "ניסלביץ'"? ומה מסתיר ומסמן הכתם השחור?

 

 

 

וכמובן, הדלתות של רפי לביא. כלומר, אותן מדבקות עם שם הצייר ורעייתו –

"הפתקיות 'יונה הנביא 42' (כתובתו של לביא) ו'אילנה ורפי לביא', המונחות על מצע הדיקט החשוף בעבודות מראשית שנות ה- 70, הן כשלט מאולתר התלוי על דלת הבית. כמו שומר הסף בסיפור 'בפתח החוק' ["לפני שער החוק"/ג.ע] של פרנץ קפקא, גם לביא מציב את הצופה שלו על מפתן של דלת מוגפת. […] זוהי סגירת דלת המסתירה את מראה ביתו הפרטי של האמן […] – בעוד הבית הבלתי נראה הופך למקדש אהבה (מקומם של 'אילנה ורפי לביא'), מעוז של אינטימיות פרטית…"[11]

ועוד:

"כבר הדמיית הדיקט כדלת החוסמת את מראה ביתו הפרטי, מרמזת על היותו מעין סף, המישור הסופי של העין והדעת, שכל מה שמאחוריו (משתמע ומוּקַש ממנו) אינו זמין לראייה הרטינאלי וללוגוס."[12]

 

 

הוא שאמרנו: הדלת המוגפת חוסמת את הדרך אל המאוויים הליבידיים ואל הפנטזיה התת-הכרתית בכלל. כמו הדהדו השערים והדלתות של האמנות הישראלית את הפסוק מ"שיר-השירים" (ה, 2): "אֲנִ֥י יְשֵׁנָ֖ה וְלִבִּ֣י עֵ֑ר ק֣וֹל ׀ דּוֹדִ֣י דוֹפֵ֗ק פִּתְחִי־לִ֞י אֲחֹתִ֤י רַעְיָתִי֙ יוֹנָתִ֣י תַמָּתִ֔י…"

 

                                 *

נבהיר: לא כל דלת סגורה, שצוירה או צולמה באמנות הישראלית, סימנה מחסום-יצר. ספק, למשל, אם הדלתות הירושלמיות הרבות שצייר אריה אזן בשנות ה- 90 בלמו נתיבים לתשוקה ולאהבה. בנוסף לכך נציין: היו שציירו דלתות פתוחות, מבפנים ומבחוץ: כגון, מארק ינאי, הריאליסט האקדמי המעולה, שצייר בירושלים דלתות-בית במושבה הגרמנית (1989) ובדרך בית-לחם (2004). ועוד ייאמר לסיום: עיקרון החסימה אל מחוז-החפץ, שהוא מחוז החלום, האידיאל והאוטופיה – העיקרון הזה אינו מוגבל, כמובן, לדימוי הדלת. כי חסימת הכניסה ל"בית" עשויה להתגלות באמנות הישראלית בצורת סלעים המוֹנְעים מעבר, או שבילים לבירינתיים (כך אצל אברהם אופק); או בצורת גדרות וסבך (כך אצל אהרון מסג) וכו'. ובדרגתה הנשגבת, חסימה זו תתגלה כ"תסמונת-נבו" – המבט אל "הארץ המובטחת" מבלי היכולת להגיע עדיה – זו התסמונת המוכרת לנו מציורי לארי אברמסון, מיכאל סגן-כהן ואלי שמיר, למשל.

 

וישנה דלת נעולה החוסמת את הדרך אל כוח האמונה, כאותה דלת שהניח יוסף צמח ב- 1987 כמשקולת מעל טלית. כמו הייתה הדלת מצבה מעל גופה בתכריך.

והיו הדלתות, שבתוכן קדחה סיגלית לנדאו ב- 1996 קידוח של פריצה ואגינלית אלימה לתוך מרחב נחשק ובלתי-מושג.

דלתות של דחפי מוות ומין.

 

*

ב- 2012 הציגה אלונה רודה לראשונה את עבודתה, "הדלתות": דלת אל דלת נעולה בכבדות (סדרת מנעולים, שרשרת-ברזל). תיארה גליה יהב:

"מדובר בדלתות כפולות, הקדמיות בנוסח זכוכית משרדית והאחוריות הן דלתות ברזל, חסומות במנעולים ושרשראות שלופפו סביב הידיות, בנוסח מקלטים וממ"דים. מאחורה נשמע סאונד טראש-מטאל עמום, קצבי, שמרעיד את הדלת מצידה הפנימי, מטלטל את השרשרת, מבקש להתפרץ. […] מאחורי הקלעים הופכים למרכז, לזה שבו מתרחש האקשן."[*]

 

לפני שער החוק.

 

 

[1] אוגוסט סטרינדברג, "מחזה חלום", 1902, תרגום: רונית שני, רמת-גן, 1990, עמ' 21, 22-23, 75.

[2] פרנץ קפקא, "לפני שער החוק", בתוך: "פרנץ קפקא/סיפורים", תרגום: ישורון קשת, שוקן, ירושלים ותל אביב, 1970, עמ' 119-118.

[3] אירית הדר, "מלאותו של האפשרי", בתוך: "יואב בראל", מוזיאון תל אביב, 2004, עמ' 17.

[4] המסה פורסמה בחלקה, מאוחר יותר, באתר-המרשתת הנוכחי, 7 במאי 2011.

[5] מרדכי עומר, זריצקי, מוזיאון תל אביב, תל אביב,1985, עמ' .

 

[6] גדעון עפרת, "תמימות ארצישראלית ומה שמתחתיה", קטלוג מוזיאון נחום גוטמן, עורך: יואב דגון, אביב 1998, עמ' 8.

[7] נחום גוטמן, "עיר קטנה ואנשים בה מעט", דביר, תל אביב, 1949, 1979, עמ' 126-125,

[8] שם, שם.

[9] על הפרשנויות השונות לציורו זה של אריה ארוך, ראה ספרי "בספרייתו של אריה ארוך", בבל, 2000, עמ' 244-243. לצערי, כאן החמצתי השוואה מתבקשת לציורו של אנטוניו טאפייס מ- 1958, "דלת אפורה", שהוצג בביאנלה של ונציה באותה שנה.

[10] שם, עמ' 145.

[11] שרית שפירא, "רפי לביא", מוזיאון ישראל, ירושלים, 2003, עמ' 138. וראו גם הקישור שמקשרת שפירא בין ה"דלתות" הללו של רפי לביא לבין הדלת הנפתחת-סוגרת של מרסל דושאן – שם, עמ' 137.

[12] שם, עמ' 143.

[*] "הארץ", 29.2.2012.