סיפורו המסתורי של יוסף אבו הגלילי (חלק ב')

       סיפורו המסתורי של יוסף אבו הגלילי (חלק ב')

 

גל המידע שזרם אלי מד"ר גיל וייסבלאי ומד"ר עמוס נוי היה צונאמי, לא פחות. תחילה, למדתי מתוך האתר המשפחתי של משפחת אבו הצפתית, כי – "האח, יוסף, עבר בנעוריו להתגורר בירושלים ועסק בסיתות אבני בניין, בין היתר, גם של מבנה 'אוגוסטה ויקטוריה' בהר הצופים (ע"ש רעייתו של קיסר גרמניה, וילהלם השני ). במהלך ביקורו של הקיסר בירושלים ב- 1898 הוצג לפניו יוסף כאומן שביצע את המלאכה, ובו במקום הזמינו הקיסר להשתלם בלימודי אומנות בברלין. בפרוץ מלחמת העולם השנייה (1939) היגר יוסף לפריס ומשם ללונדון, התפרסם כצייר וכפסל ונפטר ב- 1953."

 

באותו שלב מוקדם כבר ידעתי, הודות למקורות הזורמים אליי, שיוסף אבו הגלילי (או: יוסוף אבּוּ, או יוסוף אבּוֹ) נולד ב- 1888 ונפטר, כאמור, ב- 1953. וכפי שהצליח ד"ר וייסבלאי לגלות בתהומות הספרייה הלאומית, "בארכיון המזרחן אברהם שלום יהודה, הנמצא בספרייה, מצאתי שישה מכתבים מאת יוסף אבו אליו, שייתכן כי יש בהם עניין."

 

עתה גם הסתבר לי, מפי שני מקורותיי הנדיבים, כי המשוררת אלזה לסקר-שילר הכירה אותו בעת ששהה בברלין, ושם אף כתבה על אודותיו ב- 1923 שיר הנושא את שמו ואשר פורסם רק לאחר פטירתה. השיר הודפס בקטלוג תערוכה שהציג יוסף אבו בהמבורג שבגרמניה וצילומו נמצא באוסף הספרייה הלאומית. עוד למדתי, שבביוגרפיה של המשוררת האקספרסיוניסטית הדגולה מוזכר האטליה של יוסף אבו ובארכיון שלה אף קיימת התכתבות ביניהם. אכן, יוסף אבו היה מקורב לחוגים האקספרסיוניסטיים הגרמניים שעה ששהה בברלין ובהמבורג. בהמשך נבין מתי בדיוק.

 

להפתעתי כי רבה, לימדוני מקורותיי הנ"ל שבמכירות פומביות מהשנים האחרונות עדיין הוצעו למכירה  עבודות של "יוסוף אבו" – כגון פסל ארד אינטימי של "בני זוג חבוקים" (צילום הפסל מלמד על סגנון פיגורטיבי-אקספרסיוניסטי ורווי פיוט וארוטיקה), או רישום עיפרון אקדמי עשוי היטב (מן הסתם, מתקופת הלימודים בברלין) המייצג בחור עירום ניצב וזרועותיו משוכלות על כתפיו.שיטוט ב"גוגל" מעלה פסלים, רישומים והדפסים רבים של יוסוף אבו, שנמכרו לא מכבר.כאן גם נמצא, שאפילו באוסף ה"מומה" בניו-יורק שוכנות שתי ליתוגרפיות של יוסוף אבו המייצגות דיוקנאות של נשים.

אחת המכירות צירפה לפרסומיה ברשת ביוגרפיה לאקונית של יוסוף אבו, ואני מתרגם:

"יוסוף אבו למד ב- 1911 בברלין באקדמיה לאמנויות יפות והיה לחבר באגודת האמנים הגרמנית. הוא חי בגרמניה עד 1935. האמן נמלט ללונדון בטרם הוחרמו יצירותיו כ'מנוונות'."

 

אט אט מתרקמת לעינינו התמונה המלאה. השלמת התמונה – כולל צילום דיוקנו של יוסוף אבו – התאפשרה בזכות עדותו של ג'רום, בנו של האמן, עדות ששוגרה אלי מד"ר נוי ומד"ר וייסבלאי גם יחד. אותו ג'רום, שהיה קדר ומורה לקדרות, סיפר על אביו לאנשי מוזיאון במנצ'סטר שבאנגליה (The People Museum) בהקשר לפסל-ארד שנמצא ברשותם – "דיוקן ג'ורג' לנסבורי" (מדינאי בריטי) משנת 1937, ומתוך סיפורו עולה הביוגרפיה הבאה:

 

יוסף או יוסוף אבּוּ או אבּוֹ נולד ב- 1888 בצפת, וכבר בהיותו נער נשלח לירושלים ללמוד ב"אליאנס" (כלומר, ב"תורה ומלאכה"). באותה עת, כזכור, שימש כסתת אבנים, בין השאר בבניין "אוגוסטה ויקטוריה", ואף הוצג בפני הקיסר הגרמני במהלך ביקורו של זה האחרון בירושלים ב- 1898, משמע כשיוסוף אינו אלא בן עשר(!). שנים ספורות לאחר מכן, וככל הנראה, בהתערבותו של הקיסר, הגיע יוסוף לברלין וכאן, כך העיד הבן, נודע אביו בכישרונו וגם בדעתנותו וביהירותו, מה שלא מנע העסקתו בברלין כרשם (שרטט) במשרדו של הארכיטקט הנודע הופמן (לודוויג הופמן?). ב- 1911, בגיל 23, החל יוסוף בלימודי אמנות בבית הספר הגבוה לאמנויות יפות שבברלין. כאן, ב- 1919, הועמד לרשותו סטודיו באקדמיה הפרוסית לאמנויות, התקרב לחוגים האקספרסיוניסטיים (ולאלזה לסקר-שילר), עשה לו שם כפַסל-דיוקנאות (בגרמניה ובצרפת), נהנה מתמיכת פטרונים וגם הצטרף, כאמור, לאגודת האמנים הגרמנית. הוא היה כאריזמטי ובעל אישיות תוססת, ציין הבן בעדותו. יוסוף אבו הציג לאורך שנות ה- 20 תערוכות "בגלריות מרכזיות" בגרמניה (כך המשיך להעיד ג'רום), כולל אותה תערוכת פסלים, אקוורלים ורישומים בהמבורג, עד שב- 1935 נאלץ להימלט מגרמניה הנאצית, הן כיהודי והן כאמן "מנוון".

 

זמן קצר טרם עזיבתו, הכיר יוסוף אבו את רות שולץ, סטודנטית לאמנות ממשפחה גרמנית קאתולית, שהייתה צעירה ממנו בכעשרים שנה. חרף הריונה, לא נישאו השניים מחמת תום התוקף של הדרכון הטורקי בו החזיק יוסוף, ובהתאם, מעמדו נטול האזרחות. כך, תחילה עשו בני הזוג דרכם לעיר וורפסוודה, צפונית לברֶמֶן, ומשם המשיכה רות לאמסטרדם (בה ילדה את בנם), בעוד יוסוף נעזר בשגרירות המצרית להשגת מסמכי אזרחות, שבאמצעותם הגיע עם רות (בהריון נוסף) ללונדון.

 

יוסוף אבו מצא עצמו בלונדון כפליט זר, אמן בלתי מוכר לחלוטין, בודד וגולה מכל יצירותיו שהותיר מאחור ואשר גורלן אינו ידוע. גאוותנותו גם הקשתה עליו לקבל עזרה מטעם מוסדות בריטיים שתמכו באמנים מהגרים. "כללית, הוא מצא את האקלים האמנותי באנגליה כבלתי סימפאטי", סיפר ג'רום, שזכר כיצד ביטא אביו בוז כלפי האצולה האנגלית. כל זה לא עזר במיוחד ליוסוף אבו להיקלט בלונדון. ובכל זאת, ב- 1937, בהשתדלותו של מי ששימש אז מנהל "טייט גאלרי", זכה יוסוף אבו להזמנה לעצב את פסל דיוקנו של חבר הפרלמנט הבריטי, ג'ורג' לנסברי. לצורך זה, שכר יוסוף סטודיו גדול בהאמסטד, ועם תום יציקת הפסל בפאריז, הוצב הדיוקן ב- 1939 במועדון החברים הקווייקרי בלונדון.

 

במהלך מלחמת העולם השנייה נאלץ יוסוף אבו להתרחק עם משפחתו מלונדון ועבר להתגורר בסאסקס. לכאן הגיע מטען גדול של שברי הפסלים שלו, ההם שהותיר אחריו בגרמניה. במהלך השנים הקרובות עשה האמן מאמצים רבים לשקם את פסליו, אלא שמצבו הנפשי והגופני החמיר בהדרגה, תוך שייחל לסוף המלחמה ולשובו לסטודיו בהאמסטד. אלא, שבעלי הסטודיו הלונדוני העמידוהו למכירה, וכל שנותר ליוסוף הוא ללקט את שיירי פסליו שהוערמו כערימה בחלל. וכך הלך לו יוסוף אבו לעולמו ב- 1953 כשהוא שבור-לב ומר-נפש.

 

אז, זהו זה: "יוסף אבו הגלילי" (על משקל "יוסף הגלילי" – טרומפלדור, אסוציאציה שתקסום לאיש ימין דוגמת ה.ייבין, מי שטבע את השם), ואשר היה גלילי רק בזכות מוצאו הצפתי קצר-הימים, היה אמן שנידון לחיות וליצור הרחק מעולם האמנות הארצישראלי. ממעט צילומי היצירות שזכיתי לראות, עסקינן באמן רציני מאד, שלפחות בגלגולו האקספרסיוניסטי בשנות ה- 20, היה אוונגרדיסט מרשים ביותר (פסל ג'ורג' לנסבורי שלו מוכיח, שבלונדון הפך ריאליסטן, אולי בהשפעת ג'ייקוב אפשטיין). לו שב ארצה מגרמניה בשנות ה- 20 היינו מכירים אותו כיום כאחד מגדולי המודרניסטים הארצישראליים.

 

כל שנותר לי הוא להודות, להלל ולשבח את ד"ר גיל וייסבלאי ואת ד"ר עמוס נוי, שבזכות מאמציהם ונדיבותם נפתרה, במידה בלתי מבוטלת, תעלומת חייו ויצירתו של יוסף אבו הגלילי.