אמנות לא הכרחית
האמנות הזו כל כך לא הכרחית, בכלל בלתי הכרחית, עד כי מתבקשת השאלה: לשם מה בכלל ליצור אותה ולהציגה?! אני פותח בשאלה הקטלנית הזו, שהיא גם תשובה, כיון שביקרתי בתערוכת "טובין" במוזיאון בת-ים (אוצרים: יהושע סימון וליז חג'ג'), שעות ספורות לאחר קריאת מאמר הביקורת של גליה יהב ב"הארץ" (25.11.2013).
"טובין" היא תערוכה קבוצתית צעירה של חפצים (במקבץ או ביחיד, בחלל או בווידיאו), שניתן להקיש ממנה על מצבה של האמנות ב- 2013. מבחינתי, אשרור מדכא למה שכיניתי ב- 2010: "אמנות מינורית":
"…עתה, דומה שמבקשים אמנים צעירים רבים להתעטף בארכיטיפ הפוך בתכלית של האמן המתכנס-מצטנע בעולמו האישי הזערורי, מתגדר ברגישות ופגיעות גופניות-נפשיות, עת שפתו האמנותית אף היא חיווריינית ודהויה. […] הסטאטוס האונטולוגי המהוה/מוקטן של הציור החדש […], דור של ציירים המבקשים אחר הנמס, הדוהה, הרפוי, המתפרק, החומק, המהוה, הזעיר, תשובה לעולם יציב, איתן, מוגדר ובעל גופניות מוצקה. לא אמנות של זקפה, כי אם אמנות של איבר מכווץ ומדולדל…"[1]
בשנת 1958, התבונן דוד בן-גוריון בציור מופשט ענק של יוסף זריצקי, "עוצמה", ומלמל: "אפשר עם ואפשר בלי." או שמלמל הבל אלמותי דומה. המלמול הזה לא מש מפי ב"גוגנהיים" הבת-ימי, אותו מוזיאון עגול החוסה בצלו של מגדל-מים. האמת, תערוכת "טובין" לא הפתיעה אותי. אם לדייק: לצערי, לא הופתעתי. לא הופתעתי עד דיכאון. שהלא התערוכה הזו פוסעת בנתיב העניין האמנותי בחוסר העניין, בשולי, במופחת, במשעמם, זה המוכר לנו לעייפה עוד מאז תערוכת "מראית אין" (שאצרה שרית שפירא במוזיאון ישראל, 2000, ועמדה בסימן נופי שוליים החומקים מהמבט, "אתרי משנה", "טווח של אילמות", "אלמנטים תלושים הנעים מהקצה", "השעמום של השגרה", "חזות סתמית של התקן", "עקבות חיוורים", "אתרים המיטיבים להיתאר על דרך השלילה".[2]). גליה יהב מזכירה בביקורתה הנ"ל את תערוכת "Unmonumental", שהוצגה ב- 2007 ב"מוזיאון החדש" בניו-יורק. זיכרון רלוונטי לא פחות הוא תערוכת הפיסול שאצרה רותי דירקטור ב- 2009 – "מה רוצה פיסול?" – 29 אמנים צעירים שהציגו בגלריה של "בצלאל" (לימודי המשך, תל אביב). אך, הנה: מה שנראה אז כתערוכה רעננה, מתגלה עתה כרפרפת מרפרפת,שאין שום מנה עיקרית לפניה או אחריה. אני נזכר גם בתערוכת צעירים בבית סרז' תירוש ביפו, 2012, ובה הוצגו עבודות אשר החביאו עצמן אל הכלים וכמו ביטלו את עצמן בשפתן הזניחה-מקטינה-רעועה. והייתה באותה שנה גם תערוכת "אורוזקו היה פה" (שוב, הגלריה של "בצלאל" בסלמה 60), בה מיקמה דירקטור את גבריאל אורוזקו המכסיקני כדמות מכרעת במסלול ישראלי עכשווי, שראשיתו ה"רדי-מייד" של מרסל דושאן וגלגולו המאוחר באנטי-נוכחות של המושאים המוצגים.
קודם כל, הקלות הבלתי נסבלת של אמנות זריזה, אגבית, אמנות בלתי מזיעה בעליל. סקס חפוז. ניחא עניין הזיעה האמנותית (על זו ויתרנו עוד בעידן המושגי). אלא, שעסקינן באמנות שאין בה מרווח נשימה (pneuma שהיא גם spirit) בין ה"הברקה" לבין המוצר הסופי. זוהי אמנות שהשליכה לפח את מה שאסתטיקונים ופסיכולוגים כינו בעבר: "הכרח יוצר". לא, לא עוד פרץ הבעה, לא עוד פורקן דחף, לא עוד מצוקה שנפתרה בסובלימציה. אמנות נטולת סובלימציה. אמנות שאין בשורשה – לא פצע ולא סריטה. ואם נוטה האמנות הזו לכיוון כלשהו, הרי זה יותר אל חמדת הלצון (אך, ללא השחרור הליבידי של ההומור) והשעשוע. נחמד, אבל לא הרבה יותר מזה.
בבחינת "אמנות לא הכרחית" ו"קלילה", זוהי אמנות נון-שלאנטית, משמע – לא לוהטת ואף לא להוטה. לעולם לא תשאב האמנות הזו מהארכאי ולעולם לא תייחל לנצח. כאילו נולדה האמנות הזו בהווה, ברגע קל, לצורך הצגתה בלבד, על מנת לשוב ולהתפרק אל חפצי ההווה הפרוזאי. בתוקף היותה מושתתת על "הברקה", על "שליפה", אל תצפו ממנה לכל אידיאה מורכבת ומעמיקה. מיתוס? מקורות ספרותיים? משא פילוסופי? אל תצחיקו. זוהי אמנות שמתאמצת להיוותר בקלוש, באי רציני מדי, אמנות בלי כאב ראש, אמנות נגד כאב ראש.
ספק אם אני מוסיף הרבה על הבחנותיה של גליה יהב:
"…ז'אנר שבו הנון-שלאנטיות החזותית מייצגת התנגדות רפה, מוחלשת, לא מתעקשת. […] העדפת הברה יחידה על פני סיפור שלם, של הצגת ריקנות וסתימות. […] מעגל סגור של אמנות ההערה הקטנה, הוויץ, הגחמה, ההברקה, פעולת ההסטה הפעוטה או ההוספה הזעירה. […] רוב העבודות בתערוכת 'טובין' הן במשקל זבוב…"
הפילים הכבדים הודחו מהאמנות. נותרנו עם הזבובים. הנה כי כן, חפצי ה"רדי-מייד" של תערוכת "טובין" ושכמותה משילים מעל עצמם כל סמליות, מטפורית ואחרת. החפצים הללו מצהירים סתמיות, מושג שלמדתי לתעבו עוד מאז ייחסה אותו שרה ברייטברג-סמל בסוף שנות ה- 70 לציורי רפי לביא ("האסתטיקה של הסתמי"). לאמתו של דבר, אפילו את האסתטי השילו החפצים האלה מעצמם במסורת הנון-אסתטי של דושאן, הגם שהם שומרים על "עיצוב" בסיסי. משמע, הם נזהרים שלא לגעת, חלילה, באנטי-אסתטי (שאז, ישמור האל, תתלווה להם אידיאה). וכך, גם כאשר תמר הירשפלד מניחה סבוני אסלה צבעוניים בשירותי המוזיאון (את עבודתה זו כבר פגשנו בתערוכה בבית סרז' תירוש) – הססגוניות האסתטית קורצת לנו כאומרת: "אני הרי ממש לא רצינית בכוונתי האסתטית. אני רק משתעשעת." ואל תגידו: הירשפלד עונה לנון-אסתטיות של האסלה של דושאן באקט של רה-אסתטיזציה. הגזמתם.
חפצי האמנות הנדונה זמינים מאד, פרוזאיים, ביתיים, זולים, המוניים, מהסוג של דוכני שקל ותשעים אגורות. אבל, שוב, חלילה לכם לקפוץ למסקנות של "ניאו-פופ" בכיוון ביקורת חברת השפע הקפיטליסטית, הטייקונית והאוליגרכית. שהרי, אמרנו: אמנות נטולת טענה אידיאית. בעצם, אמנות ללא טענה: כאשר פהד חלבי מציג משקל ביתי על משקל ביתי ("כמה שוקל המשקל?") הוא מציג טאוטולוגיה: משקל שוקל משקל. טאוטולוגיה אחרת: עבודתו של כריסטופר צ'יאפה, דאודורנט הפולט מתוכו גוף-חומר ירקרק החוזר בקשת אל דאודורנט זהה שלצדו. דאודורנט הוא דאודורנט. בתור הזהב המושגי כתב רוברט בארי באנגלית שורה אחת כיצירת אמנות: "יצירה בעלת מרכיב אחד בלבד". אלא שאז, למינימליזציה הטאוטולוגית נלוותה משמעות מודרניסטית של הצהרה על אוטונומיה (אמנות על אמנות) ושל אנטי חומריות. עתה, הטאוטולוגיה של רבות מעבודות "טובין" מנסה להימנע מטעינת טענות. אמת, גם ציור סוס כחול בידי פרנץ מארק אינו טענה ("הסוס הכחול הוא…"), אלא רק "סוס כחול". ברם, בדרך עקיפין, הענקת גוון כחול לסוס היא טענה פוביסטית כבדה, על כל המשתמע ממנה. שלא לדבר על עולם החיות של מארק, הנושא טענה עקיפה על תרבות וטבע וכו'. מנגד, אל תחפשו טענות ישירות או עקיפות כבדות-משקל בכדור הצבעוני המנופח שמציגה ראולה פרטניו על רצפת מוזיאון בת-ים, או בכרזת בר רפאלי (שמציג רוני וייס) הנפרשת ומתקפלת לסירוגין באמצעות מנוע זעיר. לכל היותר, מיני-טענות. בהתאם, גם ההכלאות ההזויות (צמד מטאטאי ניילון צבעוניים המחוברים בגבס; או מספר פחיות, מאפרות וכוסות המוקפאות כולן בתנוחה אלכסונית) נמנעות מסוריאליזם שעלול, חלילה, להתחבר לתת-הכרה. עומק והעמקה הם אויבי האמנות הנדונה.
מכאן גם הנקיטה בחפצים לא משומשים: שהשימוש באובייקט עלול לעטוף אותו – God forbid! – בפטינה נוסטלגית חמימה… לא, האמנות הזו זמנה זמן הווה, אמנות זמן רגע (וללא קסם ה"רגעי" של האימפרסיוניסטים). זוהי אמנות שדוחה כל אנרגיה חמה. וכמובן, אמנות הנמנעת מהאישי, גם כשהיא ידנית בהרכבותיה ובפירוקיה. בממלכת האובייקטים של ה"רדי-מייד" לסובייקטיבי לא תהא ממשלה.
משמעותי, שמרבית חפצי "טובין" הם חפצים נמוכים שעניינם בנמוך: נעליים (נעלי ספורט, נעל הליכה, אף נעלי בובה או תינוק), מטאטאים (רצפה), פרסות (קרקע), משקלים ביתיים (רצפה). משמעותי לא פחות, שהחפצים פרוביזוריים בצורה ובתוכן: חומרים מתכלים, חיבורים רופפים, הצבה בלתי מקובעת (אפרת קדם: "הסטודיו הנייד שלי", מקבָץ כלים ואביזרים)… "אנחנו כאן בשביל לא להישאר כאן הרבה זמן!", הם מכריזים. שום קלאסיקה לא תדבק באלתור החביב, אשר אף אינו מתיימר לישותיות הנזילה של הסקיצה (שהרי, אין העבודות הנדונות מכשירות דרך לעבודות "יציבות" יותר). לומר את האמת, זוהי אמנות נון-סובסטנטיבית, אמנות השוללת במוצהר את ישותיותה, אך מבלי לאשר שום אבסולוט נוסח אין, רוח, ערטילאיות.
לפי יהב, היצירות של תערוכת "טובין" מאתגרות את הפיסול הישראלי המונומנטאלי, הכבד והפאתטי. איני מבין על מה היא מדברת. האתגור הזה היה רלוונטי בתחילת שנות ה- 80, עם עליית מה שכיניתי פעם "פיסול תפאורה".[3] כבר עשרות בשנים שפיסול פוסט-אנדרטאי (בלשונו של אדם ברוך ז"ל) כמעט שאינו נוצר אצלנו. האובייקטים של 2013 אינם מתגרים אפוא בפיסול הישראלי, אלא יותר מתגרים בעצם מושג האמנות הרצינית. ויותר משהן מתגרות, הן קוברות (תמיר ליכטנברג אינו היחיד בתערוכת "טובין" שמציג שולחנות ציור של ציירים חברים. השולחנות נראים כרליקוויות של מדיום הציור).
אני חוזר אפוא אל השורות בהן פתחתי: האמנות הזו כל כך לא הכרחית, בכלל בלתי הכרחית, עד כי מתבקשת השאלה: לשם מה בכלל ליצור אותה ולהציגה? מנֵיה ובֵיה, השאלה: "טובין" או "רעין"?
[1] גדעון עפרת, "אמנות מינורית", אמנות ישראל, ירושלים, 2010, עמ' 27-61.
[2] הציטוטים מהמבוא של שרית שפירא לקטלוג תערוכת "מראית אין", מוזיאון ישראל, ירושלים, 2000.
[3] גדעון עפרת, "פיסול תפאורה", בתוך קטלוג תערוכת "80 שנות פיסול", מוזיאון ישראל, ירושלים, 1984. פורסם גם בספרון, "המדיום האמנותי", סתווית, תל אביב, 1987, עמ' 134-123.
המחסן של גדעון עפרת 