הערה על ציור לא מוכר של נחום גוטמן

             הערה על ציור לא מוכר של נחום גוטמן

 

גיליתי את צילומו בקטלוג המכירה הפומבית הקרובה של "מצא", ירושלים. בהקשר הגוטמני המוכר, הציור נראה לי מוזר למדי: שבע נשים מהלכות בקבוצה ביום בהיר לרקע שדה מוריק (שבקצהו הרחוק מבנה מזרחי רב-קשתי ולידו דקלים), נושאות סלי נצרים כבדים עמוסים באשכולות ענבים, באבטיחים (?) וביונים צחורות. הן יחפות, לבושות בגלימות ארוכות בעלות חזות "תנ"כית", למרביתן חזות מערבית, מיעוטן מזרחיות (עגילים גדולים לאוזניהן). בראש החבורה, בקצה השמאלי של הציור, צועד עלם כהה עור, לבוש רק באזור-בד למותניו ומניף בזרועותיו מוט גבוה שאיננו יודעים מה בקצהו. זהו. הקטלוג מציין: "נשים נושאות מוצרי חקלאות (הבאת ביכורים), שמן על בד, 1938 […], על ציור זה זכה האמן ב- 1938 בפרס-דיזנגוף…".

 

אני מכיר ומוקיר היטב את נשות הפרדס הערביות של גוטמן משנות ה- 20 וה- 30, אבל לא זה המקרה. אין כאן לא פרדס ולא ערביות. לכל היותר, בכוחי לשדך את הציור ל"אישה עם סלים" מ- 1930 – עלמה ספק-מזרחית ספק-מערבית יושבת בין שני סלי נצרים גדושי ענבים; או, לציור "נערה עם חמורים" מ- 1933 – עלמה דומה הנוהגת בשני חמורים הנושאים סלי נצרים מלאי ענבים. אבל, האמת היא, שהציור הנוכחי יוצא דופן בנושאו הטקסי וברוחו התנ"כית כלשהי, הגם שהרוח הארצישראלית האידילית אינה זרה ליצירת גוטמן. אבל, מה פשר הציור הזה?

 

העובדה שהנשים נושאות סלי פירות ויונים, מה גם שה"כרוז" הולך בראשן, מלמדת שאומנם עסקינן בטקס הבאת ביכורים. בדיקה במקורות מלמדת, שטקסי הבאת ביכורים חודשו בהתיישבות העובדת הארצישראלית ב- 1924, ותחילה בקיבוצי עמק יזרעאל (עין-חרוד, כפר יחזקאל וגבע). הייתה זו חגיגה משותפת שנערכה בשבתות או במהלך חג השבועות, בה הופגנו הישגי ההתיישבות ואשר נשאה את השם "חג הביכורים". והנה, מסתבר, שמרגע חידוש החגיגות החילוניות הללו (כידוע, חלק ממהלך רחב של ניסוח מחודש של חגי ישראל בתנועה הקיבוצית, חגיגות העומר, למשל), התעורר פולמוס גדול לרגל ביקורת קשה שהוטחה מצד החוגים החרדיים נגד המוסדות הלאומיים, ההנהלה הציונית והנהלת הקרן הקיימת לישראל (שגיבו את החגיגות. זו האחרונה אף נהנתה מהתמורה הכספית של ה"ביכורים").

 

בשיעור בנושא "חגיגות ביכורים לאחר החורבן", שיעור של הרב יהודה זולדן (שסוכם בידי תלמידיו), מפורט הפולמוס, על סך אינספור מובאותיו. כאן אני למד שרבני ארץ ישראל מחו מרה נגד ה"קידוש" לכאורה של הביכורים הנתרמים לקרן הקיימת לישראל, ועוד בימי שבת ומועד. שאלת "המקדיש ביכורים בזמן הזה" (משמע, לאחר חורבן המקדש, ועוד בימי קודש! והאומנם, מותר לנקוט במונח "ביכורים" ביחס למוצרים הנתרמים) הלהיטה את הרוחות, עד כי ב- 1927 נדרש הרב הראשי, אברהם יצחק הכהן קוק (הראי"ה), לנושא, כפי שמוכיח ספר השו"ת (שאלות ותשובות) שלו, "משפט כהן (ענייני ארץ ישראל)", סימן נ"ז. לאחר שדן בשאלת איסורי הנאה בביכורים ובשאלת המקדיש ביכורים לאחר החורבן, הסיק:

"אבל בביכורים לקהק"ל, שעצם העניין מוכיח שהוא כדי לגאול את הארץ, יכול להיות שגם לכתחילה אין בזה בית מיחוש, ובפרט שלדעת הרע"ב (רבי עובדיה ברטנורא/ג.ע) […], ולפירושו אין חל כלל שם ביכורים בזמן הזה, מכח גזירת הכתוב של "תביא בית ד' אלקיך". על כן לא מצאתי בזה מקום להקפיד כל כך בדיעבד. אבל מנהלי העניינים הלאומיים שלנו ראויים הם לגערה, על אשר הם נוהגים קלות ראש בכל קודש, ואינם שמים לב שלפעמים יוכל איזה ביטוי להביא תקלה לרבים, והיה הדבר ראוי להיעשות ע"פ הוראת רבנים. […] ומכל מקום, מה שאפשר בדרכי נועם למנוע מביטוי זה משום לעז – ודאי ראוי הוא והגון."

 

הסערה הייתה רבה. ב-כ' בסיון תרפ"ז, נערכה בירושלים אסיפת מחאה רבת משתתפים בבית כנסת הגדול "בית יעקב", שבחורבת ר' יהודה החסיד ברובע היהודי. באסיפה נאמו הרבנים הראשיים: הראי"ה קוק והרב יעקב מאיר, הרב מאיר בר אילן, והרב מ"ז מרגליות, נשיא הכבוד של אגודת הרבנים באמריקה. בהחלטות האסיפה נאמר, בין השאר:

"חובה גדולה וקדושה מוטלת על כל עסקני היישוב וראשי ההסתדרות הציונית המרכזית והארציות, לעצור בכל תוקף ועוז, שלא ייעשו עוד דברים נוראים שכאלה וכיוצא בזה, ולא יתבזו הקודשים, קודשי התורה והאומה, על אדמת הקודש."

 

זמן קצר לאחר מכן, כתב הסופר ר' בנימין (ר' יהושע רדלר-פלדמן) רשימה כואבת בנושא:
"הן את חגי ישראל הם אמורים לחוג, חג האומה העברית, חג האדמה העברית… הן זה להם חפץ לשוב אל המסורת העממית. והם הזרים למחצה לא שיערו בנפשותם, כי דווקא בזה הם עושים מסורת קדושה זו פלסתר, כי המעשה הזה הוא חיתוך באיזמל בגופו החי של העם, אשר בהכרח יתגודד ויזדעזע מעוצמת הכאב."

 

החגיגות נמשכו, הסערה לא שככה, ובשנת 1933 פנה שוב הראי"ה קוק במכתב לאנשי נהלל בעניין זה. גם כאן הוא בירך על עצם המפעל ההתיישבותי, אך הדגיש שאין אלו ביכורים ממש, ואין לחלל את השבת והחג בעבורם. מבחינתו, לא ב"ביכורים" מדובר, כי אם ב"זכר ביכורים", שהרי בית המקדש אינו קיים. קולו של הרב קוק לא היה היחידי. הרב הרצוג, הרב עוזיאל ורבנים חשובים נוספים התפלפלו בנושא ופשפשו בקרבי פרשנויות יהודיות לדורותיהן על מנת להוכיח את הקיבוצים והמושבים, ובעיקר את הנהלת הקק"ל. בלט, עם זאת, הרב קוק בגישתו הסלחנית, שחיבקה את התנועה ההתיישבותית, למרות הכל. את כל הדברים הללו למדתי, כאמור, משיעורו של הרב יהודה זולדן, שהוא מחקר מקיף ורציני בנושא.

 

כידוע, דבר לא עזר לרבנים. התנועה ההתיישבותית המשיכה לחגוג את "חג הביכורים" בטקסים חילוניים-חקלאיים שנמשכו אל תוך שנות ה- 40 וה- 50. ציורו של נחום גוטמן מ- 1938, כך נראה לי, מתגייס לתמוך בחגיגות החקלאיות הללו. גוטמן הפקיע את "הבאת הביכורים" מכל הקשר כוהני דתי. הוא מציג טקס הצומח הישר מעבודת השדה, וכשהוא מציב בראש חבורת הנשים את ה"כרוז", הוא עושה זאת במתכונת ה"כרוזים" שצעדו בראש כל ענף מענפי המשק והכריזו בשלט על תוכנו. בה בעת, גוטמן מעניק צביון תנ"כי לטקס, אך מבקש לעקוף את ההקשר הדתי של החג ולהעמידו על קרקע חקלאית. וכשהוא כולל בחבורת "מביאות הביכורים" נשים ממוצא מערבי ומזרחי גם יחד, הוא מבקש לומר "קיבוץ גלויות" הלובש זהות מתחדשת בישראל.

 

בילדותו, כך תיאר בספר "בין חולות וכחול שמים" (1980), אהב נחום גוטמן לפסוע בחולות הסמוכים לנווה-צדק, כשהוא נועץ את נעלו בעקיבות נעליו של הרב קוק. דומה, שגם ב- 1938, ביקש גוטמן להלך בעקבות הרב הנערץ עליו, אשר השכיל לתמוך בטקסי "הבאת הביכורים" החדשים, חרף כל הסתייגויותיו הדתיות.  

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: