ישמעאל חוצה את הירדן

                       ישמעאל חוצה את הירדן

 

"בלדד הכחוש וגבה-הקומה עמד כנווט בראש המשמרת הראשונה, ובעוד הספינה הישנה מעמיקה צלול לתוך המשברים הירוקים ומתיזה את הכפור המצמרר על כל קצותיה, ובעוד הרוחות מיללות והחבלים מפרכסים, התנסר קולו הכן –

'מעבר לנהר שדות-חמדה

עומדים עוטי יָרקָם צוהל.

כך ליהודים כנען שם עמדה

עת הירדן בתווך התגלגל.'..."[1]

 

במקור האנגלי נקרא השיר כך:

"Sweet fields beyond the swelling flood,

Stand dressed in living green.

So to the Jews old Canaan stood,

While Jordan rolled between."

 

זה עתה יצאה ה"פֶקווד" להפלגתה מהרציף של ננטאקט לשלוש שנים של מסע צֵיד-לווייתנים, ובראשם מפלץ-הלוויתן האימתני, הנורא והמרושע, מובי דיק. ישמעאל, המספר את הסיפור, מאזין רוב-קשב לשירו של בלדד הזקן, הלא הוא בעל הספינה העומד להיפרד מספינתו (שמו מקשרנו, כמובן, ל"איוב", מקור תנ"כי למיתוס הלוויתן ולפרשת התעמרות אלוהית באדם. בלדד התנ"כי, אנו זוכרים, הוא גם זה שלימד: "…אנוש רימה ובן-אדם תולעה"[2] – כמעט פתיון לדגים…). ישמעאל מאזין ומתמוגג:

"מעולם לא ערבו המילים המתוקות הללו לאוזנַי יותר מבאותה שעה. מלאות היו תקווה והגשמה."[3]

 

שירו של בלדד מעלה את ההשוואה: מחד גיסא, ספינה הנפרדת מהיבשה ופותחת במסע ההגשמה ההרואי בים הגדול; ומאידך גיסא, בני ישראל הנפרדים מהמדבר לקראת כניסתם לכנען וכיבוש הארץ. אקט היציאה מהנמל מוקבל על ידי מלוויל לאקט חציית הירדן. "המשברים הירוקים", שאודותם שר בלדד, שבים אלינו בשירו בצורת השדות הירוקים של כנען.

 

יש לי עניין אישי מיוחד בפרשת חציית בני ישראל את הירדן וכניסתם לארץ המובטחת. בשנת 2001 ביליתי חצי שנה באוניברסיטת פנסילבניה, כשאני מנסה לענות על השאלה – הכיצד זה, שפרשה כה מכרעת ודרמטית בתולדות עם ישראל, פרשה שהוקצו לה שני פרקים תמימים בפתח ספר "יהושע", הכיצד זה שכמעט לא אוירה בידי אמנים יהודים? את מסקנותי פרסמתי במאמר, "וושינגטון חוצה את הירדן"[4], טקסט רב-ערוצי ששלח אותי להרבה מחוזות באמנות ובספרות וסופו בפרקים אחרונים של ספר "יחזקאל", בהן מצאתי תשובה-מה לשאלתי. שכאן נבעו מים מתחת למזבח המקדש ואלה הלכו וגאו עד כי הפכו לנהר הירדן, שהוגדר כ"שער המזרח" – שער השמור לקב"ה, ולו בלבד.

 

והנה, עתה, אני נתקל בשירו הנ"ל של בלדד, שפותח בפנַי אפיק נוסף לאותו אירוע מכונן של חציית הירדן. הקבלת היבשה של ניו-אינגלנד למדבר סיני אינה מפתיעה איש מקוראי "מובי דיק", בהכירם היטב את הקטרוג העובר לכל אורך הרומן כנגד עולם היבשה כעולם מת. החיים הם בים, באוקיאנוס. אך, זיהוי האוקיאנוס (ההודי והשקט, במקרה של "מובי דיק") ולווייתניו עם כנען, הים בבחינת הארץ המובטחת, נושא עמו מסר מר: שכן, ביודענו את האסון הצפוי לכל מפליגי ה"פקווד", בעקבות פגישתם הרת-האסון עם מובי דיק השטני, לא נותר לנו אלא לראות בארץ המובטחת את ארץ המוות. הקץ טמון בהבטחה. דרידה היה חותם על זה.

 

קודם לשירו של בלדד, פגשנו בכנען אחרת. היה זה בפרק 6, כאשר ישמעאל תיאר את מעלותיה של ניו-בדפורד:

"העיר עצמה היא אולי המקום היקר ביותר לחיות בו בכל ניו-אינגלנד. ארץ שֶמֶן היא זו, אמנם כן, אולם לא ארץ דגן ותירוש ככנען. הרחובות אינם זבים חלב; אולם, חרף זאת, הרי בשום מקום בכל אמריקה לא תמצא […] גני-ציבור ובוסתנים שופעים יותר מאשר בניו-בדפורד."[5]

 

כנען היא אפוא אמת-המידה למקום אוטופי, מקום גן-עדני שבו יוגשם מירב האושר האנושי. עתה, בשירו של בלדד, האוקיאנוס הוא מקום האושר המצופה. נציין לעצמנו, שהעיר "כנען החדשה" (New Canaan) ממוקמת בניו-הייבן, בסמוך לניו-בדפורד שבקונטיקוט.

 

אך, קודם להכרת "כנען" של מלוויל, נתעכב לרגע קט ב"ירדן" שלו, שהוא – כך יוצא מהמשוואה – הנמל של ננטאקט, אשר ממנו מפליגה הספינה אל האוקיאנוסים. ננטאקט היא אי במסצ'וסטס. תיאור האי על ידי מלוויל עומד כולו בסימן חול:

"הבט בה – סתם תלולית, וחול כעומק המרפק; כולה חוף, בלי רקע. החול אשר שם רב הוא כל-כך עד שלמעלה מעשרים שנה יוכל לשמש תחליף לנייר-סופג. […] עלה-עשב אחד הוא שם נווה-מדבר, שלושה עלים במהלכו של יום הם ערבה; שנועלים הם נעלי חול נודד..."[6]

 

אמרו אפוא: ננטאקט של מלוויל היא נהר הירדן שהפך לחרבה ("הים ראה וינס הירדן ייסוב לאחור") לקראת חצייתם של בני ישראל לתוך הארץ המובטחת.

 

כל שנותר לנו עתה הוא לראות כיצד הפך מלוויל את כנען לתופת. אין פרק בכל 135 פרקי "מובי דיק" שאינו מרמז או מתאר במפורש תופת זו, שסופה טביעת ה"פקווד" והמרתה ב"ארון קבורה", שעליו נישא ישמעאל הפצוע. וכך, אם המרגלים, ששלח משה לכנען, שָבו ודיווחו על ענקים אימתניים המתגוררים בה, כנען האוקיאנית של מלוויל מאוכלסת בנפילים אימתניים שהם הלווייתנים, שהמחריד שבהם הוא מובי דיק:

"ברום גלי האוקיאנוס, הלוויתן

ענק אונים בסער אדירים,

ישיש מופלא, במקום אַלים יגבר,

ומלך הוא על ים אין-מצָרים."[7] 

 

בני ישראל מיגרו את נפילי כנען. מלך הענקים של האוקיאנוס מחסל את כל מפליגי ה"פקווד" (למעט, כאמור, פציעת ישמעאל). ישמעאל התנ"כי, בנה של הגר, גורש עם אמו אל המדבר, ואם תרצו – הוא גורש מחסד המים. זוהי עקידת ישמעאל. סיפור ישמעאל של מלוויל הוא סיפור עקידה מקביל המתרחש ב"כנען" האוקיאנית ומסקנתו – גירושו של ישמעאל ממרחב המים (הים) בחזרה אל המדבר (היבשה). מיהו אברהם המגרש בספרו של מלוויל? זהו אחאב, הקברניט, שמנוי וגמור עמו לנקום במובי דיק. בתאוותו זו גזר אחאב את גורלו של ישמעאל: הוא הביאו לים רק בכדי לדון אותו ליבשה, למדבר. וכך, כאשר קברניט הספינה, אחאב, מתבונן בראש ערוף של לווייתן, המונח על הסיפון, עולים בו יחדיו דימויי המדבר ואברהם:

"(הראש) כל-כך דומה היה לראשו של הספינקס במדבר. […] הוי ראש! מה שראו עיניך די בו לבקע כוכבי-לכת ולהפוך את אברהם לכופר גמור..."[8]

 

בני ישראל היו ערב-רב של עברים, חלקם עובדי אלילים מצריים שהונהגו על ידי משה בדרך לגיבושם כעם, עם ה', וכניסתם לכנען. אנשי ספינת הצַיד, "פקווד", הם ערב-רב של נוצרים ופגאנים – ילידים פראים ואף קאניבלים. כ"דור המדבר" התנ"כי – הם ימותו, הגם שבאו ל"כנען" שלהן, זו הכנען הימית שנתגלתה להם כמדבר כיליונם.


[1] הרמן מלוויל, "מובי דיק", תרגום: אהרון אמיר, כתר, ירושלים, עמ' 110.

[2] "איוב", כ"ה, 6.

[3] לעיל, הערה 1, שם.

[4] בתוך ספרי, "וושינגטון חוצה את הירדן", הספרייה הציונית, ירושלים, 2008, עמ' 222-212.

[5] לעיל, הערה 1, עמ' 47.

[6] שם, עמ' 73.

[7] שיר ציידי לווייתנים, שם, עמ' 18.

[8] שם, עמ' 308.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: