לצד "האריה השואג" הז'בוטינסקאי[1], שהשלים אברהם מלניקוב ב- 1934 בתל-חי, הצטרפה, כעבור עשרים שנה, אנדרטה "ימנית" נוספת, אף היא בסימן אריות. היה זה פסל ארד (3.5 מ' גובהו), מעשה ידי חנה אורלוף, שהוצב ב- 27 במאי 1954 ברמת-גן, בקרן הרחובות ז'בוטינסקי ורש"י, מול תחנת המשטרה, בה נשבה דב גרונר הפצוע, ומאוחר יותר, הוצא-להורג בתלייה. למעשה, האנדרטה נוצרה לזכרם של ארבעה הנופלים במתקפת אצ"ל על התחנה הבריטית ב- 23 באפריל 1946, במטרה להחרים נשק מהמחסנים לשימוש המחתרת. ב- 1952 התעורר בעיריית רמת-גן ויכוח בעד ונגד הקמת אנדרטה שתנציח את לוחמי האצ"ל. אך, אברהם קריניצי, ראש-העיר, הכריע:
"…בוודאי ישנם לכל אחד מאיתנו חשבונות פוליטיים, אולם חושבני שאף אחד מאיתנו לא יתווכח על אישיותו של דב גרונר, אשר הקריב את חייו בצורה כה נועזת למען המולדת."
עתה, בחרה ועדה ציבורית בחנה אורלוף, שכבר נודעה אז כאחת מחשובות אמני "האסכולה היהודית של פאריז", וזו החלה בעיצוב צמד האריות. לימים, תסביר הפסלת, שהעדיפה עיצוב בעלי-חיים בתקווה שהפסל יתקבל ביתר קלות על-ידי תושבי ישראל, שאינם מורגלים בפסלים עירוניים. במקור, תכננה פיסול חד-קרן (מסמלי הממלכה הבריטית) שנלחם באריה העברי. אלא, שחששה מזיהוי חד-הקרן כדימוי אלילי, כשם שהשתדלה לא לפגוע ביחסי בריטניה-ישראל. סופו של דבר, בחרה בשני אריות: גור-ארי-יהודה הצעיר והקטן נועץ את ציפורניו באריה הבריטי הקשיש והגדול.
כ- 50,000 אישה ואיש הצטופפו בערב האביבי ההוא, בשעה שש, לנוכח האנדרטה העטופה ביריעת תכלת-לבן ובמרכזה סמל ארגון האצ"ל. ההמונים המתינו בהתרגשות להגיעם של מנחם בגין ועמו חנה אורלוף, שהייתה אז בת 66 ושהגיעה במיוחד מפאריז, בה התגוררה כמעט כל חייה מאז 1910. בשורה הראשונה של בימת המכובדים ישבו תריסר חברי אצ"ל-לשעבר, שנידונו למוות על-ידי הבריטים אך שרדו. עמם ישבו ותיקי הגווארדיה הז'בוטינסקאית, דיפלומטים בינלאומיים, ראש-עיריית רמת-גן, ותיקי המחתרות ונציגי מוסדות תנועת החרות. עוד מעט, גם יגיע פרופ' יוסף קלאוזנר, שיתקבל במחיאות-כפיים ויישא דברים בלהט. הנאומים – שלו, של בגין ושל קריניצי – יודפסו למחרת-היום בעיתון "חרות", מעוטרים בסופרלטיבים. "גור אריה יהודה קם והנחיל לעמו את ארצו כולה לעדי-עד", קרא בגין בקול נרגש מעל הבמה ולקול תשואות ההמון.
שעה קלה קודם לתחילת הטקס, עצרה המשטרה את תנועת כלי-הרכב בין קולנוע "רמה" לבין בית-החרושת לשוקולד "צ.ד.". הרחבה שממול לתחנת המשטרה גודרה כולה בחביות ובחבלים, דגלים התנוססו מכל עבר ומעל הבימה תלתה כתובת-ענק, ציטוט מברכת-יעקב: "גור אריה יהודה יודוך אחיך". על דופן אחד של בסיס-האנדרטה נרשמו מילותיו של זאב ז'בוטינסקי: "בלהב המרד שא אש להצית". על הדופן האחר נכתבו מילותיו של דוד רזיאל: "ההולכים למות מקימים אותך מולדת".
בשעה שש וחצי בדיוק נשמעה צפירה והטקס החל. דגל המדינה הורד לחצי-התורן, תזמורת ניגנה את המנון בית"ר, ארבעה לפידים הודלקו מסביב לאנדרטה (סמל "להב המרד") ושלושה מבין הנידונים-למוות ששרדו הטמינו למרגלות האנדרטה 15 שקיות-עפר שהובאו מרחבי הארץ מקברות עולי-הגרדום. 120 זרים, בהם זר של חנה אורלוף, הונחו על מקומות ההטמנה. ואז החלו הנאומים. בגין התייחס בדבריו בעיקר למרד המחתרות נגד השלטון הבריטי. "מפקד המרד נושא דברו", תהיה למחרת כותרת הדיווח ב"חרות" ("…נאום מרתק, שחשמל את קהל-הרבבות", יתאר העיתונאי). לקראת סוף נאומו, הגביר בגין את טון-קולו וקרא:
"אתם המורדים, הלוחמים, הרימו ראשיכם אל מצבת הזיכרון ותדעו, כי היה שכר למפעלכם. ואתם, אזרחי ישראל ונוער עברי, שאו עיניכם אל האריות ואל חיבוקם הקרבי, ותדעו כי לא בחסדי לאומים יצאנו מעבדות לחרות…"
אחרי בגין נאם פרופ' קלאוזנר, שהילל את הפסלת באומרו:
"כבוד ויקר לפסלת המפורסמת בעולם והמהוללת בישראל ובעמים, הגברת חנה אורלוף שתפסה את המפעל הגדול של מלחמת השחרור בישראל וגישמה אותו בפסל אדיר, שיעמוד לדורות."
50,000 הנוכחים לא ידעו את נפשם.
מעולם לא רווה הימין העברי נחת אמנותית כבאותו ערב. וגם מאז ועד היום לא נוכל להצביע על אירוע כגון זה, המאחד ומשגב יצירת אמנות ישראלית ביחד עם נאמני בגין לדורותיהם.
*
שבע שנים חלפו מאז המהפך השלטוני בישראל שהעלה את בגין לראשות הממשלה, ובשנת 1984 הנפיק הדואר בול המייצג את האנדרטה לדב גרונר. היה זה אחד מתוך סדרת בולים שהוקדשו לפיסול ישראלי [לצד פסלה של חנה אורלוף: יצחק דנציגר ("עקלתון"), דוד פלומבו (שער "אוהל יזכור"), יגאל תומרקין (אנדרטת חטיבה 8 בבקעת-הירדן) ודוד פולוס (אלכסנדר זייד)].[2]
[1] גדעון עפרת, "למי שאג האריה?", בתוך: "על הארץ", כרך ב', ירון גולן, תל אביב, 1993, עמ' 996-969.
[2] תודתי ליאיר טלמור על המידע השלם בנושא בולי הפיסול.
המחסן של גדעון עפרת 