"ואני ראיתי ברוש". גם אני ראיתי, "ברוש לבדו"; אך, לא "ברוש לבדו איתן". כי את "ברוש-הרצל" ראיתי במוצא, תל-ארזה, כלומר את "ארז-הרצל", ובעצם – את שרידיו.
2 בנובמבר 1898. תאודור הרצל, דוד וולפסון ומקס בודנהיימר מגיעים לביקור במושבה מוצא, הסמוכה לירושלים, אצל בית האיכר ובעל האדמות באזור, שמואל ברוזה. מעט לאחר מכן, טיפס הרצל ברגל עם מארחו ועם צמד ידידיו אל ראש הרכס והכריז: "במקום הזה ראוי שיוקם בית-הבראה לאנשי הרוח בעמנו!". מיד לאחר מכן, כפי שרשם הרצל ביומנו – "במוצא נטעתי באדמת ברוזה, על מורד ההר המוגן, ארז רך. וולפסון נטע תמר קטן […]. עם רדת הערב חזרנו לירושלים."
כך נולדה הסאגה של "ארז-הרצל", הלא הוא ברוש. "כארז בלבנון ישגא", קרא ברוזה בהתרגשות, והפסוק מ"תהילים" מ"ג נרשם למרגלות העץ, שאליו עלו לרגל חובבי ציון למיניהם, בהם תלמידי "בצלאל" בטיוליהם. אלא, כידוע, ההיסטוריה לא האירה פנים לברוש, ובוקר אחד באביב 1915, נמצא העץ גדוע ושרוף, ככל הנראה מעשה ידיהם של לאומנים ערביים מהכפר השכן, קאלוניה:
"… משנודעה גדיעת הארז (הברוש…) בידי ערבים, הוזעקו תלמידי "בצלאל" ואלה נשאו לירושלים את הגזע עטוף דגלי הלאום במשך לילה תמים. המונים נהרו אחר הגזע כבמסע הלוויה. הגזע הובא ל"בצלאל" והונח מאחורי עגלת-מונטיפיורי. פרופ' ש"ץ נשא נאום נרגש בפני הציבור הזועם והבטיח, שיבוא יום, ומשתיבנה האוניברסיטה העברית, ישמש גזע הארז תורן מרכזי עליו יונף הדגל העברי…"[1]
הנה כי כן, היה זה "בצלאל" ששימר את אגדת "ארז הרצל", כאשר בשני שטיחים לפחות, שניהם נארגו במחלקת השטיחים בתאריך סמוך לגדיעת העץ, כיכב הברוש כשהוא ניצב איתן ("הנה ברוש לבדו/ עד השמים") בלב תל אבנים, או – בשטיח אחר, טריפטיכוני, הוא נתמך, לא פחות, מאשר על-ידי דימויי "אשל-אברהם" ו"הר-סיני": המיתולוגיזציה של ארז-הרצל.
מכאן ואילך, נותר בדל-הברוש המוכה והיבש במקומו, כלוא בתוך ויטרינה, אנדרטה – ספק טראגית ספק אירונית – על גורלם של חזונות אוטופיים, הגם שבית-ההבראה הוקם-גם-הוקם בתל-ארזה, ולימים, אף הומר בבנייני יוקרה.
אך, באשר לאמנות הישראלית, דומה, שארז-הרצל כמעט שלא העסיק יותר את אמני הארץ, למ̞ע̤ט קומץ סופרים, דוגמת ברוך שראל (1955), או עודד בורלא (1992), שחיברו ספרונים מאוירים בנושא (יחזקאל קמחי, הצייר מקיבוץ יקום, אייר את ספרו של שראל). דימוי "האוד המוצל מאש" הפך שגור רק בהקשר לניצולי השואה.
אך, לא בדיוק: ב- 1977 יצר יוסף ששון צמח, היושב באמסטרדם, את הציור המצולם להלן ובו צייר בדיו שחור ברוש גבוה ואפל ומעל לדימוי מועתק של דיוקן הרצל (הנוכח בייצוג שיערו בלבד – הראש, הגבות, הזקן, השפם). בציור-המשך, המיר י.צמח את הברוש בצללית שחורה של מפת ישראל בגבולות הקו הירוק. הרושם המתקבל הוא זה של דימויי אבל על הבטחה לאומית שלא הוגשמה.
שנים ארוכות נקפו, עד שבאה אלה ליטביץ – מי אם לא היא – וב- 2019 יצקה בארד, אחד לאחד, את השריד האומלל של "ארז-הרצל". "ההבטחה", קראה לעבודתה, שתוארה על-ידי האוצרת השוויצרית, מארן בראונר:
"יציקת ארד של גדם-עץ, שרידי העץ שנטע תאודור הרצל בארזה, פלסטינה, ב- 1898. האב הרוחני של מדינת ישראל והמייסד הראשי של הציונות המדינית נטע את העץ כסמל למתיישבים היהודיים, אך ב- 1915 נשרף העץ. מאז, מוגן הגדם בכלוב ברזל וזכה למעמד של מונומנט, אך כמעט איש אינו יודע על קיומו. בעבודתה, 'ההבטחה', האמנית לא זו בלבד שמעלה שאלות על גורל המחווה הלאומני של הרצל ומשמעות המונומנט, אלא גם בוחנת באורח ביקורתי את ניכוס הטריטוריה – ובמקרה זה, באמצעות שימוש בצמחיה כמניפולציה על הנוף, אשר נראה טבעי רק באופן מלאכותי."
אמנים ישראלים רבים לאינספור ציירו ומציירים ברושים. אין עוד עץ שמצויר בישראל יותר מהברוש, לא אחת בדין זיקתו לבתי-קברות. אחד מהבולטים באמני הברוש הוא ישראל רבינוביץ', מי שעיצב ברושים מיניאטוריים בברזל ובפחם (דמוי פיח, שריפה וכתובות-אש), כולם אלגיים. תערוכה שהציג ב- 2018 בבית-האמנים בירושלים נענתה, בין השאר, במאמר ב"מקור ראשון", שקשר בעקיפין את ייצוג הברושים עם ברוש-הרצל:
"גם ברושים הם דימוי חשוב בתערוכה הזו. עץ הברוש […] נכנס לאיקונוגרפיה הציונית לאחר נטיעתו של ברוש (או ארז, לפי חלק מהתרגומים) על ידי הרצל בביקורו באזור מוצא בשנת 1898. הברוש שניטע על ידי הרצל קיבל מעמד כמעט מקודש כסמל התחייה והדימוי שלו נארג בשטיחים וצויר על אריחי קרמיקה שיוצרו בבתי המלאכה של בצלאל. עם הזמן התרופף הקשר הישיר להרצל והוא ידוע בעיקר להיסטוריונים של אמנות התקופה, אבל קומתו התמירה של העץ ועמידותו היחסית עזרו להפיכתו לסמל לאומי […] כאמור, גם הברוש זוכה לטיפולו האמנותי של רבינוביץ. אחרי שנים שבהן הוא שכפל אותו בחתיכות מתכת דו ממדיות, עבר הברוש הסטה לצורה עדינה ומרגשת בהרבה. כתובות האש הנשרפות שלו משאירות אחריהן עקבות, פיח שחור המזכיר יותר מכול את צלליתה של שורת ברושים. שורת הברושים הזו היא דימוי של העדר, של 'רשימו'[2] המשאיר חותם וזכר אך אינו הדבר כשלעצמו."[3]
למרות המאמץ לקישור העקיף, ניתן להודות: הברוש של הרצל נשכח באמנותנו. אלא אם כן, נסתכן בספקולציה פרועה ונבקש לראות בברוש הנשרף והצונח של משה גרשוני מ- 1982 את ברוש-הרצל. נכון, הברוש של גרשוני זוהה דרך-קבע עם הברוש של ון-גוך ("ליל-כוכבים" 1888) כסמן של טירוף וטרגדיה. ברם, הכיתוב הנלווה באחת מגרסאות הברוש של גרשוני – "סוכת דוד הנופלת", שמשמעותו הלאומית מחייבת את הציור כולו – מצדיק-כלשהו קישור הברוש גם עם ה"ארז" ההרצליאני שנשרף וקרס. לא ידוע על התבטאות כלשהי של האמן בכיוון זה. אך, בהכירי את נפש-האמן ז"ל, דומני שהיה מקבל עליו את דין הפרשנות היצירתית הנדונה.
ועדיין ממתין במוצא בדל-הברוש לאמנים.
*
לא חלפו דקות רבות מאז פרסום הטקסט הנ"ל, והנה מגיע אלי מייל מאותו דוד (דוכי) כהן, המצוטט לעיל בהקשר לעבודותיו של ישראל רבינוביץ. וכותב ד.כהן:
"שנה וקצת אחרי שכתבתי את הביקורת הזאת, ביוני 2019, הצגתי את תערוכת הגמר שלי בבית הספר לאמנות 'פרדס'. התערוכה עסקה בין השאר בדימוי של הרצל ובקדושה שלו במרחב הישראלי והיה ברור לי שהארז של הרצל ימצא את מקומו בתוכה. היו כמה כיוונים, ולבסוף בחרתי להתייחס ישירות לשטחי בצלאל הנושאים את הארז ויצרתי שטיח קיר ובו ארז בגודל מלא (למעשה, 4.80 מטר, כגובה התקרה בגלריה החדשה בטדי בה הוצגה התערוכה). דימוי הארז הדקורטיבי מהשטיחים הקדומים נגזר והועתק על ידי והפך לאובייקט אחר לגמרי, המשחק גם עם אורנמנטיקה מזרחית, ואפילו עם דוגמת הגלימה של הרב עובדיה יוסף. תוך כדי שהצגתי את העבודה הגיעה לאזני שמועה שאלה ליטביץ עובדת במקביל על ארז הרצל משלה. אולי משהו בצייטגייסט הוביל אותנו לעבוד על אותו 'ארז' במקביל ממש. בחודשים האחרונים הארז שלי הוצג מחדש, בתערוכה 'וגם פורחת' באוצרותו של אלחי סלומון בגלריה 'גאולה' בירושלים."
להלן צילומי ה"ברוש" ולמרגלותיו "נר-הרצל":
[1] גדעון עפרת, "החזון של בצלאל: 1929-1906", בתוך: "בצלאל 100" (עורכים: דוד טרטקובר, גדעון עפרת), כרך א, בצלאל, ירושלים, 2006. המאמר מופיע גם באתר-המרשתת הנוכחי.
[2] המונח ה"קבלי" המציין את החלל הריק שקדם לבריאת העולם.
[3] דוד (דוכי) כהן, "כתובת אש במוזיאון", "מקור ראשון", 26.3.2018.
המחסן של גדעון עפרת 