מרבית פסליו ותבליטיו של אברהם מלניקוב מהשנים 1926-1924 טיפלו בנושאים לאומיים וקראו לשחרור לאומי: כזה היה תבליט-העץ, "הנשמה החצויה" (שתמך בהתגייסות לגדודים העבריים); כזה היה תבליט-העץ, "יציאת מצרים" (שנשא את המסר – "מעבדות לחירות"); או שני תבליטי-העץ של "הרוגי-המלכות" ("רבן גמליאל" ו"ר' ישמעאל כהן גדול"); או הפסל (תחילה בגבס, ולאחר מכן, בארד), "ר' עקיבא" (אף הוא "הרוג-מלכות"). אפשר, שגם פסל-האבן האבוד, "אשת-תקופתנו" (1923), המייצג אישה עירומה המליטה בזרועותיה את ראשה המורכן על ברכה – אפשר שהוא גרסתו של מלניקוב ל"יהודה השבויה", הכנועה. אך, לזאת אין סימוכין.
פסל-האבן, "יהודה המתעורר", שפוסל ב- 1925 (ומוצב ב"פארק הלאומי ברמת-גן), מצטרף אפוא לקריאותיו של מלניקוב להתעוררות לאומית גאה ולוחמנית, קריאה ששיאה הידוע הוא "האריה השואג" בתל-חי (1934-1928).
"יהודה המתעורר" מייצג גבר צעיר, אתלטי ומעורטל, יושב על הקרקע, ברכו הימנית מכונסת תחתיו, כף ידו הימנית שלוחה מטה ולוחצת בקרקע כתומכת בהתרוממות הגוף, זרועו האחרת מונפת מעל ומאחורי ראשו (המעוצב בפרופיל קלאסי-יווני) הנישא שמאלה בגאון. א̞מת-זרועו השמאלית של "יהודה" נתונה בחלקה בתוך רצועת בד המשמשת כקלע (במסורת רצועת-הקלע בפסל "דוד" של מיכלאנג'לו); ובהתאם, בכף-ידו השמאלית והמוסתרת הוא לופת אבן. בית-דוד, נזכיר, שלט בממלכת יהודה למעלה מ- 400 שנה, עד לחורבן הבית הראשון. ועוד יצוין: חרף נטייתו הארכאיסטית-מזרח-תיכונית של מלניקוב ביצירות האחרות שלו מ- 1925, פסל "יהודה המתעורר" קלאסי בעיצובו.
האיקונוגרפיה המוכרת של "יהודה השבויה" ו"יהודה המשתחררת" נוטלת אותנו אחורנית, תחילה, לשנת 70 לספירה, שנת כיבוש ירושלים וחורבן בית-המקדש בידי הרומאים. את ניצחונם סימנו הכובשים בהטבעת המטבע Judea Capta , יהודה השבויה, המייצגת אישה (יהודה) יושבת אבלה וחפוית-ראש תחת עץ דקל, אשר מעברו השני (מאחוריה) ניצב חייל רומאי. במטבע אחר, נראית רק היהודייה יושבת למרגלות הדקל כשידיה אזוקות מאחורי גבה. בגרסה אחרת, מופיעה רק אישה היושבת אזוקה סמוך לדקל ומעל למילה Judaea.
מהיכן נטל מלניקוב את רעיון "יהודה המתעורר"? קודם כל, מהאידיאולוגיה הז'בוטינסקאית שלו ומכוונתו לענות תשובה לאומית גאה למטבע הרומי – "יהודה השבויה". בתור תומך נלהב ב"גדודים העבריים", לבטח הכיר מלניקוב את תליון-הכסף "יהודה המשתחררת", שנוצר ב"בצלאל" ב- 1918 לכבוד מתנדבי ה"גדודים" ובו נראית האישה האזוקה קמה על רגליה ומשתחררת משלשלותיה, כאשר מצדו האחר של עץ הדקל הסמוך נראה חייל רומאי חמוש אך נסוג. ב- 1925, נחנך בתל אביב בית-ביאליק ובתוכו, בין הקישוטים, אריחי קרמיקה "בצלאליים" (עיצוב: זאב רבן, ביצוע: המחלקה לקרמיקה בראשות יעקב אייזנברג), ובהם גם אריח החוזר אל דימוי המטבע של Judea Capta.
כאשר ניגש אפוא אברהם מלניקוב לעצב את פסל "יהודה המתעורר", עמדו נגד עיניו התקדימים הללו. אך, לא הם בלבד. כי, לא פחות מהם, סביר ביותר שעלו בתודעתו שני פסלי "המשיח הכבול" שיצרו חנוך גליצנשטיין (1905 בקירוב) ובוריס שץ (1909).
גליצנשטיין, שעותק פסלו היה מוצב בחצר "בצלאל", עיצב בשיש את המשיח שמוט-ראש וכבול, יושב על סלע החרוט בצורת מגן-דוד ועם המילים "ה' ניסי". המילים מחזירות אותנו ל"שמות" יז, 15, לניצחונם של בני-ישראל על עמלק, שבעקבותיו – "ויבן משה מזבח ויקרא שמו ה' ניסי." המשיח של גליצנשטיין מחכה לנס אלוהי, אולי גם למנהיג בשיעור קומתו של משה. סביר, שמלניקוב חשב יותר על יהושע בן-נון, שהנהיג את הקרב (ופחות על אהרון וחור, שתמכו בזרועות משה המונפות השמימה). כך, גם פסל "בר-כוכבא" של גליצנשטיין, שנוצר בערך באותה עת, מייצג בחור עירום, אתלטי ושרירי, פניו וגופו פורצים קדימה בעוז. "יהודה המתעורר" קרוב ברוחו למגמה זו של כוח עברי צעיר, מורד ונועז.
המשיח של בוריס שץ – פסל גבס שנוצק בארד – יושב על כיסאו שמוט-גוף וראש, כבול בידיו וברגליו, אדם זקן ותשוש. מלניקוב ענה בדמות צעירה, איתנה, השואפת לקום ולפעול. רישומים שרשם מלניקוב באותה עת של פסלו (ועשויים להיראות כרישומי-הכנה לפסל) מייצגים אישה עירומה או גבר עירום – שניהם בתנוחות קימה.
אף יותר מזה, אין ספק שמלניקוב הכיר את שישה פסלי השיש, ה"עבדים", של מיכלאנג'לו מהשנים 1534-1513. בין אלה (הקרויים גם "אסירים") כלולים פסלי "העבד הכבול" ו"העבד המתעורר" (1515-1513). באלה, משקל-הגוף נשען על רגל אחת, הכתפיים נישאות מעלה לכיוון הפוך (קונטרה-פוסטו), והדמות כולה בוקעת מסלע היולי בסגנון "נונפיניטו". נדגיש: מיכלאנג'לו יצר את פסלי ה"עבדים" המשתחררים לקראת שיבוצם במצבת-הקבר של האפיפיור יוליוס השני. ה"עבדים", המשילים כבליהם וקמים לחירותם, אמורים היו להקיף את פסל "משה" שבמרכז. רוצה לומר, המסר הרוחני-מוסרי של לוחות-הברית (שבידי משה, טרם שבירתם) ביקש להתחבר למסר הרוחני של מאבק הרוח בסלע, בחומר. מלניקוב, כך ניתן להניח, ענה בעיצוב דימוי של מאבק גופני הרואי, מאבקו של דוד. כי יהודה שלו הוא דוד הנער, הקם ומביס את גוליית.
בתור שכזה, "יהודה המתעורר" הוא המבוא ל"גור-אריה יהודה מטרף בני עלית, כרע רבץ כאריה וכלביא מי יקימנו." ("בראשית", מט, 9). יהודה מתעורר בכדי לשאוג את שאגת האריה בתל-חי.
המחסן של גדעון עפרת 