קטגוריות
Uncategorized

יכול להיות שזה נגמר

לאורך עשורים שבנו ותהינו, חזרנו ותמהנו: אנה פני האמנות העכשווית, זו שנקלעה שלא בטובתה ל"אין-מוצא" הפוסט-מודרני ונידונה, כמו בקללה מיתולוגית-אולימפית, לחזור על עצמה לנֶצח, מבלי היכולת לחד̤ש? לאורך העשור האחרון אף בדקנו את מושג ה"עכשווי", התחבטנו עם הגלובאליזם המזוהה עמו, תהינו ושאלנו, ותשובה אין: רק עוד ועוד הדשדוש המדכדך בגלריות ובתערוכות-גמר – בארץ ובעולם. ולמע̤ט הבזקי החייאה נדירים, באי-אלו תערוכות "דֶפיבְריל̞טוריות", נמצאנו מתעייפים והולכים, מותשים ואוזלים מתקוות עקשניות, שחזרו והתנפצו עם כל מסע מפרך נוסף לתל אביב, ניו-יורק, ברלין וכו'. באמת, מאד התאמצנו, מאד השתדלנו, ולשווא.

התרפקנו לנו אפוא על אהבת אמנות שאבדה. אף הגדרנו את עצמנו: "היסטוריונים של מאה השנים הראשונות". והנה, לפני חודשים ספורים, שבנו מניו-יורק, לאחר שדיווחנו ממנה בהתמדה על גל גואה לעייפה של תערוכות (יחיד וקבוצתיות) בסימן מאבקים זהותניים-קהילתיים של אמנים (נשים, שחורים, מהגרים) כנגד מערכות דיכוי של הכוח הלבן. והגם שהאמנו, שליבנו עם המסרים ההומאניים הללו, ברי היה לנו, שהאמנות נידונה לשלם "בחייה" על המגמה, כאשר התגייסה לפלקאטיות שקופה וליצירתיות אלמנטארית חבוטה. ובכותבי "האמנות (נידונה לשלם)", כוונתי לאובייקט אסתטי שהוא התגבשות מזוקקת של נפש יוצר ושל עולם, מפגש חומרי-צורני אותנטי של עולם פנימי ועולם חיצוני. זוכרים?

האמנות הזו הודחה.

שבנו ארצה מתוסכלים למדי מהמגמה הסוציולוגית השלטת וטרם תפשנו, שהנה עדים אנו סוף-סוף ליציאתה המיוחלת של האמנות מסמטת ה"אין-מוצא", בה נתקעה, אף כי – אוי לה (ולנו) מיציאה שכזו. כי האמנות יצאה מהאמנות.

הדיווחים המגיעים מ"דוקומנטה" שבקאסל ומהביאנאלה בברלין שמו קץ לתהיות ולספקות: האמנות קצה באובייקט, ביופי, במתח אסתטי, במבע, בסובייקט האינדיבידואלי (ובסובייקטיבי בכלל) ובחלל האמנותי, שעה שפינתה את הבמה לפוליטיקה של הזהויות, לתרבויות אתניות מדוכאות, לדה-קולוניזציה של עמי הדרום, למיעוטים נרדפים, משמע – לשוליה הנידחים של האמנות המערבית הקפיטליסטית והכוחנית.

והפה מתקשה להחליט: "הללויה!" או "אבוי!".

כך או כך, זהו הכיוון החדש של האמנות 2022. האמנות נפרדה מרצונה החופשי מאמנות, ולפחות – שמה את האמנות במירכאות. לכאורה, היא המשיכה בהיגיון-המהלך המושגי הזכור לטוב, אלא שלא: הקולקטיביות נעדרת-הכריזמה, עליבותן הבלתי-אפקטיבית של פעולות שיתופיות יומרניות, כמו גם תהליכים חסרי עניין באופני הצגתם – כולם גם יחד אישרו: לשוחרי האמנות אין יותר מה לחפש פה. ומספרים לי, שבחללי הביאנאלה בברלין אין רואים נפש חיה, וכי גם בקאסל נותרו מקומות במלונות.

פעם, בסביבות 1990, עמלתי על כתיבת ספר בשם "דפוסי-היופי". הסתבכתי לא-מעט לאורכו, אך סופו שהבנתי, כי בבואנו אל שיפוטים אסתטיים, אנו מודרכים על-ידי דפוסי-יופי ואלה מפעפעים אלינו בזכות האמנות דרך תופעות התרבות למיניהן. האמנות בוראת ומפתחת דפוסי-יופי. כך חשבתי.

היום ברור לי: לא עוד נדלים דפוסי-היופי מהאמנות, אלא מפרסומות מניפולטיביות של חברות-ענק (הלבשה, מזון וכו'), מיח"צנים ציניים, ממפיקי קולנוע ומשאר בעלי אינטרסים. גם האמנות (ואין כוונתי לאמנים מגדודי  "המאסף"), מצדה היא, מזה תקופה ארוכה הכריזה על השתחררותה מצו האסתטי, וכמו הכשירה את הדרך לדחיית האובייקט האסתטי על-ידי האמנים הקהילתיים.

בינתיים, האמנות המשיכה לה להצטופף בסמטת האין-מוצא הפוסט-מודרנית: עוד ועוד רבבות אמנים נפלטו אליה מתעשיית האקדמיות לאמנות, עוד ועוד ריבוי של תחבירי אמנות בו-זמניים ולעוסים, עוד ועוד בינוניות מייגעת. ופה הנקודה: מה ששעמם את רוב הצופים (כן, תמיד ייוותרו כמה מבקרי אמנות נלהבים, אין מה לעשות) – החל לשעמם גם את… האמנות היא עצמה. ומבלי שנשים לב, זו הרימה ידיים, ויתרה על זהותה בשדה האמנותי וחמקה אל השדה הסוציולוגי.

יכול להיות שזה נגמר. נכון לעכשיו, הגל הגדול טרם הגיע אל חופנו, אך – הסירו דאגה מלבכם – הצונאמי בוא-יבוא. כי, אם כזה הוא הכיוון בקאסל, ברלין וניו-יורק (גם ונציה כבר אותתה לכיוון) – הגל יתנפץ גם במוזיאונים ובבתי-הספר לאמנות שלנו. עניין של לא הרבה זמן. גילויים של המגמה כבר צצו במחוזותינו בתערוכות של פלסטינים, נשים, מזרחים, להט"בים, אתיופים. היכונו לצונאמי.

ולפיכך, תצלומי הפגנות, שולחנות ומדפים עמוסי אינפורמציות, דיאגראמות, טקסטים, ארכיונים, שיעורים חיים, שלטים, סרטים דוקומנטאריים, חבילות ציוד לפליטים, אנתרופולוגיה, אקולוגיה, אקטיביסטים בתפקיד אמנים, אמנים בתפקיד אקטיביסטים – – – מי שטוב לו עם המהלך, שיבושם לו. מי שמסתפק במחאה ניאו-מרקסיסטית של "רואנגרופה" – קולקטיב אינדונזי שנבחר לאצור את "דוקומנטה 15" והזמין קולקטיבים אחרים – שיהיה בריא. שוויון, צדק, חופש, הפניית המבט אל דרום-הגלובוס – מה נגיד ומה נדבר – הידד! אבל, מה בדבר הדבר הקסום ההוא שקראנו לו "אמנות?!

רואנגרופה:

"אנחנו רוצים ליצור פלטפורמה שיתופית ואינטר-דיסציפלינארית בעלת אוריינטציה גלובאלית […]. הגישה האוצרותית שלנו שואפת  לסוג אחר של מודל שיתופי של שימוש באמצעים – במונחי כלכלה, אך גם בהתייחס לאידיאות, ידע, תוכניות וחידושים."

הצהרה שיש בה הרבה ולא-כלום. אוטופיזם מודרניסטי ללא אמנות מודרנית.

הוי, כמה שמרני מצדי, כמה נוסטלגי, כמה passé! או: הו, כמה מודה אני לאבינו שבשמים שלא נתפתיתי ל"דוקומנטה 15!".

יכול להיות שזה נגמר?

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s