קטגוריות
Uncategorized

אביבה אורי: אלגיה למלחמה, 1985-1982

                    

[הערה: אין בדברים להלן משום חידוש מפליג, אך יש בהם משום השלמת עיקר מהלכיה של אביבה אורי, בהקשר לכל שכתבנו כאן בעניינה]

שנת 1982 ידעה תהפוכות באמנות ובחברה הישראליות. הייתה זו השנה בה אוּשר באמנות המקומית המפנה הפוסט-מודרני בשוּרה של תערוכות ("אולם", "רוח אחרת", "כאן/עכשיו"). הייתה זו השנה בה עלו לא מעט מאמני ישראל על נתיב ניאו-אכספרסיוניסטי: פורמטים גדולים מאד ופיגורטיביות פרימיטיביסטית, לצד אכספרסיביות דרמטית. באותו הקשר, הייתה זו שנה בה השלים משה גרשוני את המהפך הניאו-אכספרסיוניסטי שלו (שתחילתו ב- 1979) בסדרת "החיילים", ציורים על נייר בצבעי לאקה, וזכוכית ועוד, בסימן כתמי "דם" ודימויים סמי-פיגורטיביים (ציפורים, עץ, אש, צדודית-פנים), המשולבים בדימויים מופשטים וכתיבת ביטויים של מין ומוות.

אך, שנת 1982 הייתה גם השנה בה התחוללה "מלחמת לבנון הראשונה" (בין 6 ביוני ל- 29 בספטמבר), מלחמה רווית דמים (בה נהרגו 654 חיילים ישראלים ואלפי חיילים ואזרחים לבנוניים וסוריים), מלחמה שעוררה מחאות בישראל וגם הותירה בחלק ניכר מהציבור טעם מר של ספק-ניצחון-ספק-כישלון. כאשר תקרא אביבה אורי לחלק מציורי 1985-1982 "מי המנצחים? ומי והמנוצחים?", היא תהדהד, בין השאר, את הספקות והמחאות בחברה הישראלית דאז.

אביבה אורי ידעה, לכל אורך תקופות יצירתה, לעדכן את שפתה האישית באפיקי רוח-הזמן המנשבת בישראל. כך, ב- 1968 היא סיגלה את ה"פופ-ארט" בהשפעת "עשר פלוס"; כך, גם קרעה וקיפלה ניירות ב- 1978 בעקבות "רישום מעל ומעבר" (תערוכה במוזיאון ישראל, 1974,[1] בה דווקא הוצגה אביבה אורי כאחת ממתוות-הדרך); וכך, גם עתה, ב- 1982, הפנימה לשפתה המקורית את הפורמט הגדול ואת אדומיו של משה גרשוני. ובל נטעה: כל השאר היה שלה, בכלל זה האכספרסיביות המופשטת-פיגורטיבית, אף הפאתוס.

תגובות למלחמות-ישראל כבר ניכרו ברישומיה של אביבה אורי עוד מהימים שלמחרת "מלחמת יום-הכיפורים":

"… התייחסותה של אביבה אורי לטראומה של מלחמת יום הכיפורים בעבודות הנושאות את התאריך 'אוקטובר 1973', לא נקלטה במערכות הסדורות של שיח האמנות.[…] הסדרה 'רקוויאם לציפור' [1976-1973] לא נדונה עד היום בהקשר של  טראומת המלחמה באמנות שנות ה- 70, שכן אביבה אורי היא מהבודדות באמני דורה שהגיבה באורח ישיר ומפורש לאירוע היסטורי ספציפי."[2]

בהתאם, ב- 1980, ללא מלחמה מסוימת ברקע, רשמה אורי רישום בגיר שחור בשם "הטנקים ישרדו". אך, עתה, לרקע "מלחמת לבנון הראשונה", יצרה האמנית שורה ארוכה של ציורים על ניירות בגובה כמטר וחצי (שלא כפורמטים המקובלים עליה בעבר, שהיו בסביבות חצי גיליון) ועתירי להט אדום, עבודות שמחקו פערים בין רישום לבין ציור, ובהן הגיבה במפורש ובמישרין לקורבנות שתבעה המלחמה. מבלי להיפרד מהרפרטואר הסמי-פיגורטיבי והאפוקליפטי הזכור שלה, זה של התפוצצויות קוסמיות ונפילה בחלל הריק, יצרה הציירת ציורי אבל, שהמשיכו לחבר קינה קולקטיבית (על הנופלים במלחמות) עם קינה עצמית קיומית.

בציור בשם "עולם חדש" מ- 1983 (טכניקה מעורבת, 102X151 ס"מ, אוסף מוזיאון ישראל)[3], גוף כדורי ענק "מתפוצץ" בראש הדף, כאשר בין חלקיקיו השחורים-חומים-כחולים צפה דמות מצולמת (קולאז') של אסטרונאוט בבגדי חלל, הנדמה גם לגוויה שוכבת בתכריכיה. בתחתית הנייר סימנים מופשטים (בשחור ואדום) של "גופות". וראוי להשוות ציור זה לציור מ- 1982, "זיכרונות העתיד", בו כדור קוסמי גדול "נשפך" מטה, ולמרגלותיו דמות אדם צונחת בריק. הנה כי כן, אביבה אורי לא הפרידה בין חזיונות האסונות האסטרונומיים שלה לבין הכאב נוכח אירועי הזמן והמקום. וכשהיא מציירת ב- 1983 ציור בשם "קריסה" (וכתמיד באותן שנים, הפורמט הגדול והטכניקה המעורבת), היא מעצבת בחלק העליון של הדף גוף קוסמי מבוקע ושחור, מתחתיו גוף קוסמי מבוקע ואדום (העיגולים הבקועים הללו מאזכרים תצורה דומה בציורי פיליפ גסטון משנות ה- 70), ובין לבין – מטחי-עונשין של מכחול אדום-דם.

ברם, את עיקר תגובתה האלגית-האמנותית למלחמה ביטאה אביבה אורי בסדרת "מי המנצחים? ומי המנוצחים?", אשר כבר בכותרתה הסגירה את מחאתה נגד איוולת המלחמות. עתה, מוטיב הקורבנות היה ישיר: ב"מי המנצחים? ומי המנוצחים" מ- 1982, רשמה בראש הנייר דימויים מלבניים של קבר/גוויה, הזכורים עוד מרישומי "רקוויאם לציפור" משנות ה- 70. מתחת למלבנים הללו רשמה תפזורת של גופות", ומתחתן עוד "קברים/גופות" מוקטנים. באותה שנה, תחת כותרת דומה, רשמה באדום ראשי חיילים מתים, הנתונים בקסדות, סמוכים זה לזה כמו על אלונקות, ומעליהם מימין – צורת X. באותה סדרה ובאותה שנה, רשמה בצפיפות המוני "קברים" שחורים, אשר כמו נופלים משמים אפלים, ובהם גם מספר דימויי קברים/גוויות. באותיות קטנטנות רשמה פעמיים: "שטח של אלוהים". ברישום נוסף בסדרה ובאותה שנה, "עולם חדש" (מתוך "מי המנצחים? ומי המנוצחים?"), עיצבה מקבצים מופשטים של "קברות-אחים".

כותרת דומה ("עולם חדש" וכו') ניתנה לציור מ- 1983, בו "כוכב" מתפוצץ וכמו מוליד מתוכו גופים עגולים. בתחתית, רשמה אורי באותיות זעירות: "מי המנצחים? ומי המנוצחים?". עדיין תחת אותה כותרת ועדיין ב- 1983, עיצבה שפכי משיחות מכחול אדומות, מהולות בקווקווים שחורים הנוחתים משמים על "עיר" (מגדלים, רב-קומות), אשר אף היא רשומה באדום. מספר גופים אורגניים שחורים ומסתוריים צפים מעל ה"עיר". דורית לויטה:

"על תיאורי יום-הדין-האדום מוסיפה אביבה אורי יסוד טראגי, […אשר] מוצא את סמלו בדמות האדם. ברישום משנת 1982 קיימת ליד העולם הנוזלי, המתבקע, דמות אדם ספק נופלת ספק שוכבת, חומר  מחומריו של הכדור, מין לוציפר של מדע דמיוני המופקע מתוך תחום מחייתו הטבעי. ברישום אחר מאותה שנה מתוארים בתים הרוסים בצלו של מאורע קולוסאלי."[4]

יש שדפיה הגדולים של אביבה אורי נגדשים בסערה גיהינומית במכחול וקווים גועשים שחורים, אדומים וכחולים; יש שמטח אדום תחתון עונה למטח שחור עליון; ויש שמקבץ "ראשים" רשום בקו לבן בתחתית המפולת הקטסטרופלית. ואם נותר ספק כלשהו בלב הצופה, באות הכותרות החד-משמעיות: "מועקה" (1985), "ללא נחמה" (1984), "הקורבן" (1985). עתה, גופות החללים מפורשות, והציורים כמו זועקים את זעקתה של אלזה לסקר-שילר: "בכי  יש בעולם, כמו מת אלוהים".

"מלאכיך עייפו, כנפיהם דממו…", רשמה אביבה אורי בשולים רישום מ- 1984, המפגיש גוויה וקבר.


[1] התערוכה נאצרה על-ידי מאירה פרי ויונה פישר.

[2] גליה בר-אור, "להנשים את המיתוס", בתוך: ג.בר-אור וז'.פ.שוורייה, "אביבה אורי", המשכן לאמנות, עין-חרוד, 2002, עמ' 176-174.

[3] בספר שערכה הלית ישורון, "יונה וולך/אביבה אורי/הפנים  היו הפשטה", הקיבוץ המאוחד, תל אביב, 2000, מופיע הציור תחת השם "יזכור לקבר אחים".

[4] דורית לויטה, "אביבה אורי", הקיבוץ המאוחד, תל אביב, וכתר, ירושלים, 1986, עמ' 24.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s