שוב ושוב זה קורה לי לאחרונה: אמנים (על-פי רוב, אמניות) שאני מתרשם מהם/מהן מוכחשים(ות) על-ידי הביקורת, אשר כלל אינה מתייחסת אליהם/ן. כזה הוא המקרה עם לי נבו, שנעדרת מכל התגובות (הלא רבות) שפורסמו בעקבות תערוכת בוגרי ה-מ.א של "בצלאל". האם אני הוא המשונה, או אולי סצנת הביקורת היא-היא המשונה?
בתערוכת-הגמר של בוגרי התואר השני ב"בצלאל", תל אביב, מצאתי עניין במספר תצוגות-יחיד, אך נמצאתי מרותק לאולם של לי נבו, רב-מיצב בשם "אל"ף". איני משוכנע שירדתי לסוף כוונותיה של האמנית, כפי שנוסחו בדף התערוכה כדלקמן:
"נקודת-המוצא של הפרויקט היא האות א'. אל"ף היא סימן, פרוטוטיפ, עיקרון. מפה ללא טריטוריה. כצורה וכרעיון היא משמשת בעבודה כמודל – ציר או צומת דרכים של ארבע קואורדינאטות וקטבים המוצגים כמערכת בדיונית המשלבת בין משרד, בר, בית-משפט ומועדון-קלפים."
כנראה, שאמנם, החמצתי משהו. כי – אודה ואתוודה – לא קלטתי את הסטרוקטורה של אל"ף, גם לא ראיתי בית-משפט (וכיצד מחברים בין משרד, בר ומועדון-קלפים לבית-משפט, אלא אם כן כל יושבי החללים הללו הם עבריינים?). לעומת זאת, חוויתי (כלומר, דמיינתי) את הרב-מיצב של נבו ככניסה למשרד של סטארטפיסטים צעירים ואמביציוזיים, אולם פונקציונליסטי בסגנון ישראלי נטול-זוהר, אך עדיין מסוג משרדי ה- Wework נעדרי המחיצות. מין מרחב עבודה של הייטקיסטים המכורים לחלום ה"אקזיט", אך גם יודעים לבלות בשתייה, עישון מחניק ומשחק (קלפים). וכך, בקבוקי האלכוהול על הרצפה, הקערה גדושת בדלי-הסיגריות, שולחנות העבודה המבולגנים, מנגנון הכרטיסיות, הציוד הארוז ומוכן להרכבה עצמית, אפילו המקרר הקטן שהוסב למחסן-לעת-מצוא. הכול גם יחד – משרד של חברה' קצת "זרוקים", קצת מרושלים בענייני "סדר וניקיון", אך כאלה שמעבירים ימים כלילות בקידום ה"פרויקט" ומתאבדים על חלומם.
כאמור, סביר ביותר, שבדיתי משהו שונה מהבדיון שרקמה לעצמה ולנו לי נבו. אך, מה שחשוב יותר הוא, שמצאתי בעבודתה תחביר אמנותי מקורי ורלוונטי להוויית זמננו, שפת מיצב דל-חומר, מקבץ רב-חומרי של רדי-מיידס מטופלים, אסתטיקה משרדית מתוחכמת, שחרף אפרוריות ונון-דרמה – מותירה הרבה סוד וחידה בכל הקשור למהות האולם, תכליתו ועובדיו הנעדרים.
וציינתי לעצמי, שלי נבו היא הבטחה אמנותית.
פשפוש קל בתולדות האמנית הצעירה הבהיר לי, שאין כאן סיפור של "תגלית", אלא עסקינן באמנית שאפתנית שכבר הספיקה לא מעט תוך פרק-זמן קצר: רזידנס בפאריז, השתתפות בתערוכות קבוצתיות בישראל ובאירופה, תערוכות יחיד בסדנאות-האמנים בתל אביב ובמוזיאון רמת-גן, ועוד. אוצרי "צבע טרי" הגדירו ב- 2020 את עבודתה של לי נבו כ"עוסקת במנגנוני שליטה ובוחנת את השפעתם על המבנה הגופני והנפשי של האדם על-ידי שימוש באלמנטים תרבותיים ודתיים כחומרי-גלם." כאן הציגה נבו "אקדחים" מאולתרים, שאינם אלא אסמבלאז'ים רב-חומריים קטנים, מעין נשק חובבני-ידני שנועד לתכלית מחתרתית כלשהי. גם עבודותיה המאוחרות יותר המשיכו לעסוק "במעשה הפשע, בו ייסורים ואקסטאזה מתקיימים זה לצד זה."
באשר לשפתה האמנותית של לי נבו, נדמה לי שאני מוצא קשר בין המיצב הנוכחי שלה ב"בצלאל" לבין המיצב "מועדון הלהבות", שאותו הציגה ב- 2016 בסדנאות-האמנים בתל אביב – מיצב פלורליסטי של "בונה מלכודות", שהורכב ברובו מקרשים (לייסטים), מוברגים זה לזה ומסמנים מין "מעבדה" אניגמאטית בת מספר מתחמים ארכיטקטוניים ומבנים פסוודו-פונקציונאליים, שמשולבים בהם צעצוע-עורב, נורת-ניאון, משקולת-אבן, קפיצי מתכת, פטיפון ועוד. אמנם, להבדיל מהפרויקט הנוכחי, בתערוכת 2016 האירה תאורה ורודה את המיצב ואף היה סאונד, אך – מרוב הבחינות האחרות – נבו עודנה מהלכת באותו נתיב "נגרי"-עני ופתוח בפני משמעויות בו-זמניות שונות (כאותו ספר תצלומים שיצרה ומונח על אחד השולחנות ב"בצלאל").
בשעתה, ב- 2016, ק̞בְלה גליה יהב ז"ל ב"הארץ" כנגד האניגמאטיות של המיצב וקבעה שתערוכה אינה חידון. במאמר-תגובה, טענתי את ההפך: שתערוכה ראוי שתחוד חידות.[1] והרושם שלי הוא, שלי נבו ממשיכה לדבוק באמביוולנטי, בגבולי, במרומז, תוך שפוסעת על הגבול הדקיק שבין האמנות לבין החיים הפרוזאיים. אני אוהב את הקו הזה.
האם אני הוא המשונה בתגובתי האוהדת, או שמא סצנת הביקורת היא-היא המשונה בשתיקתה? באמת ובתמים, איני בטוח בתשובה. רק חבל, ששכחתי לצלם את המיצב ועליי להסתפק בתיאור מילולי בלבד.
[1] גדעון עפרת, "כן, תערוכה היא חידון", בתוך אתר-המרשתת הנוכחי, 27 באפריל 2016.
המחסן של גדעון עפרת 