קטגוריות
Uncategorized

אלה ליטביץ: ללא כל ספק

                     

לא מובן לי איך התעלמה עד כה ביקורת האמנות מתערוכתה המצוינת של אלה ליטביץ – "ספק סביר", המוצגת ב"מרכז לאמנות חזותית" בתל אביב (אוצר: סרג'יו אדלשטיין). שכן, להוציא ראיון מעניין שקיימה חגית פלג רותם עם האמנית ב"פורטפוליו", לא זכורה לי כל תגובה מקצועית ל"ספק סביר", תערוכה שאינה מותירה בי שום ספק לגבי כישרונה יוצא-הדופן של האמנית הצעירה.

אין זו תערוכתה הראשונה של אלה ליטביץ (1982-), שבגרה את "בצלאל" ב- 2009, התמחתה בבלגיה (שהתה 7 שנים רצופות באירופה), הציגה בתערוכות קבוצתיות באירופה ובישראל (כגון, במוזיאון הרצלייה ובמוזיאון פתח-תקווה) וזכתה בשורה של פרסים. אם כן, אולי לא "כוכב נולד", אבל לבטח כוכב, כוח אמנותי צעיר, חדש ומבטיח מאד, שעלה על במותינו.

עוד קודם לכניסתנו לתערוכת "ספק סביר", אנו משתאים נוכח הצירופים החומריים המקוריים, המפתיעים והעוצמתיים, שאפיינו עד כה עבודות שהציגה ליטביץ בשנים האחרונות: גליל עשוי מפסולת-זיתים וגבס, יציקות ארד של אדמה חרבה, יציקות ארד של גזע-עץ מת או של שיחי בר על שורשיהם, צילומי רסיסים שהוצאו מהגוף ושמקורם בפעולות איבה ומלחמות ישראל…

אתם מתחילים להבין: עסקינן באמנית בעלת עניין רב במקום ובמצב הגיאו-פוליטי האזורי, אך לא פחות מכן – "אלכימאית" של חומרים, המבקשת אחר זיקוק אלגורי של המצב הישראלי. ויותר מכל: קודם כל, אמנית, ורק לאחר מכן, אזרחית מודאגת. ויודגש: אין זו אמנית מגויסת בעלת אג'נדה פלקאטית, כי אם אמנית המחברת חומרים, מקום וערכיות הומניסטית רב-משמעית, מעין "נכדה" (הרבה פחות דרמטית ופחות שאמאנית) של יוזף בויס, אחת שממשיכה בדרכה את דרכו במסלול החומרים/פעולות/אנרגיות/הומניזם.

כניסתנו לתערוכת "ספק סביר" מותירה אותנו נפעמים מול ההוד שבעיצוב החלל ("שאפו" לאמנית ולאוצר): שני בדים (דמויי בד-שק) ארוכים משתלשלים, זה לצד זה, מהתקרה הגבוהה כלפי מטה אל ועל הרצפה, מהדהדים בגווני החול שלהם מבנה מגדל גלילי מפוצל לשני כנפיים, גווניו בז'-חום, ניצב במרכז ומורכב מהמוני קוביות. על הקיר מנגד: יציקת ארד קטנה של גוש אדמה חרבה. הרבה טוב-טעם.

זה השלב בו אתה ניגש ומקיש באצבעותיך על הקוביות של המבנה המרכזי, בתקווה לעמוד על חומריותן. אינך מזהה. בדף ההסבר שקיבלת בכניסה מובהר לך, שמחציתן סבונים תוצרת שכם ומחציתן בוץ שמקורו בקאסר אל-יהוד שעל גדות-הירדן, אתר כניסתם של בני-ישראל לכנען (לקראת כיבושה) ואתר ההטבלה של יוחנן-ישו. אם כן, מקום הנושא משקעים של כיבוש ומשיחיות, אך לא פחות מכן, נושא משקעים של היטהרות במי הירדן.

הכניסה המיתית לכנען, כיבוש יריחו והעי, ואז – שכם: בני-ישראל עומדים מפולגים בין הר-הברכה להר-הקללה:

"ואחרי כן קרא את כל דברי התורה והברכה והקללה ככל הכתוב בספר התורה." ("יהושע", ח, 34)

סבונים משכם ואדמה מקאסר אל-יהוד: מסמני טיהור וניקיון, הנושאים זיכרונות של כיבושים, טבח ושאר חטאים היסטוריים. ברכה וקללה במגדל אחד רופף למדי במבנה הקוביות, אשר  כמו יתמוטט בדחיפה קלה:

"זה רגע שעניין אותי והוביל ליצירת העבודה 'הקללה הברכה או שטח כלוא בין שתי פונקציות'. זה אחד הטקסים הראשונים שקורים לנו כעם, בני-ישראל מתפצלים, יש פילוג – חציים עומדים על הר הברכה וחלקם על הר הקללה, ובאמצע שכם."[1]

רופפוּת היא שם המשחק: מעבר-הירדן כמקום המחבר שני לוחות טקטוניים בלתי-יציבים עוד מאז השבר הסורי-אפריקני. הנמשל הגיאו-פוליטי אינו דורש הסבר.

וכך, כשנוטלת אלה ליטביץ שתי יריעות בד גיאוטכניות ארוכות (שנועדו במקורן להפרדה בין שכבות קרקע ולניקוז) וטובלת אותן בירדן, פעם בצד הישראלי ופעם בצד הירדני, היא עושה מעשה (המזכיר-משהו את פעולותיו של פנחס כהן גן סביב 1974): היא באה אל גבול ומבצעת פעולה אלגורית בעלת תכנים דתיים ופוליטיים:

"הפרקטיקה שלה מושתתת על התעניינות בתשוקה האנושית המתמדת לכונן אידיאולוגיות ריבוניות על-ידי מתיחת קווים וגבולות, שליטה בטבע ותנודות קרקע. באמצעות שחזור, גריעה ויצירה-מחדש של חפצים בעלי משמעות פוליטית, ועיון בהקשרים התרבותיים של מיני צמחים שונים, חושפות יצירותיה של האמנית את המנגנונים שמאחורי רעיונות של זהות לאומית, גבולות ואמונות."[2]

קשה שלא להיזכר בעבודתה/מיצגה של אפרת נתן, "גשרי הירדן" מ- 1975, בו בנתה בבית-האמנים בתל אביב "מעבר" (מיטה, עצמות מפוזרות, שלט "פלסטין", ועוד) ופסעה עליו כשהיא  מניפה דגל. החומרים והפעולה שונים בתכלית מאלה של אלה ליטביץ, אך ההידרשות האלגורית למקום – משותפת.

תערוכתה של אלה ליטביץ נוטלת אותך מהברקה אמנותית אחת לשנייה: מצו̇̇פים שמסמנים גבול לאומי בירדן הופכים לאובייקט אסתטי על קיר. כמוהם סלעים של סימון שבילים, הנערמים על הרצפה ונושאים עמם את שאלת הדרך ואובדנה (במובנן המוסרי). או יציקות הארד של האדמה והצמחים – כוחם ביופיים, במטענם הרעיוני, אף המיתי, ובנוכחותם החומרית העזה. גושי האדמה החרבה עשויים להזכיר לנו את צילומי והדפסי  האדמה החרבה של מנשה קדישמן, וגם את סביבת אגם החולה המיובש של גל ויינשטיין. אך, בשונה מאלה, למושאי האדמה-ארד של ליטביץ כוח פטישיסטי מפתה.

מאד אהבתי את התערוכה הזו, ורשמתי לפניי: אלה ליטביץ, אמנית ישראלית משכמה ומעלה. ברוכה הבאה.

והערה זעירה לסיום: לפני עשרים שנה, הקדשתי חודשים ארוכים לבחינת היעדרה הכמעט-מוחלט של יצירת אמנות בנושא חציית הירדן וכניסתם של בני-ישראל לכנען (עבודתה הנ"ל של א.נתן כחריג נדיר).[3] עתה, מאשרת אלה ליטביץ עיסוק עקיף בנושא. וגם זה לזכותה.


[1] מתוך הראיון של חגית פלג רותם עם אלה ליטביץ, "פורטפוליו", אונליין, 3 ביוני 2021.

[2] מתוך דף נלווה לתערוכה (הטקסט מאת סרג'יו אדלשטיין?).

[3] גדעון עפרת, "וושינגטון חוצה את הירדן", בתוך אתר-המרשתת הנוכחי, 2 בפברואר, 2013.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s