קטגוריות
פיסול ישראלי

תסמונת מגדל-בבל

                     

הדימוי של מגדל וקריסתו ראשיתו, כידוע, בסיפור מגדל-בבל והוא מסתיים, נכון לעכשיו, בניו-יורק, באירועי ה- 11 בספטמבר 2001. למרבה הפלא, חרף המסר החמור של המגדל הקדום ההוא משנער, משורר "שיר-השירים" דווקא בחר לרומם את מושג המגדל: "כמגדל דוד צווארך", "צווארך כמגדל השן", "אפך כמגדל הלבנון"… ועוד: ב"משלי" אף מצאנו: "חכמות בנתה ביתה חצבה עמודיה שבעה." הנה כי כן, המגדל התנ"כי התעקש לסמן יופי, חוכמה, לבטח כוח ("מגדל עוז": "ויבן עוזיהו מגדלים בירושלים ויחזקם."). התנועה הציונית אימצה אף היא את שבחי המגדל, בין אם כתזכורת למלכות ימי-קדם (מגדל-דוד), ובעיקר – כתפארת העשייה ההתיישבותית, החל במגדלי מים[1] וכלה במפעל "חומה ומגדל" מסוף שנות ה- 30. אלה כיכבו רבות בכרזות קק"ל, "קרן-היסוד וכו'. וראו התצלום להלן, כרזה לסרטו מ- 1935 של ברוך אגדתי, "זאת הארץ", בו נוסקים החלוץ והמִגדלים גם יחד לשמי-מרום. ודומה, שמגדל המינרט המוסלמי תפקד כ"אחר" של המגדל העברי (כולל מגדל-דוד כניכוס ציוני של מסגד).

IMG_5263.JPG

עוד קודם להתרבותם של מגדלי-מגורים ומגדלי-משרדים בתל אביב של שנות האלפיים ולבטח עוד קודם להתנסחותם כדימוי באמנות הישראלית (נכון לעכשיו, מגדלים מיוצגים בעיקר בציורים נאיביים, כגון אלה של גבריאל כהן – עם דגש על מגדל-בבל ומגדל-אייפל, או בציורי רפי פרץ. חורגים המגדלים התל אביביים בציורי דוד ריב ממחצית שנות ה- 90 ואילך) –אם כן, עוד קודם למגדלי תל אביב דהיום, האמנות העכשווית בישראל אישרה ומאשרת מגמה עקבית של השפלת המגדל, פגימתו, ולפחות – ביטויי הסתייגות ביקורתית כלפיו. בהקשר זה, תוזכר תערוכת "המגדל הבוער", שאצרה שרית שפירא ב- 2014, כראשונה בסדרת שלוש תערוכות "מגדל-בבל" המיוסדות על אוספו (הישראלי והבינלאומי) של יגאל אהובי (בגלריה של אוניברסיטת תל אביב).

לא רק דקל שפל-צמרת צמח בנוף התרבות המקומית: אם ארובת תחנת-הכוח "רדינג" התנוססה לשחקים (ואף יוצגה בסביבות 1990 בציורי ליליאן קלאפיש, יאן ראוכוורגר וארנון בן-דוד[2]), הרי שמיכאל דרוקס עיצב ב- 1971 את הפוטו-מונטאז' [ראו תצלום] של הארובה, כשהיא מושכבת-אופקית ונדמית לקנה-תות אימתני. הארובה נפלה.

IMG_5262

ב- 1990 אצר מרדכי עומר בגלריה של אוניברסיטת תל אביב תערוכה בנושא "העמוד בפיסול הישראלי העכשווי". כאן, לצד "קריאטידה נפולה הנושאת את אדנה" – פסלו של אוגוסט רודאן מ- 1881, ובעיקר – "אובליסק שבור" של בארנט ניומן מ- 1967-1963 – בבחינת ביטויי "הערגה הנצחית של האדם לעבר הנשגב הבלתי-מושג, על כל הסיכונים והשברים שבדרך"[3] – הציג עומר שורה ארוכה של פסלי-עמוד, אשר רק מיעוטם אישרו את השבר ואת הנפילה המוצהרים בכותרת מאמרו.

דומה, שעיקרון ה- Axis Mundi, "עמוד-העולם", זה שמקשר (כך מירצ'ה אליאדה) ארץ ושמים בכל מקום קדוש ובתי-מקדש – העיקרון הזה הטעין פסלי-עמוד למיניהם לאורך ההיסטוריה. אך, מגמות חילוניות מודרניות, ובקודקודן המתקפות הפוסט-ניטשיאניות על הטרנסצנדנטי, נָגפו את "עמודי-העולם" בתסמונת מגדל-בבל".

ואמנם, מבט מהיום, 30 שנים מאוחר יותר, מרחיב את אופק מבטו החלוצי של מ.עומר בעמוד ומאתר בו נטייה עכשווית ברורה בכיוון תסמונת מגדל-בבל. היו, אכן, בין פסלינו שהאמינו ב"נשגב" והזניקו למרומים "עמודים אינסופיים" בנוסח ברנקוזי, דוגמת פסלו של עזרא אוריון, "מעלות" (1980-1979, ראו התצלום), אך רבים יותר הפסלים העכשוויים שהקפידו לחבל בנסיקה למרומים: מיכאל גרוס, ששבר ב- 1969 את קודקוד העמוד הלבן (ברזל צבוע) שכמו-הרכין ראשו באבל; או מאיה כהן-לוי שפִסלה מ- 1990 – "מסע בעקבות בעורב" (אדני רכבת, עץ ועופרת) – מציג מגדל רופף ביותר; או פסלו מאותה שנה של מאיר פיצ'חדזה – "דמעות" (פיברגלס צבוע) [ראו התצלום] – המייצג מעין "עמוד אינסופי" אך בסימן זליגה בוכייה מטה…

מעלות, 80-79.png

פיצ'חדזה, , 1990דמעות

הטלת הספק בעיקרון הבנייה לגובה סומנה כבר בציוריו של לארי אברמסון שמאז סוף שנות ה- 80, כאשר האנך הבארנט-ניומני אתגר את הצייר לבנייה של "עמודי משמעות": הרכבה אנכית של מושאים.[4] "התרוממות" מעין זו תוצג בציורי אברמסון מ- 1990 ואילך כמאמץ רופס התלוי על בלי-מה. היא תתקשר בעקיפין לכל מגמת האנטי-פאלוס, קרי – התרופפות ההזדקפות/זיקפה באמנות הפוסט-מודרנית הבינלאומית. שלא לומר, הביקורת הפוסט-מודרנית כנגד האידיאה של הפאן-אופטיקון, קרי – "מגדל-הפיקוח".

משה ניניו יצר ב- 1977 את התצלום, "ניסיון עמוד" [ראו תצלום], המייצג עמוד ברזל שבראשו מתקן צפירה. הרכָּבַת התצלום ב- 1990 בתוך אלבום יצירותיו של יצחק דנציגר ועל גבי תצלום פסלו "מלך הרועים" (1965-1964) – ענתה לפסטורלה של מוט-הרועה ("העמוד הברנקוזיי הנושא בראשו ,קרן-איל) בדימוי החרדתי של קיום ישראלי.

bp1.JPG

בלטו מאד במגמה הנדונה פסלי ה"אובליסקים" השבורים והמוכים של יגאל תומרקין מ- 1994-1991[ראו תצלום]. באלה, לצד המאמץ העיקש להתנשא מארץ לשמים, נלוו מסמני השבר:

IMG_5264

"…'אובליסק' אחר, 'שואה' (1992-1991), הפגיש פסל קרונית […] שנשאה עליה עמוד ברזל גבוה, מוכה ו'חבול' בחלקו העליון, ומולו לוח ברזל מלבני ועבה שעליו מוטבע צלב-קרס ליד צורת הטלאי היהודי […]. 'סעודה אחרונה עם אובליסק שבור', 1992, הוא פסל בו שני חלקי אובליסק שבור סמוכים לשולחן ברזל צר וארוך […].'מלאך ההיסטוריה' (1993-1991) הוא פסל בדמות פניקס הניצב על שתי רגליו, 'כנפיו' המחודדות מקיפות אותו משלושה צדדים, עת מהמרכז נוסק עמוד עבה וגבוה, שראשו מוכה ונגוס ובקודקודו מוקם העתק זעיר של אלת-הניצחון…"[5]

עוד ועוד "פסלי-עמוד" ישראליים החלו נובלים, משפילים ראש ומודים בתבוסתם: נדין סרוג'י הציגה ב- 2018 מין "עמוד אינסופי" המורכב בדליים-בתוך-דליים [ראו תצלום]: לא זו בלבד ש"העמוד" סימן צינור שפיכה של פסולת, אלא שגם ראשו שח. יעל בורשטיין הציגה ב- 1018 במוזיאון הרצליה קבוצת עמודי ברזל – "מוטות" היא קראה להם – דקיקים ופגיעים. עמוד אחר עמוד, "מגדל" אחר "מגדל,, הפרו הבטחותיהם. כאשר רונן סימן-טוב צייר בין 2011-2008 מגדלור [ראו תצלום], הזרקור שלו פנה ימינה, בעוד דמות אדם מזנקת מראשו שמאלה אל תוך האפלה. לא עוד ההבטחה בסגנון שירו של דן אלמגור, "מגדלור": "…אך תמיד האיר לו אור מתוך השחור".

untitled.png

רונן סימן , 2011-2008טוב

בצדק ייאמר: אבל, ראה את תל אביב, כיצד היא נשלטת בגאון על-ידי הפאן-אופטיקון מרקיע-השחקים של צריח משרד-הביטחון ב"קריה"! תשובתנו תפנה את הדובר אל ציורו של דוד ריב, בו הוא משלב את מראה חזית מוזיאון תל אביב עם מראה המגדל הביטחוני המתנוסס מנגד [ראו תצלום להלן]; או אל עבודת-הווידיאו, "סלית", של ציון אברהם חזן, בו בולשת המצלמה אחר סביבת המוזיאון והמגדל שב"קריה" [ראו תצלום]; ואל קבוצת "זיק", שבנתה בטבורו של מוזיאון תל אביב, בגובה 25 מ', מבנה-עץ המשלב את המגדל מ"הקריה" ביחד עם המינרט המוסלמי.

Tzion-Abraham-Hazan1_width-880_jpegquality-75.jpg

16fa7ff0adba0684eb9429462d970a43

רוצה לומר, המגדל הצבאי הפך יעד לאי-נחת חוזרת של אמנים ישראליים עכשוויים. בתור שכזה, הוא מצטרף לגל האמנותי בן-זמננו של "תסמונת מגדל-בבל", המסרבת לקבל את אנכיותם הסמכותית והמבטיחה של המגדל או העמוד.

[1] ב- 1993 אצר מרדכי עומר בגלריה של אוניברסיטת תל אביב תערוכה בשם "מגדלי מים באמנות ובספרות הישראלית". וראה: "המגדל והמים", בתוך: מרדכי עומר, "אמנות ישראלית בת-זמננו", עם-עובד, תל אביב, 2006, עמ' 138-123.

[2] מרדכי עומר, "הגל והמגדל: תל אביב באמנות הישראלית", "אמנות ישראלית בת-זמננו", עם עובד, תל אביב, 2006, עמ' 41-40.

[3] מרדכי עומר, "קריאטידות נפולות ואובליסקים שבורים", בתוך: "אמנות ישראלית בת-זמננו", עם עובד, תל אביב, 2006, עמ' 100.

[4] יגאל צלמונה, "גינון באור מלאכותי", קטלוג תערוכת לארי אברמסון, מוזיאון ישראל, 1989, ללא מספרי עמודים.

[5] גדעון עפרת, "יגאל תומרקין", קרן לוין לאמנות, ירושלים, 2019, עמ' 401-395.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s