קטגוריות
פיסול ישראלי

פנחס עשת: עיבורים

                         

עשת פסל.jpg

 

השיחות אל תוך הערב עם פנחס ודליה, שם ברחוב פרץ חיות 5, היו תמיד לוהטות, ופנחס עשת היה עקשן בלתי-נלאה בדעותיו. אהבתי וכיבדתי אותו מאד כאיש נבון וידען אמנות להוט, אך את פסליו התקשיתי לחבר יחד לאמירה עקבית (ואז, בשנות ה- 90-70, לעקביות אמנותית עוד הייתה חשיבות). לבטח, גבר הקושי משפנה עשת לאפיק פורמליסטי מופשט-גיאומטרי, אך לא חשש להפתיע עם פיסול פיגורטיבי מונומנטאלי ופסוודו-פאשיסטי (ביקורתי, כמובן), או להפתיע לא פחות בפסלי פורצלן תעשייתיים, עדיין פיגורטיביים. כבר ב- 1959 אמר עשת למיכאל אוהד: "אינני מתיימר להופיע כבעל סגנון אחיד. […] כתב-היד משתנה, מתפתח. […] איני רוצה לכבול את עצמי בתחום מסוים."[1]

 

הבנת מהלכיו הפיסוליים הבלתי-עקביים-לכאורה של פנחס עשת הייתה ועודנה חשובה, ולו מפאת תפקודו לאורך שנים ארוכות (1990-1968) כראש מגמת הפיסול במחלקה לאמנות ב"בצלאל", וזאת בתקופה שידעה תהפוכות מהפשטה למושגיות, עד לערעור על ערך המוצר החומרי המוגמר. ובעבור פנחס עשת, יודגש, חומריות ומוצר מוגמר היו ערכי-על בפיסול. שכן, עוד בשנות ה- 50, כשנעלב ממורו, רודי להמן, שהפטיר לעברו, שהוא עתיד להיות חוטב עצים מצוין, הפנים עשת את חשיבות הטיפול המקצועי והמוקפד, ויהיה החומר אשר יהיה.

 

בשנות ה- 90 נעלם לפתע פנחס עשת מהזירה. הוא עזב את ביתו ואת תל אביב, מצא בת-זוג חדשה והתגורר בחיפה, רחוק מעולם האמנות. פגשתיו פעם ברחוב והוא אמר לי, שפרש מיצירה. אף שלא פירט, יכולתי לחוש את אכזבתו ממה שמתחולל באמנות הישראלית ומיחסה של זו ליצירתו. עתה אני קורא ברשת, שליבו היה עם הים ועם ימיות עוד מאז שנותיו הראשונות בארץ (הוא עלה מרומניה ב- 1949), מימיו בקיבוץ נחשולים (ראו להלן) ובקיבוץ שדות-ים (בו התגורר שנתיים כנח"לאי עד 1957). כך או אחרת, פנחס עשת, שהיה דמות בולטת מאד בין פסלי ישראל בשנות ה- 60, נעלם מהמסך התודעתי: אין כותבים עליו, אין מציגים את עבודתו. גם מעולם לא נכתב מאמר מקיף, שלא לומר ספר כלשהו, על יצירתו. וכך, משהלך לעולמו ב- 2006, דהה גם מפעלו האמנותי העשיר בתהומות השיכחה. חרגו תערוכה קטנה לזכרו, שהוצגה ב- 2009 במוזיאון אשדוד, ושלט-אבן שהתקינה עיריית תל אביב על הכניסה לביתו. להלן, אנסה לעמוד על שלל גלגוליו האמנותיים ואולי אף אצליח לאחותם-משהו.

 

על ילדותו של פנחס עשת אני קורא אצל גבריאל טלפיר ב"גזית" (1967):

"נולד ב- 1935 ביאסי (רומניה). בן שנה עבר עם משפחתו לבוקרשט. אביו סוחר עורות. הבית היה מתבולל חופשי. קיבל חינוך חופשי. למד בבית-ספר רומני, ובימי הכיבוש הנאצי  בבית-ספר יהודי עם שפת הוראה רומנית. בימי הנאצים הסתתרו ההורים בבוקרשט. כשנגמרה המלחמה, התחילה המשפחה מתכוננת לעלייה לארץ. הוא למד עברית. ב- 1949 עלתה המשפחה לארץ והשתקעה בתל אביב. הוא נקלט במסגרת עלית הנוער ברמת-דוד, אך אחר זמן קצר בא לתל אביב, והתחיל לומד בבית-ספר תיכון טכני ונכנס ל"נוער העובד."…"[*]

 

עבודות האמנות הראשונות של פנחס עשת נוצרו במסגרת  הכשרה בקיבוץ נחשולים, אליו הצטרף במסגרת גרעין "הנוער העובד": עתה, צייר סיסמאות, עיטר עלונים, קישט אולמות בחגים וכו'. את לימודי הפיסול שלו החל עשת ב- 1953 (בהמלצת זוסיא עפרון, בו פגש במקרה[**]) כתלמידו של רודי להמן  בעין-הוד (למשך שמונה חודשים), והמשיך כמי שמפסל בהדרכתו של קוסו אלול[2], שניים מחשובי הפסלים הישראליים בשנות ה- 50. בין השנים 1961-1959, יהיה עשת תלמידו של מרינו מריני, הפסל האיטלקי הדגול, באקדמיה "בְּרֵארָה" שבמילאנו. בשנה האחרונה אף עבד כפועל בשכר בסטודיו הפרטי של מריני.[***] עשת  נשאר במילאנו שבאיטליה עד 1964 והציג תערוכות פיסול בגלריות שונות שם ובפירנצה.

 

אך את תהילתו האמנותית ידע פנחס עשת בישראל עוד ב1959: התערוכה ראשונה, שהציג במחצית 1959 (בגלריה כ"ץ, תל אביב), גילתה – לדעת הביקורת (א.מן[3]) – אמן מוכשר ומבטיח, אף כי עדיין לא מגובש, מי שעבודתו הפיסולית נעה בין זיקה לג'אקומטי (דקיקות ושאיפה אל-על), השפעת פסלי החיות (בעץ) של ר.להמן, ואף שמץ ריאליזם (הפסל "ראש שמי"). עשת הציג פה 18 פסלים מופשטים-למחצה (בנושאי גברים, נערות, ציפורים וחיות), חציים עץ וחציים גבס (פסל אחד בברונזה, אך כל פסלי הגבס נועדו אף הם, בעיקרון, ליציקה בחומר זה). המבקר, אריה לרנר, ציין ב"דבר"[4] את פסל הגבס של דמות אדם מוארכת, שזיקתו לפַסל האיטלקי ג'אקומטי בישרה את עניינו הרב לעתיד של האמן התל אביבי הצעיר בפיסול איטלקי מודרני. לרנר אף המליץ להזמין את עשת לעצב אנדרטה מונומנטאלית בחלל ציבורי.

 

אין ספק: תערוכת 1959 ב"כ"ץ" סימנה את פנחס עשת כאמן מצטיין, המצטרף לשורה של אמנים ישראלים צעירים מ"דור העשור", כפי שאכנה זאת מאוחר הרבה יותר.[5]

 

IMG_5159

 

eshetEncounter8.jpg

 

IMG_5161.JPG

 

IMG_5160

 

בשנות ה- 60, עם שובו של עשת מחמש שנותיו באיטליה, דרך כוכבו בישראל, ובגדול: ב- 1965 נמנה על מקימי קבוצת "עשר פלוס" והציג בתערוכותיה בין 1967-1965 (הוא ובוקי שוורץ היו שני הפַסלים של הקבוצה). באותה שנה הציג בביאנאלה בפאריז. ב- 1966 זכה (לצד רודי להמן!) ב"פרס דיזנגוף" על יצירתו, "במפורש 16" (פסל פח-ברזל של גוף כדורי בראש "גבעול" הבוקע מתוך "עלים" דקים ומסוערים). היה זה למחרת תערוכת-היחיד שהציג במוזיאון תל אביב באותה שנה. ב- 1967 זכה במלגת קרן התרבות אמריקה-ישראל. ב- 1968 זכה ב"פרס איקה" לאמנות צעירה מטעם מוזיאון ישראל (בעבור פסלו, "התהוות 89" – ברונזה מצופה ניקל). כמו כן, השתתף בתערוכות האקספרימנטאליות של "סאלון הסתיו" במוזיאון תל אביב (1968-1965), הציג גם בתערוכת "מבוך" במוזיאון ישראל (1968); ועדיין באותה שנה הציג בגלריה "גורדון" התל אביבית תערוכת-יחיד גדולה של 26 פסלים ותבליטים, רובם יצוקים בברונזה.

 

שפתו הפיסולית של פנחס עשת ידעה שינויים לאורך העשור האינטנסיבי והמטאורי הנדון: ראשיתה, פסלי פח-ברזל רקועים ומולחמים, רובם בסימן הפשטה אורגאנית של עיבור או היריון: מעין טורסו עם "בטן" גדולה, חללים פוזיטיביים ונגטיביים, נפחי חוץ ופנים. אחד מאלה, "פגישה 102", שגובהו 2.35 ס"מ, הוצב ב- 1968 ב"היכל התרבות" בתל אביב. בקטלוג תערוכת "מבוך" מ- 68, בה הציג פסלים מסוג אלה, כתב:

"…החזה והבטן מסיגים זה את גבולו של זה, ומשפיעים אחד על השני. האני הסוג והמוגן שואף להפסיק את האטימות הקומוניקטיבית, אותה גזר על עצמו מרצון. […] כל אני נתון אפוא בתנועה מתמדת של היפתחות-היסגרות-היפתחות. […] התנועה מעצמי אל עצמי מקבלת אופי פיסולי בעזרת צורות קשות וצורות רכות […]. הקשה והרך מופיעים בכל פסל […]. הקשה מעוצב באמצעות נפחים ישרים וזוויתיים, והרך מעוצב באמצעות נפחים עגולים."

 

a_ignore_q_80_w_1000_c_limit_1.jpg

המתח בין "צורות רכות" ל"צורות קשות" מעלה על הדעת מתח מקביל בין הנשי (העגול) לזכרי הזוויתי: באחד מהפסלים הנדונים, ככל הנראה מהמוקדמים שבהם, מצורף "ראש" מופשט מעל לטורסו ההריוני והוא עונה לכדוריות ההריונית בזוויתיות קובייתית נוקשה.

פסל עשת

 

eshet0005

 

 

משום מה, לא כתב עשת בקטלוג תערוכת "מבוך" ולו מילה על דימויי עיבור והיריון, שכה בלטו בפסליו, עד כי יכלו לשמש מטאפורה לעצם היצירה (הבריאה) האמנותית. משהו בכיוון זה נרמז על-ידי חיים גמזו בפתח קטלוג תערוכת עשת במוזיאון תל אביב (1966):

"יצירותיו של הפסל עשת רוטטות חיים קמאיים, מעוררות אסוציאציות עם חוויות בראשית."

גמזו השווה בין פסלי עשת לאלה של יוברט דאלווד, הבריטי, שבשלהי שנות ה- 50 יצר אף הוא פסלים "הריוניים". עם זאת, את הדגש שם מנהל מוזיאון תל אביב על ה"מפגש האורגאני של צורות מנוגדות", עקרון אסתטי בסיסי, שעלה, כאמור, גם בדברי עשת הנ"ל.

 

גם יואב בראל, בביקורתו ב"הארץ" על התערוכה, עמד על העקרונות הנפחיים המרכיבים את פסלי עשת – א. המתחים ההדדיים בין הנפחים. ב. שמירת אופיים העצמאי של הנפחים, תוך הקפדה על תבנית כוללת פשוטה. ג. תודעת יחסי הפסל והחלל הסובב אותו. ד. הקניית דינאמיות לנפחים הסטאטיים.[6] אף לא מילה על עיבור והיריון. מוזר מאד.

 

את הפסלים הנדונים בפח-ברזל הציג עשת ב"תערוכת הסתיו" של 1965 וב"תערוכת הסתיו" של 1968. בתערוכת "עבודות גדולות" של "עשר פלוס" (ביתן אגודת האמנים, תל אביב, 1966) הציג עשת "פסל מתכת דמוי ביצה, וסביבה בנה מבנה גיאומטרי (מעין שני מלבנים או מסגרות) צבוע אדום. הניגוד בין הרכות העגולה של הביצה לבין הקשיחות של המסגרות תרם לקומפוזיציה המעניינת."[7] עדיין, דימוי הביצה שמר על האידיאה של ה"התעברות". גם בתערוכת "באדום" של "עשר פלוס" (גלריה "כ"ץ", 1967), הציג עשת פסל דמוי ביצה הנתונה בקובייה מסורגת.

 

אך, דחף ההתחדשות והסקרנות החומרית של פנחס עשת הובילוהו באותן שנים עצמן להתנסויות אחרות: ב"תערוכת הסתיו" של 1966 הציג פסל פוליאסטר בשם "פגישה" (שיוצב, שנים לאחר מכן, בירושלים בסמוך ל"מדרשת עמליה". ראו להלן התצלום של ישראל צפריר), ואילו ב"תערוכת הסתיו" של 1970 הציג קונסטרוקציה ובד בשם "אלמנט צהוב". אלה ניבאו את עיסוקיו הפיסוליים לעתיד לבוא.

 

אך, קודם לכן, מהמחצית השנייה של שנות ה- 60 ועד לתחילת שנות ה- 70, שכלל עשת את שפתו הפיסולית ה"עיבורית" והחל ביצירת פסלי ברונזה מצופים בניקל (המוקדמים בין אלה עודם עוצבו בפח-ברזל; המאוחרים – בניירוסטה), שהוכיחו יתר גיאומטריות ומינימליזם ואשר הקנו לו יתר הכרה בעולם האמנות הישראלי. בכל אלה עדיין נכח המתח העיבורי בין הגוף הביצי לבין ה"מעטפת" הסוגרת, שניתן לייחס לה כוח זכרי העונה לכוח נשי. כגון בפסלים המורכבים מ"ביצה" או מכדור בקוע, שמאוגפים משני עבריהם בצמד גופים סימטריים – אנכיים (פאליים?).

 

יתר על כן, ה"מעטפת" חלולה וחושפת את תוכה (במסורת הפיסול האנגלי החדש משנות ה- 50). באחד מפסלי הניקל המאוחרים, מ- 1977, הגוף העוטף חלול ומנוקב כולו ב"חלונות" עגולים גדולים, כאשר עתה הוא-הוא ה"ביצה" שבליבה גוף גיאומטרי (מעין שתי חצוצרות שהודבקו יחדיו) הפורץ בסימטריה מבפנים החוצה. הפריצה כבקיעת הנולד? יש שמעטפת של רצועות גליות "מעוקמות" צופנת במרכזה גוף דמוי תרמיל-זרעים (כגון בפסל הברונזה שהוצב ב- 1968 בבניין הספרייה העירונית באילת. ראו התצלום).

 

IMG_5162.JPG

scan-5.jpg

 

אלא, שכבר בתחילת שנות ה- 70, בעיצומם של הפסלים הנ"ל, פנה פנחס עשת לפיסול של "בדים בשלושה ממדים", כפי שקרא לתערוכה שהציג ב- 1973 בבית האמנים בירושלים. כאן התמקד עניינו בהפשטה גיאומטרית צבעונית, שעה שפסלי הבד הצבעוניים (תחילה, ב- 1972, פוליאסטר) נצבעו, בין בצבע אחד ובין בפסי צבע בנוסח "הארד אדג'" (מסלול קנת נולנד, פרנק סטלה וכיו"ב), וכאשר דו-ממדיותם יוצרת דיאלוג חזותי מתעתע עם הנפחים הגיאומטריים של הפסל. כבר ב- 1971 הציג עשת ב"גורדון תערוכה בכיוון זה בשם "סיפורי-בדים ואחיזת-עיניים", ואילו בסוף 1972 הציג באותה גלריה תערוכת הדפסי-משי בסימן הפשטה גיאומטרית הנושקת ל"אופ-ארט". אלא, שמבחינתו, הדגש היה עדיין על מתח הניגודים בין הנפחים האורגאניים לנפחים השכלתניים ובין שני אלה למשטחי הצבע השטוחים וה"הארד-אדג'יים". למותר לציין, שבפסלי הבד שלו, טושטש הניגוד בין פיסול לבין ציור.

 

IMG_5163.JPG

 

IMG_5157

 

התחביר האמנותי-רציונליסטי הזה של פנחס עשת חרג מאד מ"חזית הסירוב" של האמנות הישראלית לכל ביטוי שכלתני-רציונאליסטי טהור. אך, עשת היה בשלו. עדיין ב- 1984 יציג בתערוכה קבוצתית במוזיאון חיפה בשם "המרכיב הרציונאלי ביצירותיהם של אמנים ישראליים" (אוצר: ראובן ברמן) חמישה פסלי-בד צבעוניים מהשנים 1977-1973. בדבריו בקטלוג התערוכה דיבר בשבח האיזון האמנותי בין הרציונאלי לאמוציונאלי.

 

לקראת 1980 כבר נמצא עשת על פרשת-דרכים פיסולית חדשה ובעלת אופי שונה בתכלית, כאשר הוא מתנסה בפיסול פיגורטיבי : היו אלה פסלי פורצלן תעשייתיים, לבנים ומבהיקים: ראשים ופסלי-גוף, משהו בין ניאו-קלאסיקה, נפחים גיאומטריים והומור, המאופיינים בגימור מושלם ובהחלקת פני-השטח. אפשר, שהייתה זו גרסתו למהפך הפוסט-מודרני המתחולל בעולם ובישראל באותה עת. את ה"פורצלנים" הציג עשת ב- 1980, הן בתערוכת-יחיד במוזיאון חיפה והן בתערוכת-יחיד בגלריה "דבל" בעין-כרם. אריחי קרמיקה, הסמוכים לשפה הנדונה, מעצבים מאז 1980 את המבואה ל"בית אסיה" בתל אביב.

ceramic005.jpg

 

IMG_5164.JPG

 

המהלך הפיגורטיבי החדש של עשת לא עצר. ב- 1983 הוא הציג תערוכת-יחיד בגלריה "רדיוס" (גלריה קואופרטיבית של אמנים, שפעלה ב"לב דיזנגוף", תל אביב) ובמרכזה מיצב העשוי עיסת-נייר (?) ומייצג דמויות מונומנטאליות, לבנות-כחולות, של נשים המוליכות כלבים מאיימים. פנחס עשת, שהיה נאמן לאידיאולוגיה שמאלנית, עיצב את המיצב כמחאה אנטי-פאשיסטית. לדאבוני, לא מצאתי צילומים של פסלים אלה, אך עוצמתם זכורה לי היטב.

 

אם פסלי-הבד ופסלי הפורצלן של עשת בישרו יצירה בשפה אל-אישית, הרי שפסלי הנשים והכלבים אישרו עבודה ידנית ומסר אקספרסיבי. אפשר גם, שהצגת "הכוח הנשי" הייתה אקורד-סיום לטיפולו המתמשך של פנחס עשת בנשי: מה שראשיתו בכוח המוליד ובהתעברות המתמודדת עם כוח זכרי מגונן/כובל, המשכו במאבק בין נפחים אורגאניים לבין שטיחות שכלתנית (נשיות ורסוס זכריות?) וסופו הנשים המטילות אימה. ייאמר עם זאת: פרשנות בכיוון זה מעולם לא זכתה לגיבוי מפיו או מעטו של פנחס עשת.

 

[*] גבריאל טלפיר, "עשת", "גזית", כרך כ"ד, ה-ו, אוגוסט 1966-מרץ 1977, עמ' 54.

[**] שם, שם.

[1] "דבר", 19.6.1959.

[2] ראו באתר-המרשתת הנוכחי מונוגראפיה על קוסו אלול.

[***] לעיל, הערה 1, שם.

[3] "מעריב", 11.6.1959.

[4] "דבר", 5.6.1959.

[5] גדעון עפרת, "1958", בתוך אתר-המרשתת הנוכחי, 24.7.2011.

[6] "הארץ", 11.11.1966.

[7] בנו כלב, "עשר פלוס", מוזיאון תל אביב, 2008, עמ' 35.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s