לסוגיית דלותה של הדלות

                        

" אָכֵן דַּלָּה מְאֹד –

יָדַעְתִּי זֹאת, הָאֵם,

אָכֵן דַּלָּה מְאֹד

מִנְחַת בִּתֵּךְ;" (רחל)

הענקת פרס ישראל לשרה ברייטברג-סמל רוממה את רוחי. מי כמוני (שלא תמיד ראה איתה עין בעין) יודע להעריך את תבונתה, חריפותה, אנינותה, והכריזמטיות שלה – בין כמבקרת אמנות ב"ידיעות אחרונות", בין כאוצרת לאמנות ישראלית במוזיאון תל אביב ובין כעורכת "סטודיו". וידועה לי גם גדלות-נפשה, שעליה איני יכול לפרט. כך או אחרת, הבחירה בה ל"פרס ישראל" הייתה מתבקשת עוד מלפני שנים רבות, ורק מצער ההרכב האומלל של הוועדה שבחרה בה. שרה הייתה ראויה לוועדה מכובדת יותר.

את זאת אני כותב כמבוא לשאלות ספקניות שברצוני להעלות בנושא הכותרת הכובשת, שטרם נס ליחה, "דלות החומר", אותה הגתה שרה ברייטברג סמל מלפני 34 שנים ואשר נתקבלה בתרועה וכמעט ללא בחינה ביקורתית.

שנה בדיוק לאחר תערוכת "דלות החומר" בחודש מארס 1986, הוצגה במוזיאון תל אביב תערוכת-היחיד של ג'ילברטו צוריו (31 במארס – 31 במאי 1987). האמן האיטלקי, מהבולטים שבקבוצת "ארטֶה פובֶרה" (שם שנוסח ב- 1967 על-ידי מבקר האמנות והאוצר האיטלקי, ג'רמאנו צ'לאנט), המחיש בעבודותיו את ערכי "האמנות הענייה", כפי שתוארו על-ידי האוצרת, נחמה גורלניק, בדפים הנלווים לתערוכה:

"האמנים האיטלקיים […] התמקדו בתהליכים טבעיים ובחומרים ראשוניים ובסיסיים – אש, מים, אור, אדמה, מינראלים ובעלי-חיים […] כדי לגלות ולהדגיש את ערכם המובנה, המאגי לעתים. […] התהליך, ההתרחשות, המושג והמשמעות תפשו מקום מרכזי. […] רבים מהפרויקטים שנכללו במסגרת זו היו בעלי אופי אוטופי […]. בלטו בהם גם חזרה למיתוסים, למובנים סמליים…"

הקירבה המילולית בין הכותרות – "דלות החומר" ו"אמנות ענייה" – אינה ניתנת להכחשה, וזאת במקביל להקבלה החלקית בין שתי המגמות, באיטליה ובישראל. לכן, ככל שמדובר במגמות אמנותיות שונות, ראוי להאיר את פשר ה"עוני"-לכאורה שבחומרי "ארטה פוברה". כך, על ג'ילברטו צוריו קראנו באותם דפים ממוזיאון תל אביב:

"בין החומרים השגורים ביצירתו – מתכות, זכוכית, אסבסט, גומי, עץ, עור, אלכוהול, חומצות ומינרלים, מים, אש ואור (חשמל) […]. הוא מזקק, מאדה, מרכז, שובר, קורע, קודח, מוחץ, מפרק וחוצב; פעולות המרמזות על איום ואלימות, לצד זיכוך וטיהור."

חומרים "עניים"? מה, בעצם, עני יותר בחומרים הללו מאבן, עץ וארד של פסלים מסורתיים? ומדוע יודבק "עוני" לעיסוק אמנותי בתהליכים (של חומצות, ריקבון, התפרקות וכו')? תשובה מוקדמת נתן ג'רמנט צ'לנט במאמר מ- 1967 בו קשר את מושג העוני לשם "התיאטרון העני" של ירז'י גרוטובסקי, הבמאי הפולני המיתולוגי. ספרו של גרוטובסקי, "לקראת תיאטרון עני", ראה אור ב- 1968 ובו ההשקפה התיאטרונית הדוגלת בהצגה בכל חלל אלטרנטיבי שהוא, ללא תלות בתפאורה ובתלבושות יקרות, אלא אך ורק בהתמקדות פסיכו-פיזית בשחקן – בגופו ובנשמתו, התמקדות בשחקן כחווה תהליך של הקרבה-עצמית והסרת מסכות ובאפקט התרפויטי על הקהל. ככלל, "התיאטרו העני" בסימן מינימאליות אמצעים והתערטלות נפשית ארכיטיפית.

במקביל, צ'לאנט – שהיה מקורב לתיאטרון הרדיקאלי בטרם התקרב לאמנות החזותית – ריכז חבורת אמנים איטלקיים (ברובם), שעניינם ב"עובדות הקשות ובנוכחות הפיזית של האובייקט. […] פסקאלי וקונליס נושאים אל מזבח-האבן את האיכות החומרית של הממשות הגופנית. […] טבעיות יומיומית מעורטלת ממסכותיה." ומכאן, הפחמים של יאניס קונֶליס, כדור העיתונים של פּיסטוֹלֶטו, שעווה וגומי של מריו מֶרְץ, חבלים של בּואֶטי, שרכים של פאבּרוֹ, וכו'.

וכבר עכשיו נדלג קדימה ונשאל את עצמנו, בהקשר הגרוטובסקאי הנ"ל: על איזו הצטמצמות חומרית-צורנית-תוכניית ניתן לדבר בהקשר ל"דלות החומר" הישראלית? האם יאותר ב"דלות החומר" קשר כלשהו לפסיכו-פיזיות המייסרת/מיוסרת של "התיאטרון העני"? והתשובה היא, כמובן: לא. למען ההגינות, נמהר להוסיף: איש(ה) לא ניס(ת)ה אפילו לרמז על קשר כגון זה. זאת ועוד: המאמר הקטלוגי של "דלות החומר" הצביע על "האומץ לחולין" ועל הסירוב למיסטיפיקציה, בעוד "התיאטרון העני" של גרוטובסקי דווקא ביקש אחר החוויה הפולחנית של הקרבת הקורבן (מצד השחקן).

ב- 1985 – ובל תחמיצו את סמיכות סך התאריכים הללו הסובבים את הולדת "דלות החומר" בתל אביב – יצא לאור ספרו של ג'רמנו צ'לנט, "ארטה פוברה". בדברי המבוא שלו, הדגיש המבקר-אוצר את המאמץ להצעת אלטרנטיבה אירופית ל"פופ-ארט" האמריקני, וסירב בתוקף להגדיר את הקבוצה האמנותית:

"כל הגדרה שתקושר ליצירות ולפעולות עצמן חייבת להיות מובּילית ומורכבת כך שתחול על צורות רבות ושונות של תקשורת.[…] ארטה פוברה הייתה מתח יותר מאשר שיטה. […] יותר מאשר הגדרה, ארטה פוברה הייתה והינה דרך הוויה …"[1]

צ'לאנט חיבר את אמנות ה"ארטה פוברה" לאירועי המרד האירופי מ- 1969-1968 והקיש מחוסר השקט דאז את נטיית האמנים לריבוי, פרגמנטציה ואי-המשכיות. מכאן גם כותרת-המשנה למאמרו מ- 67, "הערות למלחמת גרילה". אך, כאמור, מעל לכל, המאמץ לענות ל"פופ-ארט" האמריקני: שלילת הסטנדרטי וההומגני של ה"פופ-ארט", מתקפה נגד האובייקט במטרה למגרו בחומצות, בתהליכי התפרקות, באביזרים פרימיטיביים כמו אבנים, גרזנים, סמרטוטים. דסטרוקציה אירופית כתשובה לקונסטרוקציה אמריקאית.

עד כאן "ארטה פוברה". מכאן ואילך, "דלות החומר". ראו את חומרי ה"דלות" הזו, כפי שהוצגו על-ידי 21 אמני התערוכה מ- 86: גרפיט ובוץ על נייר; גיר שמן על נייר; שמן על בד; פנדה על תצלום; סופרלאק, אקריליק ושעווה על פוליאוריתן; אקריליק, לכה וגיר על בד; אקריליק, תגזירי עיתון, ניירות שכפול ורישום על דיקט; צבע זכוכית ועיפרון על נייר; קולאז'/ ועט-לבד על נייר; כיסאות ודיקט; מסקינגטייפ, מהדקים, עיפרון ועוד על זכוכית; ועוד.

דלות החומרים? או שמא, להפך, שפע החומרים? ואולי, ה"דלות" היא באיכות החומרים הללו? אך, מה דל בשמן, אקריליק, קולאז', שעווה ואפילו במהדקים, עיתונים, צבעי זכוכית ופוליאוריתן? דל לעומת איזה עושר? תאמרו: הסרת חומרי האמנות ממחלצות ההילה. ואולם, צבעי השמן, העיפרון, הקנבס והנייר, אפילו השעווה הקלאסית, עודם שם, ב"דלות החומר", הלא כן? ברייטברג-סמל זיהתה את הקולאז', הדיקט והתצלום עם דלות-החומר של מי שכינתה "התל אביבים". האם הקולאז', הדיקט והתצלום הם מדיומים "דלים"? "תצלום אפרפר", תענה ברייטברג-סמל ותוסיף בנושא הדיקט: "דק, זניח, לא טעון, העץ בהתגלמותו הפחות חומרית, בהתגלמותו הדלה."[2] וכלום הקולאז' הוא בלתי-הילתי (אלא אם כן, הכוונה ל"הילה" במובן של ואלטר בנימין*), בזוכרנו את שורשיו ביצירות בראק ופיקאסו וכו', עוד קודם שהתגלגל לראושנברג? ועם היד על הלב, איזו "הילה" נשאו ציורי השמן על בד של "אופקים חדשים", שהיו בפורמטים אינטימיים ובגוונים עכורים למדי?

דומה, שיותר מ"דלות", חומרי "דלות החומר" העידו בחלקם על חומריות פרוזאית, יומיומית, מעשית, חוץ-אמנותית. הנקיטה במהדקים, בעיתונים, במסקינגטייפ וכיו"ב – ביקשה, כך נראה, להוציא את האמנות מ"היכליה" לפרוזאי, משהו המזכיר את עמדת גרוטובסקי בזכות "תיאטרון עני" שמחוץ לבימות התיאטראות. אלא, שזוהי מגמה זכורה היטב מיצירות אמנות רבות שנוצרו במערב בשנות ה- 60 ברוח הסביבה, המושגיות, האדמה, ההתרחשות, הפעולות. מלבד איטליה, איש לא ייחס להן "דלות" או "עוני". וכך, גם הפרגמנטריות המאפיינת את הקומפוזיציות של "דלות החומר" תאותר באינספור יצירות מערביות שמאז קורט שוויטרס ופבלו פיקאסו של הקולאז'ים המוקדמים, שלא לומר רוברט ראושנברג ולארי ריברס. "פופ-ארט" כ"דלות חומר"?

אני חוזר אל מאמרה הקטלוגי הקלאסי של שרה ברייטברג סמל ומלקט את כל טיעוני ה"דלות", משמע – את ההנמקות לְתואר הדלות שהדביקה לאמניה:

"… את ההיצמדות למראה החומרי הדל, את ההתרחקות מצבעוניות, את ההימנעות הקבועה והעיקשת מציור תמונות סדוקטיביות."[3] "שימוש בחומרים 'דלים' (דיקט ואחרים), ו/או מראה 'דל' במכוון של פני השטח של העבודה."[4] "… יחס ספקני לעולם החומרים והסתייגות מכל אידיאליזציה – ביצירה ומחוצה לה."[5] "השנאה לצחצוחי לשון […] השלימה את מעגל החומרים הדלים שאל תוכם נולד הצבר…"[6] "…נעשה שימוש בחומר לצורך 'פיחותו' תוך הדגשת המימד הייצוגי המופשט תחתיו."[7] "מצע דיקט, תשתית של משיכות מכחול בהירות, צבע באיכות קירית-סידנית, קשקוש בעיפרון והדבקות של כרזות ושל גזרי תצלומים מירחונים."[8] "…כאן, במזרח הקרוב, ערש תרבות לא עוד שופע. […] 'מחוץ למגרש' של אירופה, כלומר, עם חומרים דלים כעובדת יסוד. […] שם לחומרים יש נשמה ומשמעות, היין הוא הדם, הלחם הוא הגוף, הצלב הוא הגאולה. כאן החומרים הם דלים, חסרי משמעות."[9]

אם כן, הבה נבדוק את עיקר הטיעונים: צבעוניות בהירה? לא זו בלבד, שאת זו תמצאו בשפע באמנות המינימליסטית והמושגית במערב, אלא שבהירותם של ציורים מופשטים – מקאזימיר מאלביץ' הרוסי, דרך רוברט ריימן האמריקאי ועד יחיאל קריזה שלנו – מעולם לא אובחנה כ"עוני", ואף להפך – לא אחת זוהתה כסוג של "נשגב". הימנעות מתמונות סדוקטיביות (מפתות)? אני מכיר לא מעט אנשים שציורי אריה ארוך, רפי לביא, יאיר גרבוז, הנרי שלזניאק וכו' – מפתים-גם-מפתים אותם ברמה האסתטית. סדוקטיביות אינה טיעון, אלא אם כן הכוונה לדקורטיביות ולשמאלץ – שני ערכים שאותם דחתה המודרנה מקיר אל קיר. שלילת אידיאליזציה? והרי לא נוכל לתחום שלילה זו למרחב של "דלות החומר": תומרקין ואיקא (בראון), מחד גיסא, ונוישטיין ובני אפרת, מאידך גיסא – אלה גם אלה שוללים אידיאליזציות ביצירותיהם. האם תכתיר שרה ברייטברג את "רישום מעל ומעבר" (מוזיאון ישראל, 1974) כ"דלות החומר של הרישום"? אולי רק את גרשוני, שהציג באותה תערוכה, שנתלתה אף היא – אוי לחוצפה! – באריה ארוך ומשה קופפרמן כאבות מייסדים. הדיקט כפיחותו של העץ? נכון מאד; אבל ממתי (כלומר, מימי הבארוק ואילך) מציירים ציירים על עץ? רוצה לומר, מדוע שישמש העץ כקנה-המידה ל"עושר", שכנגדו דלות הדיקט? הדיקט אינו דל כל עוד הוא מושווה לשימוש בקנבס, קרטון, מזוניט וכו', שהם מצעי הציור הנהוגים. העוני הסמלי של הישראלי/יהודי? נו, טוב, גם שרה ברייטברג כבר לא מאמינה בזאת לאור טיפולה המעמיק ביצירת משה גרשוני. וביאנקה אשל-גרשוני? יתר על כן: עקידת יצחק אינה פחות מייסרת וגואלת מהצלב של ישו, והעקידה היא, כידוע, מנושאי העומק של האמנות הישראלית לדורותיה.

ראינו, שג'רמנו צ'לאנט ביקש לענות לאמנות האמריקנית המודרנית תשובה אירופית גאה. שרה ברייטברג-סמל הכריזה, ממש בפתח מאמרה הקטלוגי, על "דלות החומר" כעל "קוד פנימי שונה מאמנות אירופית ואמריקנית.[10] "דלות החומר", לתפיסתה, היא הצעה אמנותית ישראלית ייחודית, הגם שחייבת להשפעות מערביות שונות (ראושנברג, טוומבלי, קליי ועוד). ובהתייחס ל"ארטה פוברה" האיטלקית, הבחינה האוצרת בין הערכים הציוריים המופשטים, שעדיין מרתקים את אמני "דלות החומר", לבין דחיית ערכים אלה באמנות האיטלקית הענייה: "גם 'התל אביבים' האחרים נשארו, בדרך זו או אחרת, קשורים למסורת הציורית, זאת בניגוד ליוצרים מן האמנות הענייה ומן האמנות המושגית שהגיעו לשלילתה המוחלטת."[11] זאת ועוד: אם אמני "ארטה פוברה" ראו בחומרים את עיקר עיסוקם האמנותי, הרי שבאמנותם של אמני "דלות החומר" לדעת האוצרת – "בחירת החומרים לא באה להעשיר בתפארתם את התמונה. הם עצמם 'כלי שני', תצלום של החומר הראשוני, מייצגי-מציאות חומרית ולא עולם החומרים עצמו."[12] ועוד: "האיטלקים יוצרי 'האמנות הענייה' […] הרבו להשתמש בחומרים ביצירותיהם. ניתנת זכות הדיבור לחומרים טעוני משמעות, טעוני סמלים ומיתוסים […]. בארץ כל זה לא קיים […] וה'עניות 'מכוונת לעניין אחר: פיחות מעמדו של החומר, סירוס החושניות שלו…"[13]

אלו הן הבחנות מדויקות למדי (אך, האם מיכה אולמן, מאמני "דלות החומר", אינו מרותק לחומריות של האדמה ואפילו, במידת מה, למטעניה המיתיים?). ברם, עדיין נותרת במקומה התהייה על הדבקת ה"דלות" לתצלום-החומר כתחליף לנקיטה בחומר עצמו. תחליפים ייצוגיים הם האל"ף-בי"ת האמנות לאורך אלפי שנות קיומה. כאשר האדם הניאנדרטלי צייר את הביזון במקום להדביק לקיר-המערה את פרוות-הביזון – הוא לא אישר פיחות ודלות.

ומדוע ההתעקשות הקטנונית שלי על אי-הדלות של "דלות החומר"? משום, שטיעון הדלות שימש מנוף ומקפצה לאוצרת ולכותבים אחריה לקראת שידוכם של אמני "דלות החומר" לאתוס הדלות היהודי (ר' עקיבא, ר' יהושע וחכמי תלמוד אחרים – ראו מאמרו של אהרון שבתאי מ- 1988[14]) והארצישראלי-סוציאליסטי (ברל קצנלסון, על פי ברייטברג-סמל). כלומר, טיעון הדלות איפשר בניית מבנה רעיוני-תרבותי רחב, שנועד לאושש את מרכזיות המגמה האמנותית הנדונה בלב-ליבה של התרבות המקומית – הציונית-יהודית.

מקננים בי ספקות לגבי תקפות המהלך הרעיוני הזה.

[1] Germano Celant, Arte Povera, Electa, Milano, 1985, p. 21.

[2] שרה ברייטברג-סמל, "דלות החומר כאיכות באמנות הישראלית", מוזיאון תל אביב, 1986, עמ' 19.

[*] ספרו של ו.בנימין, "יצירת האמנות בעידן השעתוק הטכנולוגי", הופיע בעברית ב- 1981, 5 שנים לפני תערוכת "דלות החומר", ואפשר שהשפיע על ניסוחיה של ש.ב-ס.

[3] שם, עמ' 9.

[4] שם, שם.

[5] שם, עמ' 10.

[6] שם, שם.

[7] שם, שם.

[8] שם, עמ' 11.

[9] שם כמ' 14-13.

[10] שם, עמ' 9.

[11] שם, עמ' 11.

[12] שם, עמ' 12.

[13] שם, עמ' 16.

[14] Aharon Shabtai, "Where They come From", N.Givon contemporary Art, 1988.