קטגוריות
Uncategorized

מחלה

עוד קודם שידובר באמנות כאישור החיים, משמע, קודם שידובר בהימנעות אמנים מייצוג מחלות, נאלץ להודות, שהברית ההיסטורית בין האמנות הישראלית לבין החזון הציוני אחראית להעדפת הבריא והחסון על פני החולה והחלוש: החלוצים המונומנטאליים של המודרניזם הארצישראלי (ראובן רובין: "הפירות הראשונים", 1923; אריה לובין, "חופרי הזיפזיף", 1925 בקירוב), הקיבוצניקים המוצקים של יוחנן סימון (1952-1946); "נמרוד" (1939), כמובן; גיבורי המלחמה באנדרטאות; וכו' – אלה ודומיהם שלטו ביד רמה בתולדות האמנות המקומית עד לשנות ה- 60. שאז, התחוללה תפנית חדה לטובת האנטי-גיבור והאנטי-מונומנטאלי, וזו הולידה באמנות הישראלית מרוטשי אברים (יגאל תומרקין, 1969-1965), דמויות גרוטסקיות מעוותות ומכוערות (אורי ליפשיץ ונוספים) , פיגורות רופסות ורופפות ("אמנות מינורית"), שלא לומר "נמרודים חדשים" (דוגמת פסלו של בועז ארד מ- 2008) עלובי גוף ואימפוטנטים המתקלסים ב"נמרוד" הישן.

 

ועדיין, חולים ומחלות טופלו אך במעט באמנות הישראלית. גם כשזו נכנסה לבתי-חולים, היה זה יותר במסגרת "ביקור פצועים" (כך בציורי מלחמת תש"ח) מאשר כ"ביקור חולים". ודוק: אפילו אמנים, שחלו במחלות חשוכות-מרפא, נמנעו מהדהוד מחלתם ביצירתם: כך אריה ארוך החולה בסרטן, כך צבי מאירוביץ שלאחר אירוע מוחי משתק, כך מיכאל סגן-כהן במחלתו הקשה, כך משה גרשוני החולה ברטטת, וכיו"ב. אף להפך: האמנות הפכה בידי כל אלה והאחרים לכלי-הישרדות, מענה של חיים למחלה. וראו את דימוי הסלמנדרה – חית המרפא מהמדרש התלמודי – כיצד נקט בה אברהם אופק בציוריו (שנות ה- 80), במהלך מחלתו הקשה.

 

בכלל, מעט ציורים בתולדות האמנות ייצגו חולים: גבריאל מטסו ((Metsu ההולנדי צייר ב- 1659 את "הנערה החולה" (יש פירשו: חולת אהבה…); יאן סטין ההולנדי צייר ב- 1663 את "ביקור הרופא"; אדוארד מונק הנורווגי צייר ב- 1907 את "הילד החולה" (ראו הצילום). לא נמצא הרבה מדי ציורים חשובים בנושא הנדון.

1200px-Edvard_Munch_-_The_sick_child_(1907)_-_Tate_Modern.jpg

 

ובישראל? בדין אותה ברית ציונית המוזכרת לעיל, לא מקרה הוא, שציורי חולים ומחלות נוצרו אצלנו כמעט רק לאחר שנות ה- 70-60. תצוין, בהתאם, תערוכת "דו"ח מחלה: ייצוגים של גוף פגוע או חולה בעבודותיהם של אמנים עכשוויים", שנאצרה באפריל 2006 בידי חיים מאור בגלריה של אוניברסיטת בן-גוריון. כאן הוצגו, בין השאר, עבודותיה ה"טיפוליות" של מיכל היימן, עבודות-גוף של מוטי מזרחי וגדעון גכטמן, יצירות של אריאלה שביד, אברהם אילת ונוספים. אלא, שהתערוכה לא התמקדה בחולי דווקא, אלא התרחבה אל נכויות, פציעות ושאר נזקי גוף.

 

להלן נפגוש את "מחלותיה" של האמנות הישראלית.

 

אך טבעי, שנושא המחלה יעלה ביצירות אמנים לרקע מחלות של הוריהם המזדקנים. כזה הוא, למשל, אורי ליפשיץ, המצייר ב- 1985 את מיטת-הדווי של אביו הגוסס בסדרת ציורים בשם "אינפוזיה".[1] יעקב ליפשיץ, אבי האמן, הלך לעולמו ב- 17.11.1983. יום קודם לכן, צילם ליפשיץ את אביו שרוע על מיטת בית-החולים כשהוא מחובר לצינורות עירוי שונים. את הצילום הגדיל והדפיס בדפוס-רשת על בד והוסיף דימויים מצוירים של יהודי מניח תפילין, מלאכים רפאליים, עורבים משחרים לטרף, נשר מלכותי וחיה אימתנית. בעבור ליפשיץ, האינפוזיה היא מטאפורה למצב חברתי. ב- 1986 אמר בראיון:

"אינפוזיה זו הזנה חיצונית ומלאכותית של דברים. כל אדם שנזקק להזנה מלאכותית, מוצא את סופו. כשאתה רואה בבית חולים אדם עם אינפוזיה – זו בשורת מוות. כל אינפוזיה היא בשורת מוות, אפילו אם זו אינפוזיה ארוכה של שמונים שנה. אם אדם מתחבר לאידיאולוגיה – זו גם כן אינפוזיה, אבל זהו כבר הסוף. זה עוצר את מימד הזמן, אין התפתחות, אין תהליך…"[2]

 

שונה מאד היה טיפולו של יוסל ברגנר בדמות האב החולה, כך עוד מאז רישומיו הקפקאיים ב- 1956. בסיפורו של קפקא, "גזר-דין", מצא ברגנר את הדימוי של האב הנושא את אביו הזקן והחולה על זרועותיו: גיאורג הצעיר מתגורר עם אביו, שחרף מצבו הרעוע מתעלל בו עד להתאבדות הבן בקפיצה לנהר. באחד מציורי הסדרה, ציור מ- 1987, האב החולה, הנישא בידי הבן, לבוש אדום – כנידון למוות – בעוד הבן צבוע בלבן. במקור (בטרם נמחקה), צוירה מיטה גדולה ברקע.

כאשר צייר נפתלי בזם ב- 1985 את ציורי "אישה חולה", הוא השכיבה בנוף הפתוח, לרקע גבעות צחיחות שבראשן יישוב רחוק ואופק שחור-אדמדם, שעשן שריפות מיתמר ממנו:

"לקראת 1985 הוחרפה מחלתה של חנה, אשת-האמן. מוטיב האישה השוכבת חולה בנוף ממיר את דמות האישה ההריונית הפוסעת על ההרים והשבילים. בציורי 'אישה חולה' […] שרועה האישה לרוחב הציור כולו ואל נוכח נוף אפלולי עם שמים מבשרי רעות. זר פרחים המונח על השולחן נחסם על-ידי גופה של החולה, שהיא הנוף כולו (בגרסת השמן על נייר, אדמת הנוף הופכת לשמיכתה)."[3]

נוסיף עוד, שנוף עולה באש הוא מטפורה חזותית מוכרת בציורו המאוחר של בזם והוא מסמל מצב משברי חברתי (כגון, ימי האינתיפאדה). וכפי שנלמד להלן, לא אחת, ייצוג מחלה באמנות הישראלית הוא מטפורה חברתית.

az.jpg
נפתלי בזם, אישה חולה, 1985

 

באותם ימים של מחצית שנות ה- 80 היה אברהם אופק עסוק בעיצוב ציורי הקיר הגדולים – "ישראל: "חלום ושברו" – בשערי אוניברסיטת חיפה. אם ב- 1972 צייר את "שכיב-מרע" כאחד מציורי המצב האנושי (מלידה ועד לקבורה), הרי שעתה, בין פרקי האפוס הקירוני, כלל אופק את תמונת "הר המחלות": הייתה זו תמונת תחלואיה של החברה הישראלית, כפי שראה אותם אופק בימים בהם גם הוא עצמו היה נגוע במחלה אנושה. בהשפעת דייגו ריברה המכסיקני, עיצב האמן ערימה של דמויות גרוטסקיות, מקיאות, כאשר לכל אחת מוצמדת מילה לטינית המציינת מחלה: קמצנות, חקיינות, נקמנות, צביעות, פחד, אכזריות, נפיחות, התהדרות, ייאוש ועוד. גל החולים הוא גם גל פסולת, זבל מושאי החמדנות החומרית הישראלית החדשה.

אברהם-אופק-ישראל-חלום-ושברו-קיר-שמאל-1984-1988-אקריליק-על-בטון-אוניברסיטת-חיפה-פרט.png
אברהם אופק, הר המחלות, 1988-1986

 

מי שפרצו את מחסום המחלה באמנות הישראלית היו מיכל נאמן וגדעון גכטמן. ב- 1974 העתיקה מיכל נאמן על נייר, בעט שהדיו כמעט אזל בו, פסוקים מספר "ויקרא" (יג, 18) שנושאם נגעי מחלת השחין בואך צרעת. העט ה"גוסס" והמתבהר חליפות ממחיש את בהרות העור של השחין. באותה שנה, יצרה נאמן ברישום עט ותגזירי אותיות מודבקות עבודה המורכבת מהמילים בעלות הסיומת הזהה והטעונות בחלקן ברע – "אקציה", "אינפקציה", "קונפקציה" ועוד. היו אלה צעדים ראשונים במהלך האמנותי-אלגורי הגדול של מיכל נאמן, שיוביל בנתיב הלשון והדימוי החזותי לזיבות דם (מהאף, מפציעות טרמינאליות ועוד) ועד לאסונות סופניים כרצח,  צליבה וכו'.

 

גדעון גכטמן הציג ב- 1974 בגלריה "יודפת" את תערוכתו הבלתי-נשכחת, "חשיפה", בה תיעד את ניתוח-הלב הפתוח שעבר לא מכבר. מסתם-הלב, מבחנות-ענק מלאות שתן, שיערותיו שגולחו, וכו' – איחדו התערטלות של "אמת" עם – פעם נוספת – מטפורה חברתית למצב אנושי של התפוררות ושל הרס.[4] בתערוכת "יותם" ב- 1985 הציג גכטמן מיטות-בית-חולים קטנות ותצלום של בנו החולה .

expose_l.jpg
גדעון גכטמן, חשיפה, (פרט), 1974

 

אך, הייתה זו איה בן-רון שהפכה את המחלה לצורה ותוכן של יצירתה, וזאת עוד הרבה קודם לבית-החולים שהקימה ב- 2019 בביתן הישראלי בביאנאלה שבוונציה: כבר בתערוכת "המסע לקיתרה" מ- 2012 (שהוצגה בברלין במוזיאון להיסטוריה של הרפואה) התגלתה האמנית (בעבודת וידיאו) במדי אחות, נקשרת לאלונקה בידי צוות הצלה רפואי. בתערוכתה שבברלין בן-רון שילבה את עבודותיה – בווידיאו, סאונד, פיסול והדפסים – באוסף האיברים השמורים בצנצנות במוזיאון הרפואי (שהוקם ב- 1800) ויצרה דיאלוג בין הנתונים המדעיים של האיברים המשומרים במוזיאון לבין נאראטיב בדיוני שחיברה והציגה. בלובי של המרכז הרפואי "מאקסימה" שבאיינדהובן, הולנד, הציגה בן-רון בתחילת 2013 עבודה המורכבת מבריכת מתכת עגולה, בקוטר של ארבעה מטרים, מלאה מים, שממרכזה צומח עמוד מתכת וממנו תלויים שישה "רישומי" פלדת אל-חלד אווריריים, המייצגים בדקורטיביות אישה – בת דמותה של האמנית – בלבוש אחות עם פרחים לראשה, כשהיא מטפלת טיפולים בוטאניים בפרחים חושניים. באגפים שונים של המרכז הרפואי הציבה או  תלתה "כרטיסים" צבעוניים, המפרטים כל אחד משישה הדימויים התלויים, תוך חיבורו למקור היסטורי-תרבותי אחר של מסורת טיפולים רפואיים.

 

920293609916100980551no.jpg
איה בן-רון, בית-חולים שדה (פרט), 2019

עוד ועוד חולים ומחלות התגלו במעבדת האמנות הישראלית: באפריל 1994 אצרתי בבית-האמנים בירושלים תצוגה בשם "ציורים, חוקנים וכוסות-רוח", שערבבה אוסף מכשירים רפואיים ישנים עם אוסף ציורים יהודיים מהמשכן לאמנות בעין-חרוד. בשיבוש הדדי זה של רפואה ואמנות ביקשתי לאבחן יחסי גוף-נפש בתרבות היהודית. ניתן להזכיר גם את הפסל ההיפר-ריאליסטי של אריק שרון, השרוי בתרדמת בבית-חולים, עבודה של נעם ברסלבסקי שהוצגה ב- 2010 בגלריה "קישון" בתל אביב. ב- 2014 יצרה עדן אורבך-עפרת, בתי, עבודת וידיאו שהוקרנה בבית-המצורעים ("בית הנסן") בירושלים ובמרכזה "מצורע" – על פניו מסכת תיש ולגופו גלימה ארוכה – המהלך על גבעות, מיכל על גבו והוא מרסס בנוזל אדום את פני האדמה. בשיא המהלך, מרעיש ה"שעיר לעזאזל" (כך שם העבודה) ברעשן גדול שבידו, ברק פורץ משמים והאיש הנגוע נעלם. אגב, בתפקיד המצורע הייתי אני.

 

ScapeGoatFrame2-1024x768.jpg
עדן אורבך-עפרת, "שעיר לעזאזל", 2014

ועדיין בהקשר לצרעת ול"בית הנסן", אשוב ואזכיר תערוכה המוצגת בימים אלה בבניין זה, ואשר על אודותיה כתבתי כאן לפני זמן קצר: תערוכת "ואזוב תולעת ושני" – קרום רצפתי נרחב, ה"נגוע" בפצעי צרעת. המחלה כאן.

 

 

[1] גדעון עפרת, "ספר אורי ליפשיץ", הפרק: "על השחיטה", בתוך אתר המרשתת הנוכחי, 7 בנובמבר 2013.

[2] מתוך: אבי יאיר, "רטעי שיחה עם אורי ליפשיץ", "מוזות", מס' 4, יוני 1986, עמ' 7.

[3] גדעון עפרת, "נפתלי בזם", אבן-חושן, רעננה, 2005, עמ' 86.

[4] גדעון עפרת, "לב הדברים", בתוך קטלוג "גדעון גכטמן: עבודות 1986-1971", סתוית, תל אביב, 1986, ללא מספרי עמודים.

קטגוריות
Uncategorized

המון

 

שני ספרים קופצים לך מיד לראש כשאתה הוגה את המילה "המון": ספרו של חוזה אורטגה אי גאסְט, "מרד ההמונים" (פורסם במקור ב- 1932), וספרו של אליאס קַנֵטי, "ההמון והכוח" (שפורסם במקור ב- 1960). אי גאסט חיבר את ספרו לרקע הפאשיזם הגואה באירופה:

"…על אירופה עובר ברגע זה המשבר החמור ביותר העשוי לפקוד עמים, לאומים ותרבויות. […] הוא קרוי 'מרד ההמונים'. […] ההמון נעשה לפתע-פתאום גלוי לעין […] והוא עתה הגיבור הראשי. עתה שוב אין שחקנים – קיימת רק המקהלה."[1]

 

קַנֶטי כתב את ספרו מאוחר יותר, לרקע התפתחות המודרנה בכלל, אף מעבר לאפלת שנות ה- 40-30 של המאה ה- 20, דהיינו כניתוח אנתרופולוגי של החברה המערבית בעידן הנע בין קטבי הקומוניזם והקפיטליזם, שבשניהם פוחת והולך מעמדו של האינדיבידואל:

"(ההמון) מצוי בתנועה והוא נע לעבר מטרה. הכיוון, המשותף לכל חבריו, מחזק את הרגשת השוויון. מטרה המצויה מחוץ לחבריו היחידים ומשותפת לכולם, משקיעה מטה את כל המטרות הפרטיות המבדלות, שהן סם-מוות להמון בתור שכזה."[2]

 

מבחינות רבות, ספרו של קנטי משתלב בביקורת ההמון, כפי שמצאה ביטויה בכתבי ההוגים מ"אסכולת פרנקפורט" (דוגמת "האדם החד-ממדי" של הרברט מרקוזה, 1964), ועוד הרבה קודם לכן במחשבת פרידריך ניטשה (ה"עדר") ומרטין היידגר (ה"הם"). כך או אחרת, מושג ההמון הוא מושג מודרניסטי מובהק המגיב לתנועות המוניות, לתרבות המונית ולייצור המוני (הורקהיימר, אדורנו, ו.בנימין). ולכן, גם כשנפגוש מאות ספרדים, המטיילים ומבלים ב"אחו של סן-איזידרו", ציור של פרנציסקו גויא מ- 1788, לא נרשה לעצמנו לומר "המון".

 

האם וכיצד יוצג ה"המון" באמנות המודרנית? נתחיל בכך, ש"המון" הוא מושג מופשט לא פחות משהינו נתון אמפירי (בהפגנות המונים, או בבריחה המונית, למשל). בהתאם, מעבר לקושי הטכני של אמן לייצג המון (וללא ספק, לצַלָם קל יותר לעשות זאת מאשר לצַיָיר), "המון" הוא מושג תלוי-תיאוריה והוא נושא קונוטציות של ניכור, דיכוי חירות-האני ואולי אף אלימות. ברובד הייצוג האמנותי נקפיד אפוא להבחין בין "רבים" לבין "המון": בציורי ברויגל-האב נמצא הרבה דמויות, אך אין הן "המון"; בציורו של אלברכט אלטדורפר, "הקרב של אלכסנדר באיסוס" (1529) מיוצגים מאות חיילים, אך אין הם בבחינת "המון"; בציור של ליאופולד פיליכובסקי את טקס הפתיחה של האוניברסיטה העברית (1925) נאתר מאות מוזמנים, היושבים ומאזינים לנאומו של הלורד בלפור, אך אין הם "המון".

אלברכט אלטדורפרף 1529

 

ליאופולד פיליכובסקי, 1925

בתור מושג תלוי-תיאוריה, אף מושג אידיאולוגי, לא במקרה יאותר ההמון, קודם כל, בציורים מרכסיסטיים, קרי – בריאליזם הסוציאליסטי הקומוניסטי, מבריה"מ וסין ועד למכסיקו של שנות ה- 30. כך, בחיתוכי עץ ברוח המהפכה הקומוניסטית, שיצר פרנץ מזארל הפלמי מ- 1918; כך בליתוגרפיה בשחור-לבן שצייר חוזה קלמנטה אורוזקו, המכסיקני, ב- 1935 (פה, גוש ענק של דמויות הפוערות פיהן בצעקה); כך בציורי הקיר המגויסים של דיאגו ריברה בארמון המלכותי שבמרכז מכסיקו-סיטי (1951-1929); כך בציורו מ- 1964 בקירוב של רנטו גוֹטוּסוֹ, האיטלקי, את ההמונים המצטופפים עם דגליהם האדומים בהלוויית המהפכן פּאלירמו טוליאטי; וכו'.

75afa7958cdd630f9497232034a96ab7.png

 

פרנץ מזארל, 1918

 

חוזה אורוזקו, 1935

 

דיאגו ריברה, 1935 בקירוב

 

רנטו גוטוסו, 1964

 

בהתאם, גם אצלנו, נאתר את ייצוג ההמון, קודם כל, בציורי הפגנות פרו-סוציאליסטיות של יהושע גרוסברד נפתלי בזם ודן קידר מסוף שנות ה- 40 ותחילת שנות ה- 50, או בכרזות מפ"מניקיות של יוחנן סימון משנות ה- 40. מכל אלה בכוחנו ללמוד, שדי בייצוג קבוצה מצומצמת-יחסית אך מייצגת (""אֵם", "פועל", "סיני", "שחור") על-מנת שזו תייצג את ה"המונים". כאן, ההקשר האידיאולוגי המהפכני מטעין את המעטים באיכות הרבים.

יהושע גרוסברד, 1948

 

ad2h.jpg
נפתלי בזם, 1950

 

יוחנן סימון, 1950

 

דן קידר, ראשית שנות ה- 50

 

בל נשכח: גם האמנות והעיצוב הגראפי הפאשיסטיים ידעו לייצג את ההמון, שעתה הוא ה"עם" ((Folk. ראינו זאת היטב בסרטה של לני ריפנשטל, "ניצחון הרצון" (1935), ונמצא זאת לא פעם בכרזות גרמניות ואיטלקיות משנות ה- 40-30. גם בגילויים לא-פאשיסטיים, אך עדיין "לאומיים", עדיין תאושר הנקיטה בייצוג המוני ה"עם": אנחנו זוכרים, למשל, את העיצובים הגראפיים הציוניים-מוקדמים של המוני בית-ישראל העולים ארצה אל-מול תיאודור הרצל הנשען ומשקיף מהמרפסת בבאזל. צדה האחר של מטבע ציונית זו יהיו המוני בני-העם היוצאים לגלות (כגון, ציורו הנודע של שמואל הירשנברג, "גלות", 1904). בכל אלה, עדיין מייצגת הקבוצה את ההמון, אף כי לא נאתר כאן את החד-ממדי.

 

ברם, מסקרנת יותר שאלת אפשרות ייצוגם האמנותי של ההמונים בהקשרים חוץ-קומוניסטיים וחוץ-לאומניים. כאן בולטים בישראל ציוריו של יהודה בן-יהודה מהשנים 1963-1960, אלה שרובם הגדול נעול ושכוח במחסן אי-שם בעין-הוד. מדובר בציורי שמן על בד, שחלקם הגדול רחב-מידות, ואשר גדושים באינספור סימנים מופשטים של פיגורות (בעיקר, "ראשים" המסומנים כמעגלים שחורים זעירים). אלה הם ציורים שהוצגו ב- 1960 בתערוכתו שלבן-יהודה במוזיאון חיפה ואשר על-אודותיהם כתבתי:

"ההמון, ההתרבות הדחוסה והמחניקה של החד-ממדי, הסתמן בציורים אלה כניגודו הגדול של האני החופשי, האני האותנטי, האני המורד, שעמו יזוהו אמנותו של בן-יהודה ואישיותו. ההמון הוא ה'הם' ההיידגריאני, אויב האינדיבידואל שבסימן אמירת ה'לא' ומימוש החירות הפרטית. […] אם ציורי ההמון של 1960 הוכיחו זיקה חלקית לציורי ג'קסון פולוק, הרי שציורי בן-יהודה מהשנתיים-שלוש הבאות אישרו יותר אגרסיביות, קקופוניה וכאוס."[3]

יהודה בן-יהודה, 1962

משהו מרוח ההמון מצא ביטויו גם בציוריו של יאיר גרבוז מ- 1967: הכפלות מרובות של תצלומי קבוצות צעירים (תצלומים ש"הורדו" ממגאזינים לועזיים) ו/או הכפלות של יחידים שהופשטו מכל זהות אינדיבידואלית – אלה גם אלה הבטיחו אכלוס גדוש של בני-תשחורת ושל חד-ממדיות.

יאיר גרבוז, 1967

מאוחר הרבה יותר, בעבודות הווידיאו של מיכל רובנר, טורים אינסופיים של דמויות מיניאטוריות – שרשראות של "פליטים", או "נודדים", או סתם "המון" – דנו את היחיד לאובדן מוחלט ולהיבלעות כ"סימן" אנונימי, שחור וזעיר ("מיקרוסקופי", לעתים), בנחילי האדם.

מיכל רובנר, 2005 בקירוב

 

המשותף לשלוש הדוגמאות הנ"ל (שאינן שכיחות באמנות הישראלית!) השורש ב"פופ-ארט" האמריקאי, גם אם לא י.בן-יהודה ולבטח לא מ.רובנר הם אמני "פופ" (וגם גרבוז קשור ל"פופ-ארט" רק באורח חלקי). זהו השורש האימפרסונאלי, המשעתק, המתמקד במצרכים המוניים ובשיווק המוני. ובמילים אחרות, ייצוגו של ההמון באמנות, לא זו בלבד שמוגבל לעידן המודרניסטי, אלא שיזוהה עם אפיק אמנותי אמריקאי שלבלב בשנות ה- 60-50 של המאה הקודמת, הגם שהותיר חותמו מעבר לכך.

 

אובדן צלם אנוש בהמון יחול על כל מערכת טוטליטרית, העושה (במישרין או בעקיפין) בבני-אדם לצרכיה. כך, "המון" יבוטא גם בגל האדיר של "ראשים" בעבודתו של מנשה קדישמן, "שלכת" (המוזיאון לאמנות יהודית, ברלין, 2001-1997), המגבבת כאלף מושאי-פלדה עגולים וקטנים המסומנים, כל אחד ואחד, בחורי-עיניים וחור-פה זועק. אלה הם קורבנותיו אבודי-הזהות של המנגנון הטוטליטארי הנאצי. ולפיכך, ולהבדיל, גם הצילום שצילם ספנסר טוניק ב- 2011 את המוני העירומות והערומים בים-המלח יהיה תצלום "המון", מאחר שלמספרם הרב של המצולמים מצטרפים אפיוני הנון-אינדיבידואליות והסטנדרטיזציה.

ספנסר טוניק, 2011

האידיאה של ההמונים קשורה באידיאה של ההמוניות, אשר תזוהה גם עם המוצר ההמוני: מוצרי מזון, דפוס (עיתונים, מודעות, אפילו ספרים – וראו תצלום מחסני "אמזון" שצילם אנדראס גורסקי ב- 2018), ביגוד אופנתי, מכוניות וכיו"ב. עתה, כבר התרחב הנוף האמנותי ה"המוני" (המזוהה בעיקר עם ה"פופ-ארט" הוורהולי ועם ה"ניאו-פופ" נוסח ג'ף קונס) אל יצירות רבות שנוצרו בישראל בידי רפי לביא (מודעות ועיתונים מודבקים), בועז ארד, יצחק גולומבק (אצל שניהם, השימוש במושאים ביתיים פרוזאיים), דוד ריב (דימויים טלביזיוניים) ועוד.

אנדריאס גורסקי, 2018

                               *

האמנות, בכל מהותה, עוינת את ההמוניות (וולגריות) וההמון. האמנות, כביטוי היחיד וכאקט של חירות יוצרת, תסתור אפוא כל ביטול אינדיבידואליות וחירות וכל סטנדרטיזציה. מכאן, שדימוי ההמון באמנות הוא גם חריג-יחסית וגם תמיד ביקורתי.

[1] חוזה אורטגה אי גאסט, "מרד ההמונים", תרגום: יורם ברונו בסקי, זמורה, ביתן, מודן, תל אביב, 1975, עמ' 17, 19.

[2] אליאס קאנטי, "ההמון והכוח", תרגום: עמשי לוין, צ'ריקובר, תל אביב, 1979, עמ' 20.

[3] גדעון עפרת, "אופקים רחבים", קרן וינה-ירושלים לאמנות ישראלית, ירושלים, 2012, עמ' 212.

קטגוריות
ציור ציוני תרבות עברית

מלכות ישראל

 

בימים טרופים אלה של מלכות עברית, יש יאמרו קיסרות, ואפילו – חלילה – שושלת, ראוי אולי לבחון את מעמדה של המלכות בתרבות ובאמנות הישראליות לדורותיהן.

 

כבר אלבר קאמי הורה, שהגעגוע למלכות הוא מאָשיות מצבו הקיומי של האדם.[1] את ההמחשות המופלאות לערגה קיומית פתטית זו למלכות מצאנו, כזכור, אצל נסים אלוני, החל ב"הנסיכה האמריקאית" (1963) וכלה ב"אדי קינג" ( 1975). מה פלא, שמָלְאה הארץ "מלך הפלפל", "מלך השטיחים", "מלכת יופי", קולנוע "ארמון", קולנוע "רקס", אולמות "היכל", סיגריות "רויאל", אפילו חוף-רחצה "רויאל ביץ'"… הוי, כמה שאנחנו כמהים למלכות! אך, בבחינת מוטיב באמנות ובספרות, המלכות הדהדה ממלכתיות, קרי – ריגוש ציוני המבקש לפגוש בתנ"ך (צבי מאירוביץ', "מלך עברי", צבעי שמן, 1950 בקירוב).

 

untitled.png

                               *

ימי שחר הציונות עמדו לא מעט בסימן מלכות: פעמים מספר, עיצב אפרים משה ליליין את חוזה מדינת היהודים – "מלך היהודים" – בדמות מלך מקראי – כדוד הפוסע עם "כינורו", כחזקיהו ועוד. ב- 1907, עיצב ליליין את המתווה ל"שטיח וולפסון", שנארג ב"בצלאל", בהמשילו את נשיאה השני של התנועה הציונית (דוד הנושא לאישה את פרומה) למלך ומלכה אשוריים בטקס חתונתם. ב- 1909 בקירוב יצר מאיר גור-אריה (הורודצקי), בעודו תלמיד "בצלאל", תבליט-אבן המעתיק רישום של דוד ובת-שבע בלהט תשוקתם, שרשם א.מ.ליליין מעט קודם לכן. בהתאם, לא במקרה, "קלפים עבריים", שעיצב זאב רבן ה"בצלאלי" ב- 1925 בקירוב, כללו את קלפי המלכים – "דוד", "שלמה", "שאול", "אחשוורוש" ו"מלכת שבא". המלך שלמה, נוסיף, צויר רבות בידי רבן כאיורים לאגדות תנ"כיות, דוגמת שלמה ומלכת-שבא, ואחרות, כפי שנחום גוטמן ירבה לאייר ברישומיו מ- 1933 את אגדות המלך שלמה של ח.נ.ביאליק.

 

Ephraim_Moses_Lilien.jpg

רבן.jpg
זאב רבן, המלך שלמה, 1925 בקירוב

ברם, היה זה המלך דוד, הוא ולא אחר, שזכה למעמד-על בראשית פריחתה של התנועה הציונית, ולו רק בדיון חזון חידושה של מלכות בית-דוד. הדים לכך נאתר בתחום הספרות ("יעקב כהן, המחזה "דוד מלך ישראל", 1921), אך בעיקר בתחום האמנות החזותית: זהו דוד, המככב בסדרת חיתוכי לינולאום, שיצר פ.ק.הניך ב- 1949 תחת הכותרת – "דוד מלך ישראל", ובהם הפך דוד ללוחם הרואי במלחמת העצמאות. וזהו דוד "אדמוני עם יפה-עיניים" כפי שצויר בפסטל ב- 1952 בקירוב בידי אבל פן (בדמות בנו, שנפל ב- 1948 בקרבות גוש-עציון). וזהו דוד הקשיש, אף טראגי, הפורט בנבל, "נעים זמירות ישראל", כפי שעוצב בחיתוכי-עץ ב- 1921 בידי יעקב שטיינהרדט ("הגדה של פסח") ויוסף בודקו ("תהילים"). וזהו דוד הנער המנגן לשאול המדוכדך, כפי שצויר בצבעי שמן ב- 1944 בקירוב בידי משה קסטל. מאוחר יותר, בשנות – 70-50, הירבה שלום רייזר להידרש לדוד ברישומים ובציורי גואש, שבחלקם משמשים דוד ובת-שבע משל לאמן ולאהובתו, ומישל.

פ.ק.הניך, דוד מלך ישראל, 1949
יעקב שטיינהרדט, 1921

 

pan_wa.jpg
אבל פן, דוד, 1952

לא מעט פסלים נוצרו בישראל בסימן דוד: דוד פולוס הציב ב- 1938 בקיבוץ משמר-דוד פסל-ארד של "דוד הרועה", היושב ומנגן בנבל, כבשה ומגן למרגלותיו. אחיעם שושני (שהתנסה בשנות ה- 60-50 במספר מלכים, בהם "מלך עצוב", "שלמה", "שאול") עיצב את דיוקנו של דוד בגרניט ובסגנון ארכאי (הראש קטום בנוסח ברנקוזי וכולל חריטת עיניים גדולות). יעקב לב, מורה ב"בצלאל החדש", יצר ב- 1956 את פסל הארד, "דוד" (הניצב כנער בשמלה קצרה).

דוד פולוס, דוד הרועה, 1938

גבורתו של דוד משכה את לבם של ה"לאומיים" שבאמני ישראל: אריה אלואיל, למשל, ייצג ב- 1950 בחיתוך-לינוליאום (אחד מאיורי "מגילת רות") את דוד הדורך על ראש גוליית. באותה שנה, ב"הגדה של פסח", שב ועיצב (במקור בפסטל) את דוד, עם כתר ונבל, כשהוא רומס את העמלקים של זמננו – היטלר, סטלין ו…ערבי.

אריה אלואיל, דוד המלך, 1950

לא אחת, נטה לבם של האמנים אל הטרגדיה של שאול, אולי גם בהשראת שירו של טשרניחובסקי. וכך, פסל-ארד מופשט-למחצה של ראש שאול נוצר בידי צבי אלדובי ב- 1959. שמואל בונה – מי ששב וצייר מלכים לאורך כל דרכו האמנותית – עיצב (במסגרת "ל"ח שערים לתנ"ך", ליתוגרפיות, 1983) את שאול עדין-הנפש כניגודו של דוד "הברוטאלי יותר", בלשון האמן (בשיחה עם המחבר).

 

דוד של האמנות הישראלית נע בין האיקונוגרפיה הקדומה של אורפאוס, המנגן בנבל, לבין האיקונוגרפיה של פסל "דוד" למיכלאנג'לו. זוהי דו-קוטביות של הספרא (המנגן) והסייפא (הגיבור המכה בגוליית). אברהם נתון, יוסי שטרן, שרגא וייל, אבשלום עוקשי, ליאו רוט, יהושע קוברסקי ורבים נוספים ציירו את דוד, בעוד אחרים פיסלוהו. ראובן רובין, למשל, הוציא לאור ב- 1971 אלבום תריסר ליתוגרפיות צבעוניות על סיפור המלך דוד. מוכרים לי לפחות שבעה ציורים ורישומים של דוד המלך, שצוירו מאז 1941 בידי ראובן, ובכולם אידיאליזציה של המלך – כמרקד לפני הארון, כנכנס לירושלים על סוסו הלבן ומניף חרבו, כיושב על כס – נבל מימינו, אבישג העירומה משמאלו, או ככובש ירושלים על חמור לבן ובידו הנבל – כך בציור-שמן מ- 1970 ובוויטראז' במשכן נשיאי ישראל מ- 1974. עתה, זהו כבר דוד המשיח, משיח בן-דוד.

ראובן רובין, המלך דוד נכנס לירושלים, ליתוגרפיה, 1971

 

אני מרחיב על דוד זה, מאחר שנוכחותו מאפילה באמנות הישראלית על שאר המלכים. אך, בעוד סגידה ואידיאליזציה של דוד מאפיינת את מרבית דרכה של האמנות המקומית, משהו שונה בתכלית התחולל בתחילת שנות ה- 80: בסדרה גדולה של ציורים מהשנים 1984-1982 המשיל איוון שוובל את עצמו לדוד, מיקם את המלך/כלומר את עצמו במרכז ירושלים המודרנית, תוך שצייר סצנות של דוד התנ"כי כאלגוריות על חברה של חטאים ובגידות (דוד ובת-שבע, דוד ואוריה החתי), או על אקסטאזה של קדושה נטולת קדושה (דוד המפזז לפני הארון), או על אכזריות (דוד המתעמר בשאול), וגם על שליט שבנו מת בדין חטאי אביו. בעקבות מלחמת לבנון הראשונה, מיזג שוובל את סיפור דוד עם עקידת יצחק, כאשר צייר ב- 1982 את "תפילה לאיל", ציור בו נראה דוד (בדמות האמן) מתאבל לבדו בהרי ירושלים.

איוון שוובל, דוד ואוריה, 1983

באותן שנים, 1984-1981 נדרש משה גרשוני לדוד, תוך שאף הוא ממשיל-בעקיפין את עצמו למלך. בין אם בהקשר של דוד ואבשלום – האב והבן המת – צייר גרשוני את "למנצח על מות לבן מזמור לדוד", או את "אני הולך אליו והוא לא ישוב אלי" (קינת דוד לאבשלום, כזכור). בהקשר הומו-ארוטי, צייר גרשוני את "צר לי עליך אחי יהונתן, נעמת לי מאד" (קינת דוד ליהונתן, כזכור), כשם שכלל בסדרת ציורי החיילים היפים והנחשקים שלו ציור בשם "אדמוני עם יפה-עיניים"… בכל הציורים הללו, העיסוק האמנותי בדוד מפגיש אהבה ומוות, והציורים – שהם וידויים פרסונאליים – הם ציורי-אבל.

משה גרשוני, למנצח על מות לבן מזמור לדוד, 1981

 

                                 *

אני חוזר לנושא הכללי יותר של "מלכות", "מלך", ו"כס" באמנות הישראלית. אם משהו משותף לטיפולים האמנותיים המודרניים (הללו שלאחר העידן ה"לאומי") בנושאים הללו, הרי זה ההקטנה ואף הביזוי של המלך והמלכות. אכן, מלכים מודחים מכיסאם באמנות הישראלית המודרנית: מאז המחצית השנייה של שנות ה- 50, יוסל ברגנר שב וצייר "מלך" (יש יאמרו, הד למלך ראוויטש, אביו) המגורש מביתו ביחד עם בני משפחתו ונידון לגלות אינסופית. ה"כתרים" שחובשים "אנטי-גיבורי" ברגנר לראשם הם כתרי-נייר. כס-מלכות הופך בציוריו לכיסא-גלגלים. ב- 1964 יצר יגאל תומרקין את "Rex" –תבליט אסמבלאז', בו דימוי של כתר (קטע רהיט דמשקאי) ממוקם בראש מבנה של צליבה, פציעה (בד חתוך), דם ושאר מסמני שבר וייסורים. ב- 1968 צייר אורי ליפשיץ בצבעי שמן ודיו על בד את "מלכים", ציור בו דמויות גרוטסקיות ומכוערות פוערות פה ולוטשות שיניים, מקיאות ואבודות-צלם-אנוש, שעה שדימוי של כתר צף ביניהן. בתחריט מ- 1966, "מלך על כיסא", איש עירום, שמן ומוזנח-גוף, ראשו מעוות ונפוח. בספרי על אורי ליפשיץ[2], ציינתי בהקשר לסדרת ציורי "הסכיזופרנים" ממחצית שנות ה- 60:

"חרפת המין האנושי, וביזויו התהומי בולטים גם במו הענקת מעמד המלכות לחלק מהדמויות (כזכור, הד לעיסוקו של ליפשיץ בתחריטי "מלך"). הכתר או כס המלכות (הכורסה הברוקית) המגביהים, עניינם, כמובן, גימוד והשפלה של גוש הבשר המעוות-מיוסר-חולה ומעורר תיעוב האמור לסמן אדם. בניגוד משווע לכל-יכולתו של מלך, מי שחירותו מוחלטת-לכאורה, האדם הליפשיצי חף מכל חירות: הוא פאסיבי, הוא קורבן גמור והוא כלוא בחדר המינימליסטי-גיאומטרי הסוגר עליו כניגוד אלים לאורגאניות הגופנית של האסיר […]. במונחים אקזיסטנציאליסטיים, ליפשיץ מציג אפוא בפנינו מלך מודח, מלך שאיבד את כיסאו (בנוסח "המלך נוטה למות" של יונסקו, "הנסיכה האמריקאית" ו"בגדי המלך החדשים" של נסים אלוני וכו' – מחזות אבסורד שעלו על הבימות בראשית שנות ה- 60 ובהחלט תומכים בתפיסת האנטי-מלכות של אורי ליפשיץ)."

יוסל ברגנר, מלך, 1990 בקירוב
יגאל תומרקין, REX, 1964
אורי ליפשיץ, מלכים, 1966

 

מה פלא, שציוריו של רפי לביא מ- 1958 בנושא "מלך" ו"מלכה"[3] , שלא לומר ציוריו המעט-מאוחרים יותר (1963-1962) בנושא "הנסיך הקטן", הללו שצוירו בזיקה מסוימת לספרו הנודע של סנט-אכזופרי[4], מזווגים מלכות עם התיילדות – שרבוטי סלסולים, כתר-משולשים ועוד. מאוחר הרבה יותר, ב- 2006, עדיין יצייר רונן סימן-טוב בשמן על נייר פרגמנט רישום גדול-מידות בשם "דרוש מלך", ובו נראה המלך, ראשו זב, חובש כתר ואוחז ב"שרביט" עם מגן-דוד בקצהו, בעודו יושב על כיסא מקרטע ומט לנפול…

רפי לביא, הנסיך הקטן, 1962
IMG_5115.JPG
רונן סימן-טוב, דרוש מלך, 2006

 

לא, לא קל למלכים באמנות הישראלית המודרנית. "מלכות" ו"כתר" הם ספירות קבליות, ואילו כתרים של ממש הולבשו אצלנו על ספרי תורה.[5] רק הכבשה של מנשה קדישמן זכתה לכך שהאמן יעטור לראשה כתר-פרחים…

מנשה קדישמן, כבשה, שנות ה- 90

 

 

[1] אלבר קאמי, "גלות ומלכות", בתוך: "הנפילה, גלות ומלכות", תרגום: צבי ארד, ספריית פועלים, תל אביב, 1975-1959, עמ' 83-71.

[2] ראה באתר-המרשתת הנוכחי, "ספר אורי ליפשיץ".

[3] שם, עמ' 22.

[4] דוד גינתון, "לידת ראש: דיוקנו של רפי כצייר צעיר", "רפי: הציורים המוקדמים 1961-1957", מוזיאון תל אביב, 1993, עמ' 22.

 

[5] גם הציור "כתר", שצייר יובל שאול בשנת 2000 בקירוב, שייך לסדרת ציורי תשמישי-קדושה יהודיים.

קטגוריות
Uncategorized

מגפה

2019-nCoV-CDC-23312.png

                             מגפות, במובנן המוכר לנו לאסוננו, ניחתו תחילה על שכנינו, המצרים, במהלך "עשרת המכות": דֶבֶר, שחין, ערוֹב וכו'. מאוחר יותר, כזכור, יכה אלוהים בפלשתים מגפה קשה, כעונש על ביזת ארון-הקודש למקדש-דגון שבאשדוד. אך, לכך, עוד נחזור. ברם, האמת התנ"כית המרה היא, שמרבית המגפות הכו דווקא בבני-ישראל.

 

כך, למחרת מרד קורח ועדתו כנגד משה, "כי יצא הקצף מלפני ה', החל הנגף […] ויהיו המתים במגפה ארבעה-עשר אלף ושבע-מאות מלבד המתים על-דבר קורח." ("במדבר", יז, 14-12) לא חלף זמן רב, והנה, עוד מגפת-עונשין פרצה, והפעם מחמת אותו עברי שהזדווג עם מדיינית בבעל-פעור: "ויהיו המתים במגפה ארבעה ועשרים אלף." ("במדבר", כה, 9) לכמה הגענו? ל- 38,700 מתים. לא בהכרח מעל גיל 70.

 

הלאה: כעונש על מפקד שערך דוד בניגוד לצו ה', "וייתן ה' דֶבֶר בישראל מהבוקר ועד עת מועד, וימת מן העם מדן ועד באר-שבע שבעים אלף איש." ("שמואל ב'", כד, 15) הגענו ל- 108,700.

 

הוסיפו עוד עשרה מתוך תריסר המרגלים ששלח משה לתור את כנען (הללו נענשו, כזכור, על שהוציאו דיבת הארץ רעה – "וימותו האנשים […] במגפה לפני ה'." – "במדבר", יד, 38) – והרי לכם 108,710 מתים. חמוּר ממשבר הקורונה שלנו, נכון לעכשיו.

 

באחרית-הימים, כך הבטיח הנביא זכריה, תתקוף המגפה את הגויים: "וזאת תהיה המגפה אשר יגוף ה' את כל העמים אשר צָבְאו על ירושלים – הָמֵק בשרו והוא עומד על רגליו ועיניו תִמַקנה בחוריהם, ולשונו תימק בפיהם." ("זכריה", יד,12) אך, עד שזה יקרה, המגפות – כך התנ"ך – קורות כאן, אצלנו. שלא נדע.

 

6ae08086-cafc-4cfe-b8d8-c3849c4136db.jpg

כאשר ציירים ניגשו בתולדות האמנות לצייר מגפות, הם חשבו, בדרך הטבע, בעיקר על "המגפה השחורה" המחרידה של ימי-הביניים. הנודע והחשוב בציורים אלה הוא ציורו של פיטר ברויגל האב, "ניצחון-המוות" (1563-1562), הנמצא במדריד באוסף ה"פראדו". הררי הגופות והגולגולות ותיאורי הגסיסה – קשים לצפייה. אך, מלבד הדֶבֶר הנורא, שהשמיד לאורך חמש שנים במחצית המאה ה- 14 למעלה מ- 35 מיליון איש בסין ולמעלה מ- 25 מיליון באירופה (כ- 60 אחוזים מאוכלוסיית היבשת), שני הציורים החשובים ביותר בנושא מגפות מייצגים את המחלה ב…ישראל.

 

Nicolas_Poussin_-_The_Plague_at_Ashdod_-_WGA18274.jpg

הנה כי כן, ניקולא פוסן צייר ב- 1630 את "המגפה באשדוד" (מוזיאון "לובר", פאריז): כאן שב הצייר אל פרשת ארון-ה' שהוצב בידי הפלשתים במקדש-דגון, כמסופר ב"שמואל א'", פרק ה. פוסן צייר את הציור במהלך מגפת דֶבֶר שפשטה באיטליה בין 1631-1629. הציור מייצג עכברים מתרוצצים אנה ואנה בין החיים, הגוססים והמתים. פלשתֵי-אשדוד המוכים נראים כשהם סותמים את אפם (מהצחנה? שמא כתחליף למסכות שלנו?), אחד מהם מנתק תינוק משדי-אמו המתה (לבל יידבק מהחלב הנגוע). בסמוך לארון-הקודש, המוגבה משמאל בין שני עמודים דוריים, נראה מזבח ועליו גופה כרותת-ראש וכרותת-יד [זהו פסל האל דגון, אשר לפי המקרא התגלה כרות ידיים וראש לצד ארון הברית: "וַיַּשְׁכִּמוּ אַשְׁדּוֹדִים, מִמָּחֳרָת, וְהִנֵּה דָגוֹן נֹפֵל לְפָנָיו אַרְצָה, לִפְנֵי אֲרוֹן יְהוָה; וַיִּקְחוּ, אֶת-דָּגוֹן, וַיָּשִׁבוּ אֹתוֹ, לִמְקוֹמוֹ. וַיַּשְׁכִּמוּ בַבֹּקֶר, מִמָּחֳרָת, וְהִנֵּה דָגוֹן נֹפֵל לְפָנָיו אַרְצָה, לִפְנֵי אֲרוֹן יְהוָה; וְרֹאשׁ דָּגוֹן וּשְׁתֵּי כַּפּוֹת יָדָיו, כְּרֻתוֹת אֶל-הַמִּפְתָּן–רַק דָּגוֹן, נִשְׁאַר עָלָיו. " (שמואל א ה 3) ותודתי לדני הרמן, שהפנה תשומת-לבי לפסוק זה] ומתחת למזבח, תבליט-אבן של….איוב ורעיו: עוד מוכה מחלה מידבקת.

 

Antoine-Jean_Gros_-_Bonaparte_visitant_les_pestiférés_de_Jaffa.jpg

הציור החשוב האחר בנושא מגפות צויר ב- 1804 בידי הרומנטיקן הצרפתי, ז'אן אנטואן גְרוֹ, והוא מייצג את "בונפרטה מבקר את קורבנות הדֶבֶר ביפו" (שוב, מוזיאון "לובר", פאריז). גרו נודע בציוריו הסוגדים ומפארים את נפוליון. כאן הוא מתאר את הקיסר הנערץ כגיבור המהין לגעת בידו החשופה בגופו של חולה דֶבֶר. בית-החולים ביפו (המנזר הארמני על-שם ניקולאס הקדוש) היה מאוכלס בחיילים מצבא נפוליון, שלקו במחלה הסופנית, מגפה שפרצה במרץ 1799 במהלך המערכה לכיבוש מצרים. מעט מאוחר יותר, כשהוא בעכו, יבקש נפוליון להמית המתת-חסד באופיום את חייליו הנגועים. הציור מייצג את מוכי הגורל, אחד מהם אף התעוור; במרכזם נפוליון ושניים מקציניו, אחד מהם מנסה למנוע ממפקדו את המגע הידני, אחר מקָרֵב מטפחת לאפו ולפיו; עשיר מקומי בלבוש מזרחי נושא כיכרות לחם לחולים; רופא מקומי מנקז מוגלה משלפוחית של חולה, שכבר נותח בבית-שחיו הימני (שחבוש באספלנית ספוגת-דם); המספר 32 מצויר על מצנפת שחורה שחובש אחד החולים במרכז הציור. ישנם סבורים, שזהו דיוקן-עצמי של גרו, שהיה בן 32 כשצייר את הציור.

 

מגפות בישראל. האם נצרף את ציורו של רמברנדט מ- 1639, "המלך עוזיהו מוכה בצרעת" (אוסף אחוזת דריבשייר, לונדון)? ומה בדבר אינספור הציורים בנושא ישו המרפא חולים? והמוני ציורי איוב מוכה השחין בארץ עוץ (הסמוכה אלינו: אי-שם בעבר-הירדן, אומרים חוקרים)?

715Ujvr+D+L__AC_SX466_.jpg

 

בין 1919-1918 השתוללה באירופה "השפעת הספרדית", שקטלה קרוב למאה מיליון איש. אגון שילה הווינאי, צייר ב- 1918 את עצמו ואת רעייתו, אדית, עם בתם(?),

Egon_Schiele_014.jpg

אך לא הספיק להשלים את הציור: הוא ואדית מתו במגפת השפעת. אגון שילה היה בן 28, אדית הייתה בהיריון. אדוארד מונק, לעומת זאת, אמנם נרפא מהמחלה, אך צייר את עצמו ב- 1919 כשהוא בעיצומה. צייר אמריקאי בשם ר.וו.האריסון הגיב ל"שפעת הספרדית" (שגבתה המוני קורבנות גם בארה"ב) בציור אישה גבוהה בעלת ראש-גולגולת וגלימה שחורה המובילה ברחוב עגלת-תינוק, שעה שבני-זוג מתחלחלים ונער נושא תפילה.

האם מגפת הקורונה תמצא ביטוי באמנות הישראלית? ימים יגידו, אך מי ישרוד לשמוע ולראות?

 

Cholera_Art_1866.jpg