ריאליזם ספקולטיבי?

                         ריאליזם ספקולטיבי?

 

אני קורא, שכתב-העת המקוון, "בצלאל", המיועד ל- 2019, מתעתד להקדיש עצמו לסוגיית האמנות והפילוסופיה. תחילה, ריח קל של עובש עולה באפי למקרא הנושא החבוט הזה, שנסחט לעייפה במהלך עשרות השנים האחרונות (ג'וזף קוסות, "אמנות אחרי פילוסופיה", 1970), ובעיקר שנות ה- 90 (חוברת "סטודיו" מס' 22-21, אפריל-מאי 1991, "פילוסופיה") ותחילת המילניום החדש (Llewelyn Negrin, "Art & Philosophy: Rivals or Partners?", Philosophy & Social Criticism, November 2005).

 

בעצם, עוד מאז היגל, שהעמיד בפתח המאה ה- 19 את האמנות במחיצת הפילוסופיה והדת, בבחינת הגילויים הגבוהים של הרוח, הזיווג בין אמנות ופילוסופיה הלך והתעצם מכיוון הפילוסופיה האידיאליסטית הגרמנית, והפך למצרך מבוקש באמנות המושגית שמאז סוף שנות ה- 60 ועד לטקסטים הפילוסופיים של ארתור דאנטו. אך, את שיא שידוכי האמנות והפילוסופיה חווינו, כמובן, מאז שנות ה- 90, על גלי "האסכולה הפילוסופית של פאריס" ו"אסכולת פרנקפורט" והשפעתם האדירה על האמנות.

 

כיום, שלהי 2018, דומה שהגל הצרפתי מאחורינו. הרפלקס המותנה לקשר יצירות עם המסמן, השוליים והאחר, לצד מונחי הדקונסטרוקציה והריזום – הרפלקס הזה הפך למניירה, אשר תוקף הרלוונטיות שלה כמעט שפג. לפילוסופיות, יש להודות, תוחלת חיים די מוגבלת באמנות: בשנות ה- 50 היה זה האקזיסטנציאליזם; בשנות ה- 70 הייתה זו הפילוסופיה הוויטגנשטיינית (וגם הסטרוקטורליסטית); וכו'. והנה, הגענו לתקופה חדשה באמנות, תקופה פוסט-פילוסופית לכאורה. לכן, כשאני קורא את ה"קול קורא" של כתב-העת "בצלאל" בנושא האמנות והפילוסופיה, אני תוהה ביני לבין עצמי אם אין זה, בעצם, קול קורא במדבר, ואולי אף קול קורא שלא נכון כבר לקראו בימים אלה. ועוד אני תוהה ביני לביני: מה יש או מה אין בה, באמנות העכשווית בארץ ובעולם, שנראה לי כפוסט-פילוסופי? וכשאני שואל שאלה שכזו, אני מפריד, כמובן, בין ההיבט ההיגליאני – לפיו, לכל יצירת אמנות ראויה יש אופק רוחני רחב המשיק להפשטה פילוסופית, לבין זיקה ישירה בין יצירת אמנות לבין פילוסופיה פרטיקולארית (כגון זו של דרידה, או פוקו, או דלז, או ליוטאר, או אדורנו, או בנימין וכיו"ב). כלומר, אין לי ספק ביכולת, אולי אף בצורך, לרדת למעמקי יצירות אמנות בנות-זמננו בתקווה לדלות מתוכָן את המסר הרוחני הכללי (אפשר, שהדבר קשה יותר מבעבר, אך הדבר תמיד ראוי ונכון). ברם, השאלה הנשאלת על–יָדִי כוונתה אחרת: מה יש בעשייה האמנותית של ימינו אלה שלכאורה פטר את עצמו מהצורך בחסות, בגיבוי ואפילו בדיאלוג עם מהלך פילוסופי כזה או אחר?

 

בטרם כל דבר אחר, אני שם לב לעובדה, שכמעט כל שגרירינו הגדולים מטעם הפילוסופיה של פאריס, הללו שקישרו ויישמו את הפוסט-סטרוקטורליזם עם האמנות העכשווית – כולם נגוזו משדה-הפעילות הזו: לצערנו, שרית שפירא (דלז וגוואטארי) הלכה לעולמה; גם גליה יהב (פוקו וביקורת ניאו-מרקסיסטית בכלל) גם היא עזבה אותנו, לדאבון הלב; אריאלה אזולאי (פוקו, בורדייא), תבל"א, פרשה לפרובידנס, רוד-איילנד; חיים דעואל-לוסקי (ליוטאר, דלז ועוד) נראה כמי שמבכר יותר ויותר את השדה הפילוסופי הרחב על פני השדה האמנותי. הרושם הוא, שגם שגרירי פאריס בישראל בתחומי הספרות והשירה – משה רון, מיכל בן-נפתלי, מיכל גוברין ועוד – הנמיכו קולם הפוסט-סטרוקטורליסטי. ובאשר לפרנקפורטרים שלנו – האם רק נדמה לי שמלאך-ההיסטוריה והדיאלקטיקה הנגטיבית החלו מעט להחליד בשיח האמנותי?

 

אפשר, כמובן, לדון בתופעת "שקיעתן" של פילוסופיות, אף לדון באופנות פילוסופיות. אך, לא פחות מכן, אני סבור שראוי לדון בתכונות האמנות העכשווית בבחינת סיבה להתנכרותן הגוברת לפילוסופיה של ההדמיה, הווירטואלי וכיו"ב, ובה בעת לתהות על שאלת תשתיתן הרוחנית האחרת. אדגיש: אני כותב את הדברים על בסיס התרשמות כללית, עמומה ובוסרית, יותר אשר כזו המוכחת היטב, ואני תקווה ש"משושיי" אינם מטעים אותי ואת קוראיי. אך, אני נתון תחת ההתרשמות, שחלק ניכר ביותר מהעשייה האמנותית העכשווית, בעולם ובארץ (ואין הבדל של ממש) ממוקד בבריאת עולמות (של אובייקטים ודימויים) פרטיים, אינטימיים, חיצוניים ופנימיים בה בעת, סמוכים למרחבי הדמיון, היצר והחושים ורחוקים יותר מהפשטות מושגיות ואידיאולוגיות.

 

וכך אני מגיע אל הגל הפילוסופי החדש, שרבות מדובר בו בשנים אלו ממש תחת הכותרת "ריאליזם ספקולטיבי". הנה כי כן, בין האוניברסיטאות בקהיר, ביירות, לונדון, בריסטול ופאריס, נבטה לה מגמה פילוסופית אלטרנטיבית, שדוברה המרכזי הוא גרהם הָרמן. ואף שאיני משוכנע שאני מצליח לרדת לסוף דעתם של הָרמן וחבריו, אנסה לנסח בקצרה את עמדתם:

 

ב- 27 באפריל 2007 התקיים כנס ב"גולדסמיתס" (אוניברסיטת לונדון), שממנו יצאה בשורת "הריאליזם הספקולטיבי" שהכתה גלים בעולם הפילוסופיה, הולידה שורה ארוכה של ספרים והותירה חותם מיידי גם על עולם האמנות. הבשורה זכתה לכינוי "פילוסופיה פוסט-קונטיננטלית" בדין מאמציה לחרוג מהמסורת הקאנטית ("הדבר כשלעצמו הוא מעבר להשגה האנושית"), מסורת שפעפעה – לדעת הוגי הריאליזם הספקולטיבי – למחשבה האירופית לדורותיה, כולל לזו הפוסט-סטרוקטורליסטית. עסקינן במין ריאליזם מטאפיזי, השקפה אונטולוגית (ישותית) שבמרכזה ניצב האובייקט. כנגד הרעיון הקאנטיאני הרואה את המציאות בבחינת מוצר בלעדי של ההכרה (האדם כ"בורא" את העולם בדין תריסר כוחות ההכרה שלו), הריאליזם הספקולטיבי מבקש לאשר את שחרורה של הממשות מההכרה האנושית, ובה בעת, מאפשר את הנגישות החלקית לממשות זו בכוח הדמיון.

 

הערת-ביניים: ריאליזם הוא זרם פילוסופי ותיק מאד, ששורשיו בני מאות בשנים ונציגיו מוכּרים עד ימינו אלה. אך, חברי "הריאליזם הספקולטיבי" יגדירו את הריאליזם הפילוסופי הקודם כ"ריאליזם נאיבי", מהסוג שבועט בקיר על מנת להוכיח שהקיר אינו אידיאה רוחנית. הוגה חשוב מתקופתנו, ג'ורג' שטיינר, פרסם ב- 1989 את ספרו "נוכחויות ממשיות", כתשובה לגל הגואה של ההדמיה והווירטואליות (ז'אן בודריאר וכו'), בכתבו:

"…השיר, הציור, הסונטה קודמים לאקט הפרשנות וההערכה. {…} קיימת קדימות בזמן. השיר בא לפני פרשנותו. הקונסטרוקציה מקדימה את הדקונסטרוקציה. […] הנוכחות היא מקור הכוחות, מקור הסימונים בטקסט, ביצירה […]. אנחנו נוטלים חלק […] בהחייאת עבודת האמן ובהנצחתה בדיוק באותה מידה שאנו חווים את ה'הימָצאות שם' של שותף סודי, של יצירה…"[1]

 

הדוברים המרכזיים של הריאליזם הספקולטיבי באים מכיוון אחר: בתחכום פילוסופי חריף הם מקעקעים את טיעוני היסוד של המסורת הפילוסופית האידיאליסטית, החל מהעת העתיקה ועד למחשבה בת-זמננו. הדוברים המובילים הם, מלבד הָרמן (האוניברסיטה האמריקאית של קהיר), ריי בראסייה – Brassier (אוניברסיטת ביירות), איאן המילטון גרנט (אוניברסיטת מערב אנגליה, בריסטול) וקוונטין מֶיָיאסוּ – Meillasoux (סורבון, פאריס). כנס שני, בו נטלו חלק רוב ההוגים הללו, נערך ב- 24 באפריל 2009 בבריסטול וביסס ומיסד את מסר הריאליזם הספקולטיבי כסוג של ריאליזם מפוקח, המודע למגבלותיו אך אינו מוותר על הנחת היסוד של ההתקשרות לעולם שם בחוץ. כך, למשל, טען מייאסו בזכות "עובדתיות" מסוג לא-אמפירי, כאשר בספרו מ- 2006, "אחרי סופיות", טען שניתן להכיר את הממשות המוחלטת באמצעות ניסוחה בסמלים מתמטיים. גרהם הָרמן שב אל רעיון ה"סובסטנץ" האריסטוטלי (היות הדבר מובחן מתכונותיו; והיות מהותו של דבר עמידה בפני שינויים מקריים). לפי הרמן, כל דבר הוא "אובייקט", כלומר כל הדברים – הפיזיים והבדיוניים גם יחד – כולם אובייקטים. וכל אובייקט סגור באינסופיותו ואינו נגיש על ידי שום אובייקט אחר. דהיינו, שני אובייקטים אינן יכולים לפעול האחד על השני, אלא בכוח התערבותו של מתווך חושי. אובייקט הוא כל דבר שניחן באחדות שאינה ניתנת לרדוקציה לחלק ממנו או לדברים הקשורים בו. אובייקטים הם שולחנות, ספרים, חתולים, בני אדם, חיידקים וכו', אבל גם רגשות, מספרים, זמן וכו'.

 

לדעת הָרמן, הפילוסופיה אינה מסוגלת לדעת את הממשות ברמת ההכרה האנושית, ובהתאם, גם אינה מיועדת להעניק לנו ידיעה שלמה ומוחלטת של דברים. אך, לעומת זאת, לאמנות דווקא יש דרך להנחיל לנו ידע מסוים על אודות הממש.

 

ב- 2014, השנה בה הרצה גרהם הרמן ב- ICA הלונדוני על "אובייקטים ואמנות", שמו כבר צוין ב"ארט-רוויו" כאחת הדמויות המשפיעות ביותר בעולם האמנות. זאת, לאחר שב- 2012, בקטלוג ל"דוקומנטה" 13 בקאסל, פורסם מאמרו, "השולחן השלישי" (שיראה אור בספר "השולחן השלישי (100 הערות – מאה מחשבות על דוקומנטה 13"). כאן, בעקבות ההבחנה הפילוסופית המוכרת בין שני שולחנות – השולחן המעשי-הספציפי (למשל, זה שאני מקליד עליו שורות אלו) לבין השולחן המדעי (הגדרת השולחן הכללי במונחי מבנה, פונקציה וכו'), הציע הרמן את "השולחן השלישי" כספירת-ביניים בין הפרטי לכללי, בין הקונקרטי למופשט. זהו המקום בו נכנסת האמנות כדיסציפלינה מפשרת, המאפשרת הכרת המציאות בכלי הלשון המטאפורית, האמנות כמאפשרת פנייה למהותם של מושאים – ריאליים ובדיוניים גם יחד – באמצעות האָלוזיה (ההֶרמז). המרחב האסתטי, טוען הרמן, הוא שמאפשר לנו הכרה אחרת וחלקית את ממשותם של דברים. במילים אחרות: המרחב האסתטי מאשר, שאמנם לא ניתן להכיר הכרה מוחלטת של דברים, אך זהו מרחב שנוגע בממשי בדרך ההצבעה הרתורית. כזה הוא, לפיכך, גם נתיבו המבוקש של מבקר האמנות: נקיטה במטאפורות ובאָלוזיות, כלומר בלשון פיוטית. כך, יצירת האמנות, כאובייקט, מייצרת (בכוח הלשון הפיוטית של המבקר) אובייקטים חדשים.

 

אני שב אל האמנות העכשווית. כלום אין מיזוגם הפיוטי של אובייקטים ממשיים ובדיוניים ביצירה האחת (בציור, פיסול וכו') מאשר את הריאליזם הספקולטיבי הנדון (מה שמבהיר את זיהויה של רוזמרי טרוקל – מי שבוראת עולם דמיוני באמצעות ליקוט אינספור חפצים – עם הריאליזם הספקולטיבי)? וכלום אין הרוח המטפורית, הנחה על הסמי-פיגורציות של אמנות-זמננו הולמת את ניסוחיהם של הרמן וחבריו? ב- 2013 התקיים בלונדון (ב- ""Nottingham Contemporary) כנס בנושא האונטולוגיה של האובייקט (ברוח הריאליזם הספקולטיבי; גם גרהם הרמן השתתף בדיון). בין הדוברים הייתה האוצרת, מישל קספרזק, הפועלת באמסטרדם, שכתבה על אודות התנסותה בשידוך יצירות אמנות וריאליזם ספקולטיבי:

"האופן בו מחשבה, כפי שמבוטאת בשפה, פוגשת במחשבה, כפי שמבוטאת בצורות חומריות, מהווה בעבורי עניין אוצרותי מרכזי. […] אני סבורה, שלמושגי האונטולוגיה-שבסימן-האובייקט ובריאליזם הספקולטיבי יש פוטנציאל גדול לקידום דיון בשאלה – כיצד מחשבה פילוסופית יכולה להיות בדיאלוג עם […] אופני ייצור אמנותי בני-זמננו. […] מה שהביאני תחילה לבחינת הזיקה הזו בין פילוסופיה ואמנות הייתה חוויית האוצרות המשותפת שלי את התערוכה האלקטרונית ההולנדית ב- 2012. התערוכה נקראה 'כוח-הדברים' והיא נסבה על חקירה של מטריאליזם ואובייקטיות […]. חלל התערוכה היה מלא ברובו באובייקטים: כדור מורכב מיסודות כדור-הארץ, יצירה של קיאָנוּש מוׄטָאלֶבּי […], או פסל ממולא במלח וקרח שהשתנה בזמן – יצירה של ג'סיקה דה-בּוּר […]. משהו על שובו של הדבר וחשיבה אל מֵעֵבר למרחב האנושי הולכים ותופסים את הדמיון מחוץ לאולמות הפילוסופיה […]. מבקרת האמנות, רמה חזאם, הבחינה: 'חרף ההלעזה על האנטי-אינטואיטיביות של הריאליזם הספקולטיבי ועל יחסו המבטל להומאניות – בעבור תומכי המגמה בעולם האמנות, ההתעמלות השכלית שמגמה זו תובעת – יש בה מן הקסם'."[2]

 

עוד נציין תערוכות אחרות שנערכו ב- 2013 בחסות הפילוסופיה של הריאליזם הספקולטיבי, דוגמת "לדברים יש ערך", שהוצגה בוואנקובר שבקנדה; או "שובו של האובייקט", שהוצגה בברלין; או "הפנייה האוניברסאלית של הדברים המטומטמים", שהוצגה ב"נוטינגהאם קונטמפוררי" שבלונדון.

 

                               *

 

האם אני שלם עם המגמה הרעיונית הנדונה ועם השלכותיה על האמנות העכשווית? איני בטוח. נכון לעכשיו, אני מעדיף להיוותר בתחום סימני השאלה. ביני לבין עצמי, אני מודה בנטיותיי המגונות דווקא לכיוון האידיאליזם הפילוסופי.

 

 

 

[1] George Steiner, Real Presences, The University of Chicago Press, Chicago, 1989' pp. 150, 212.

[2] מתוך המרשתת: Michelle Kasprzak, Speculative Realism, 28 ביוני 2013.