ועכשיו, גם דדי איננו

                         ועכשיו, גם דדי איננו

הם הולכים ונמוגים מאיתנו, גדולי הדור. דדי, דוד בן-שאול, הצוק האיתן הזה, פרש מאיתנו שלשום והוא בן 86. "דוד בן-שאול – מגדולי הדור?! – מה הוא מקשקש העפרת הזה!", ממלמלים התל אביבים. ואני אשוב ואומר: דדי בן-שאול, אושיה מאושיות עולם האמנות הירושלמי, הגם שכבר שנים ארוכות התגורר עם אלינור באילניה (סג'רה) שבגליל התחתון, היה פיגורה אמנותית משכמה ומעלה ומותו הוא אבדה גדולה לאמנות הישראלית.

אני יודע: שמו אינו תדיר בשיח; ציוריו אינם מושאי תשוקתם של קנייני המכירות הפומביות; שום פריצת דרך היסטורית הוא לא פרץ. אבל, דדי בן-שאול היה צייר נפלא ואמן קרמיקה נהדר לא פחות, חיית אמנות אותנטית ואיכותית מאין כמותה, מלח הארץ, אבן מאבני המקום. ואישיות נדירה.

אז, בואו, אני אספר לכם עליו. תחילה, קצת ביוגרפיה בסיסית:

דדי, יוסף דוד שאולזון במקור, נולד בירושלים ב- 1932, בן למשפחה מסורתית, צאצא ליושבי צפת ואח של המשורר והעורך, משה בן-שאול, ושל פרופ' אבינועם בן-שאול. בסוף שנות ה- 40 שהה במשך שנתיים בכפר-גלעדי ועסק בחקלאות ובשמירה. לאחר שירותו הצבאי בנח"ל כחובש, למד ציור אצל הציירת והפסלת הירושלמית – טרודה חיים, ועבד כמטפל בחיות במכון הביולוגי ע"ש מרגולין בתל אביב. כיון שהתמחה בסמינר הקיבוצים בביולוגיה וזואולוגיה, החל עוסק בצפרות וצייר ציפורים לצרכי תיעוד ומחקר, אף פחלץ ציפורים לפרנסתו. לצד ציורי נוף ראשונים. במחצית הראשונה של שנות ה- 50 למד קרמיקה בירושלים אצל הדוויג גרוסמן, וזאת לאחר פרק לימודי פיסול אצל בעלה, רודי להמן. בין 1958-1955 עבד כשרטט ארכיאולוגי, תוך שליווה את חפירות בית-שערים, חצור ועוד. במקביל, לימד שנתיים ב"חוות הנוער הציוני" בירושלים. ב- 1958 הציג תערוכת-יחיד ראשונה בגלריה "ספראי" הירושלמית. ב- 1959 שהה בפירנצה וממנה הגיע לפאריז והתמחה ב"בוזאר" בליתוגרפיה. בפאריז דאז שהו אמנים ישראליים רבים, שעמם התרועע.

לאחר מספר תערוכות-יחיד בגלריות פאריזאיות, זכה דוד בן-שאול להציג ב- 1963 תערוכת יחיד בבית-הנכות הלאומי "בצלאל". עתה גם החל מלמד ב"בצלאל" טכניקות גראפיות והציג בתערוכות רבות בישראל. בין השאר, נמנה על מקימי "עשר +" והשתתף בשתיים מ"תערוכות הסתיו" ב"הלנה רובינשטיין", תל אביב. בשלהי שנות ה- 60, היה פעיל בייסוד קבוצת "משקוף" הירושלמית, שנודעה באקספרימנטאליות שלה ובשיתוף הפעולה עם משוררים. בין 1984-1982 היה פעיל בקבוצת "רדיוס" התל אביבית-ירושלמית. לצד הצגת תערוכות רבות, קבוצתיות ויחיד, רכש דוד בן-שאול מעמד של מאיסטר בתחום ההדפס האמנותי, כאשר שדה-פעילותו מתחלק בין מכבש הדפוס שבביתו, סדנת ההדפס ירושלים וסדנת ההדפס "ברסטון", עדיין בירושלים.

אני מבקש להרחיב מעט על ראשית דרכו המקצועית של דדי:

"1952 – הבחור בן העשרים מתחיל לצייר כמקצוע. תרגיל בפרנסה, לא יותר. הוא מגיע אל ספראי-האב, מגלריה 'ספראי' הירושלמית, ומציע לו אקוורלים 'כמו חרובי'. שמואל חרובי, אמן הנוף, הוא אז מהציירים הבולטים של הגלריה. לאחר דחיות רבות, נענה ספראי-האב, אך ממליץ לצייר הצעיר להתמחות בדיוקנאות טיפוסים: 'אשלם פי שניים תמורת טיפוסים'. בן-שאול יושב אפוא בשוק מחנה-יהודה ורושם בעיפרון את הטיפוסים העוברים והשבים. עתה, עם ביטחון עצמי מוגבר, הוא מגיע לחנות המזכרות 'מאריאן' שבכיכר-ציון, ובעלת החנות קונה אף היא מציוריו. הנה כי כן, הוא מוצג עתה הן ב'ספראי' והן ב'מריאן'. נושאיו מגוונים […] – הכול לפי מה שמזמין אצלו ספראי הזקן. כאן, בגלריה, יושב הצייר הצעיר ולומד אמנות מהי, בדרכו שלו, מתוך הסתכלות בציורים שמסביב. 'המורה האמיתי הראשון שלי מראייה היה חרובי, ורק אחר כך מרדכי לבנון, אבל פן, יעקב פינס, איזידור אשהיים וכו'. כאן הבסיס שלי. זה מה שהיה בירושלים.'

"באותה עת, ראשית שנות החמישים, נתון דוד בן-שאול להשפעת ה'כנענים', שהקסימו רבים מבני דורו. עם שאול אשבעל למד במכון הביולוגי. יונתן רטוש קוסם לו במיוחד והוא כותב שירים במקצבי שירתו של רטוש (לדוגמא: 'שובל, שָלמָה, או הר נחשף/ שבילי ערוצים העמיקו./ סרח-עודף לדם נשפך/ שובל הפצע שָני הוא"). […] אפשר, שכאן גם ראשית נטייתו לארכיאולוגיה. תחילת נטייה זו, שתשפיע רבות על יצירתו לעתיד לבוא, היא בייצור 'עתיקות': דוד בן-שאול מייצר לפרנסתו נרות-שמן, פסלוני עשתורת, לוחות של כתב-יתדות וכו'. בראותו כי טוב, הוא אף מקים חברה למוצרים ארכיאולוגיים. עתה הוא כותב, אפילו את שיריו האישיים ביותר, בכתב-יתדות. עם שאול אשבעל הוא מקים חברה ל'פרפרציה והתקנת שלדים'. הוא, אכן, מתקין שלדים.

"זו גם התקופה בה לומד בן-שאול פיסול אצל רודי להמן, בהמלצתו של ד"ר משה שפיצר, ומהר מאד הוא עובר (מועבר) ללמוד קדרות אצל הדוויג גרוסמן. […] יותר ויותר נופל דוד בן-שאול שבי בקסם תרבויות המזרח-התיכון הקדום. לימים, בסוף שנות החמישים, אף ישמש שוליה של הפסל ואיש הפסיפס, מרדכי גומפל […]. כך גם הופך דוד בן-שאול, שרטט החפירות בבית-שערים, חצור ועוד, למומחה ראשון במעלה לשרטוט צלמיות עצם ושנהב. לימים, יעבוד עם האמן מנשה קדישמן בחצור, במסגרת החפירות הארכיאולוגיות הנערכות בניהולו של יגאל ידין."[1] את תערוכתו הראשונה ב"ספראי", 1958 כאמור, יפתח פרופ' ידין.

בין 1979-1977, ראיתי מקרוב ב"בצלאל" את תפקודו הכריזמטי של דדי כראש מחלקה לאמנות, כאשר היה ממובילי המאבק ה"מהפכני" של הסטודנטים לשינויים בתוכנית הלימודים במחלקה ולשיתוף הסטודנטים בניסוח התוכנית. כולו אש ולהבה היה באותם ימים סוערים. לאורך 20 שנה התגורר דדי בשכונת אבו-טור, שאת נופי סביבותיה הרבה לייצג במדיומים ציוריים שונים ובסגנון הנע בין פוסט-אימפרסיוניזם לאקספרסיוניזם (לא מעט, ניכרת זיקה לשפתו של אוסקר קוקושקה). היה יוצא לשטח, לעמק קדרון, למורדות הר-ציון וכו', מרבה למקם עצמו באחד מבתי-הקברות הרבים שבאזור, או שנשא מבטו לכיוון בית-קברות כזה או אחר. לקראת סוף 1986 הייתה לי הזכות לכתוב "קטלוג רֶזונֶה" של הדפסיו, ערב תערוכה רטרוספקטיבית של ההדפסים בסדנת ההדפס ירושלים. "הדפסי מוות וחיים", קראתי לחוברת הקטלוגית (שהתקבלה על ידי האמן בהרמת גבה, אך בהשלמה עם פרשנות שלא הזדהה איתה), בה גם תמצאו פירוט מונוגרפי נרחב על חייו ויצירתו של האמן. לקראת כתיבת הקטלוג, הרביתי לשוחח עם דדי, אם בביתו – שעתה, כבר היה ממוקם ברובע היהודי בעיר העתיקה – ואם בביתי. הצרה הייתה, שמחמת נטייתו להחליף מקומות מגורים, נהג דדי לקרוע ולשרוף את היצירות המכבידות על המעבר. כך נעלמו סדרות שלמות של הדפסים. אך, לצד המאמץ להקיף את יצירתו של בן-שאול, חשפו השיחות מספר טראומות אישיות:

"…הילד יוסף דוד שאולזון, בנו של סוחר קמח, מתגורר בשכונת מקור-ברוך בירושלים. בגיל 11 הוא מחליט לצאת 'לבדו' אל החיים, עוזב את בית ספרו לעת צהריים, ובעודו משוטט באבו-גוש, הוא נלכד בידי כנופיית נערים ערביים המתעללת בו. 1943: ארבעה בריונים, בגלביות ושבריות בידם, מבקשים לחסל את הנער, הניצל וחוזר פצוע והמום לביתו. 'הסיפור הזה מלווה אותי כל החיים'. 1948: לאחר תקופת הכשרה בכפר-גלעדי, מגויס יוסף דוד בן-שאול בן השש-עשרה וחצי למלחמת השחרור. מכאן ואילך, יפעמו סיוטי המלחמה בעומק יצירתו."[2]

זכור לי אותו יום אחר-הצהריים, בו ישב דדי בחצר ביתי, אז במרכז ירושלים, ופרץ בבכי קורע לב. היה קשה לראות זאת: האיש החסון והגבוה, בעל הזקן והחזות הגברית ה"גזעית", "סלע בזלת", כפי שמגדירו ידיד משותף, מירר בבכי. היה זה כשסיפר על חווייתו ב"מלחמת ששת-הימים", כאשר שירת בחיל תותחנים, הפגיז את "ארמון הנציב", שאליו פלשו הלגיונרים הירדניים, ואחד מפגזיו – כך אמר – פגע בצנחן צעיר בשם יענקלה רוטבליט, שאיבד את רגלו. דדי לא סלח לעצמו, הגם שכמובן לא ידע דבר על הימצאותם של "כוחותינו" במרחב המופגז.

טראומות. לא לחינם, ציוריו והדפסיו מהשנים 1965-1963 מאוכלסים בדמויות חבושות מכף-רגל ועד ראש, כבתכריכים (דימוי שאליו יחזור דדי ב- 1986). ומנגד, הרבה ציורי נשים עירומות. מוות ומין. אך, יותר מכל, "נופי המוות 1985-1975", כפי שכיניתי אותם:

"עשרים שנה התגורר דוד בן-שאול באבו-טור. פחד אוחז בו, פחד בלתי ברור, שהמִדְבר עומד להשתנות, להיעלם. הטופוגרפיה כולה תשתנה, משהו בסגנון נבואות אחרית-הימים: 'ובא גיא הרים אצל…'. יש להנציח את הנוף, לקבע אותו, חש בן-שאול. הוא יורד אל גיא בן-הינום, מקום אפוקליפטי כשלעצמו, אל תחתיתו, ומתבונן מעלה, אם לכיוון הר-הבית או ימין-משה, או המצוקים וכו'. מה שיסודו בחרדה תת-הכרתית מתבטא עתה בתכני נוף ספציפיים, שבהם מתעכבת עין הצייר ודווקא אותם היא קולטת אל הבדים והניירות: בית-הקברות היווני-אורתודוכסי, בית-הקברות הקראי, בית-הקברות של הכוהנים (סמבורסקי) – כולם בתי-קברות המקיפים את בן-שאול אל מול ביתו – הם ומערות הקבורה העתיקות. מאז הנופים הראשונים, בפסטלים ובציורי השמן המדוללים מ- 1965-1964, חזרו הנופים הללו ביצירת בן-שאול, כאשר הם מגלים פה ושם את סימני בית-הקברות: חומת בית-העלמין, או מצבות וכו'."[3]

אחר-כך, נוצרו הדיוקנאות העצמיים הבלתי-נשכחים, שיככבו בתערוכת שלושה-העשורים שיציג דדי ב- 2012 בבית-האמנים בירושלים. בדיוקנאות המונומנטאליים הללו הוטמעה וירטואוזיות של מכחול עם איכות קלאסית שבמסורת הדיוקנאות העצמיים של ה- Great Masters .ולאחר כל אלה, הנופים החיוניים, לוהטי הצבע והדינאמיקה הפנימית, שנוצרו באילניה.

                               *

פעם אחת בלבד, לפני שנים, ביקרתי את דדי ואת אלינור באילניה. הראה לי אקוורלים נהדרים של נופי המקום. מכחולו חגג צבעוניות פרטית צוהלת ותנועה תזזיתית. באותה עת, כבר איבד ראייה בעין אחת בעקבות הכנת יין עם חומר רעיל, ואפשר שראה גוונים שלא מן העולם. אך, עדיין היה דדי הצוק, הבזלת, כאחד מסלעי הגליל. ועכשיו, כלומר בעוד כשעה מזמן כתיבת שורות אלו, ייטמן דדי בבית-הקברות באילניה. מתאים לו, ליד התבור, קרוב לכפר דבורייה, כי מן הארץ בא ואל הארץ שב.

[1]  גדעון עפרת, "דוד בן-שאול: הדפסי מוות וחיים", סדנת ההדפס ירושלים, 1986, עמ' 14.

.

[2] שם, שם.

[3] שם, עמ' 54.