למי התכוון אופק בדיוק?

                          

 

את הסוד הזה של אברם אופק שמרתי במשך עשרות שנים מתוך נאמנות להבטחתי לו שלא לגלות. זמן לא רב קודם מותו הוא לחש לי את שם האיש, ועתה – לרגל התערוכה במוזיאון תל אביב, אני חש, שחובי לזיכרון התרבותי הישראלי – ולו גם לסערותיו בכוסית מים דלוחים – גובר על ההבטחה ההיא.

 

ובכן, אנחנו ניצבים בשער אוניברסיטת חיפה מול הקיר השמאלי, אחד משני הקירות הארוכים (כ- 30 מ' כל אחד) המרכיבים את ציורי הקיר – "ישראל: חלום ושברו". אנחנו חוזרים לשנים 1988-1985, התקופה בה כבר היה אברהם אופק פרופסור בחוג לאמנות-יצירה באוניברסיטת חיפה, אך מקדיש את רוב זמנו להכנת וליצירת האפוס הציורי הגדול שלו, צוואתו הרוחנית.

 

במרכז הקיר השמאלי אנו צופים בהר, המורכב כולו מדמויות אנושיות עם דגש על פרצופיהן, כולן רשומות בשחור-לבן. הדמויות מיוצגות בקריקטוריות, רובן מקיאות, והן מלוות במילים בלטינית. בראש ההר ניצבת דמות (בעצם, יותר צללית של בובה דחלילית) המניפה זרועותיה לצדדים, ספק בתפילה. מאחוריה, פרה אדומה גדולה שענפים קשורים לגופה – גרסה מצוירת לפסל בד-משי אדום, מרופד וכפות בענפים. את הפסל הזה תראו מוצג בתערוכה במוזיאון תל אביב. אפרה של פרה אדומה שנשרפה, אנחנו זוכרים מהכתוב בספר "במדבר" (פרשת פרה), בכוחו לטהר שבט מחטאיו. אם כן, הדמות שבפסגה נושאת זרועות בתפילה לטיהור השבט. טיהורנו. ואנו, המקיאים, חולים מאד.

 

זהו "הר המחלות". אני מצטט מתוך ספרי האחרון על א.אופק:

"'הר המחלות' […] ערימת תחלואיה של החברה הישראלית, כפי שראה אותן אופק במחצית שנות השמונים. […] כשהוא מושפע מציורי הקיר של דייגו ריברה, המכסיקני, עיצב אופק ערימה של דמויות גרוטסקיות, מקיאות, חלקן גדועות ראש, כאשר לכל אחת ואחת מוצמדת מילה לטינית המציינת מחלה: קמצנות, חקיינות, נקמנות, צביעות, פחד, אכזריות, נפיחות, התהדרות, ייאוש, ועוד. דמות מרכזית בערימה שראשה בוקע מטלוויזיה המקרינה את דמותה, מייצגת משורר ישראלי נודע, שאופק לא נמנה על אוהדיו. גל החולים הוא גל פסולת, שנמצא בו גם מכונית, בלוק-בניין (וטלוויזיה, כאמור) – מושאי החמדנות החומרית הישראלית החדשה. 'ערימת זבל', כתב אופק בשולי מתווה לציור והוסיף: 'הראוותנות מסכנת את המפעל הציוני'."[1]

 

מה מקור ה"מחלות", שאותן ציין אופק בקטע הציור הנדון? המקור הוא ספרו הנודע של סזארה ריפָּה מ- 1645, "איקונולוגיה", ספר בו עיצב המחבר דימויים אלגוריים לשורה ארוכה של מידות טובות ומידות רעות, ואשר השפעתו הרבה נודעה בציורי הבארוק האירופאי, למשל בציורו של יאן ורמיר, ההולנדי. מכאן אימץ אופק את שמות החטאים החברתיים (לעתים, עם שגיאות כתיב קלות): invidia – קנאה, ipocrisis-צביעות, imitatio – חקיינות, avaritia – קמצנות, timoa – פחד, desperatio – ייאוש, crudelitas – אכזריות, vindicta – נקמנות, ועוד.

 

עוד יצוין: בשנת 1306 צייר ג'וטו בכנסיית סקרובני שבפדואה את "שבעת החטאים". הציורים – פרסקאות – מייצגים שבע נישות, המכילות כל אחת מעין פסל-אבן המייצג חטא. ציורי שבעת החטאים עונים לשבעה ציורי המידות הטובות, שצוירו בצד האחר של הכנסייה. החטאים: ייאוש, קנאה, בוגדנות, אי-צדק, זעם, אי-עקביות, טיפשות. מקור החטאים הוא, כמובן, במסורות הנצרות. אופק אימץ ל"הר-המחלות" שלו רק חלק מהחטאים הנוצריים והוסיף אחרים (כעשרה במספר). ויודגש: מהעיצוב האלגורי של ג'וטו (ושל ציירים נוספים שציירו את החטאים, הירונימוס בוש ביניהם) – התעלם אופק כליל.

 

מילים לטיניות נוספות, דוגמת calamitas sola (אסון לבדו), או peccatum (חטא), או mors omnes reddit (זה גורם למותו), משובצות אף הן בערימת המחלות הישראליות, התל דמוי "חירייה". אך, העין נמשכת לדיוקן הממוקם ממש במרכז ההר, אשר עיצובו מרמז לנו על מקור ריאליסטי (להבדיל מהראשים הגרוטסקיים-קריקטוריים האחרים). הדיוקן – ראש גבר בעל בלורית וזקנקן – מייצג את… נתן זך, מי ששימש באותה עת פרופסור לספרות עברית באוניברסיטת חיפה, משמע קולגה של אברהם אופק.

 

אופק ייצג את זך כפרוטומה (פסל-ראש) שבסיסה טלוויזיה. בבלוריתו של המשורר רשם אופק – pompa paupertatis (בציורו, השמיט אופק את ה- r של המילה השנייה), ביטוי שמשמעותו – צניעות מזויפת, ואשר אף הוא לקוח מ"איקונולוגיה" של ריפה. זאת ועוד: על תיבת הטלוויזיה, בה נראה נ.זך פעם נוספת, רשם אופק: non nisi grandia canto. שוב, המקור הוא ספרו של ריפה, בו מיוצגת השירה כמלכה יושבת על כס, שמלתה כוכבי השמים, זר המשוררים לראשה, שרביט בידה האחת, גוויל-נייר באחרת, ומשמאלה מלאך-פוטי אוחז חצוצרה שעליה תלוי "דגל" עם הכתובת non nisi grandia canto – "אני שרה רק דברים גדולים". למותר לציין, שאופק אירוני.

 

בין אברהם אופק לבין נתן זך של ימיהם באוניברסיטת חיפה לא שררה אהבה. מבלי להיכנס לפרטים קטנוניים, נסתפק באמירה, שזך לא נמנה על מעריצי אופק, וסביר שלא התלהב מהמינוי שקיבל מפרופ' אברהם קמפף, ראש המחלקה לאמנות, לפאר את הכניסה לאוניברסיטה בציורי הקיר. אופק היה אמן לוחם, ובתור שכזה, הוא לא טמן ידיו בצלחת והשיב מלחמה שערה, בהנציחו בציורי הקיר את המשורר כפיגורה נפוחה מחשיבות עצמית.

 

אגב, אופק היה קרוב אצל השירה בכלל ושירה ישראלית בפרט. את ציורי הקיר "ישראל: חלום ושברו" הוא פתח בציטוט משיר של ידידו הקרוב, ישראל פנקס.

 

 

 

[1] גדעון עפרת, "אברהם אופק: הבית והמשכן", ירושלים, 2016, אמ' 350-349.