מה נחלתי מאברהם אופק?

                       מה נחלתי מאברהם אופק?

 

הדברים נכתבים שעות ספורות קודם פתיחת תערוכתו הגדולה של אברהם אופק במוזיאון תל אביב. עשרות שנים חיכינו (בעצם, מאז תערוכת 1985 בעין-חרוד, "בית" קראנו לה) – אנו, אוהבי אברם ומוקירי יצירתו – חיכינו וחיכינו לתערוכה מוזיאלית מקפת, כזו שתעשה סוף-סוף צדק היסטורי לעומק ולהיקף יוצאי הדופן של עבודת חיים רב-מדיומית מסוג עבודתו של אופק. אישית, שלושה ספרים זכיתי לכתוב על אמנותו, גם מספר קטלוגים, אף אצרתי שתי תערוכות שלו, ואם מיאנתי לאצור את תערוכתו הנוכחית, היה זה אך ורק משום השפע שנאגר בי ואשר לא ידעתי כיצד לאלפו ולהכילו בתערוכה. אני תקווה וביטחון, שגליה בר-אור הצליחה. מי אם לא היא.

 

אין יום שחולף, מאז נפטר בינואר 1990, שאיני נזכר באברהם אופק. את המשפט הזה תוכלו לשמוע מלא-מעט אנשים שהיו בקשר איתו ואשר נשמתם נוגעה בנשמתו. כאשר אני מעלה את השם "אברהם אופק", בהרצאה או בשיחה, תמיד אני מוסיף – "מורי ורבי". כי לא מעט מזהותי הרוחנית-תרבותית אני חייב למורשה שנחלתי מ- 15 השנים, 1990-1975, בהן זכיתי להסתופף בצל אישיותו ויצירתו.

 

מה נחלתי מאברהם אופק? קודם כל את הכרת ערכו של אמן הנושא בית על גבו. בית זה רחם, זה מרחב בטוח. בית זה ילדוּת, זה נופים מוקדמים, זה אבא ואמא ודודים, זה געגועים, זה עצב מתוק על קסם ראשוני שפג, ובמקרה אופק – זהו גם עצב מתוק על בדידותו ושתיקתו של ילד בחברת קשישי משפחתו. "תוגת סופיה", קרא לזה אברם.

 

ועוד נחלתי מאברם את הערגה האינסופית לבית נעדר. בית נעדר אומר תחושת גלות, מחד גיסא, וכמיהה ל"מקום" (למ"ד מנוקדת בשוָא או בפָתח – לבחירתכם). בית נעדר, במקרה אופק, אומר מאמץ קיומי ואמנותי לאישור משפחתיות, פיצוי על גורלו של תינוק שנמסר לאימוץ עם היוולדו ולא הכיר, לא את הוריו הביולוגיים, שנפטרו, ולא את שני אחיו (את אלה יפגוש רק מאוחר). בית נעדר אומר תשוקה אינסופית להקמת בית ולזיקה בלתי אמצעית לְמקום.

 

מקום: העורבים בשכונת בקעה; בתים ערביים על מורדות ואדי-ערה; סירות נטושות על חוף בסמוך לעין-המפרץ; בית-קברות ביפו; רחוב בעכו; עננים מעל הר-ציון… וכן, מקום הוא כנסייה במרכז סופיה, כמו גם חורש על שיפולי הר ויטושה הסמוך. כי מקום הוא מקור מים חיים (כן, כתבתי "מקור"), מקום הוא השראה לכל מי שהינו רב-קשב, רב-משושים, לכל מי שמשגר לכל עבר ענפי-אוויר יונקים. ואברם היה חיית מקום, אברם יצא תמיד מהמקום החושני, גופני, חומרי, קונקרטי – אדמה, בית, הר, שבילים – על מנת להגיע אל המעל-ומעבר-למקום.

 

ובה בעת, התשוקה – וטרם פגשתי באמן שיקד תשוקה כאברהם אופק – התשוקה לתרגום הקונקרטי למופשט, כלומר למטאפיזי. כי, ככל ששמר אמונים לפיגורטיבי ולארצי, אופק היה אמן רוחני מאין כמותו. ולכן, דימויי העולם היו בעבורו סמלים, אותות, קודים מסתוריים, מסרים צפונים: השממית, העורב, העקיבות, הכוכב – – – כולם אישרו בעבורו תקשורת חושנית-מיסטית עם היש האינטימי ועם היש המטאפיזי. הנה כי כן, אברהם אופק היה אמן אמוני, עוד בטרם התקרב ליהדות: כיון שראה את האדם ואת העולם ואת מה שביניהם ככתב סודי.

 

וכל זה מבלי לאבד טיפה מהתשוקה הגופנית הבסיסית – זו שקטביה הם ארוס ותנטוס. דימויי האישה, ההזדווגות, הפריון, אפילו הזרע הגודש את הרישומים ההירוגליפיים מתחילת שנות ה- 80 – כל אלה ועוד הדהדו את השקיקה היצרית שהפרתה את היצירה של אברהם אופק. וכעוצמת היצר, יצר החיים, היצר לחיים – כן עוצמת המוות, נוכחותו הגוברת – בגוף-חייו ובגוף-אמנותו – שהעלתה את יצירת אופק למדרגה טראגית נדירה באמנות הישראלית. כן, את האידיאה של האמנות כראי אמיץ למצבו של האדם, האמנות כווידוי וכיומן-נשמה – גם את זה נחלתי מאופק. מנֵיה ובֵיה, היושרה האמנותית: ההתעקשות על דרכו, גם כשזו בוזתה והודרה – האמן כאיש רוח המגויס כל חייו למלחמת-תרבות, שהסיכויים לנצח בה אפסיים. כן, גם את המופת הזה חקק אברם על לוחותיו, שם בהר סיני שלי.

 

ומי אם לא אברהם אופק הזיז בעבורי את הסלע הגדול שחסם את פי המערה, מערת האוצר, הקרויה – "ארון הספרים היהודי". המכמנים שגילה מאז 1975 באגדה ובמדרש ואשר עליהם בנה את כנסיית הפרק ה"יהודי" של יצירתו – המכמנים האלה היו לי לתמרור-דרכים גם כמי שכותב על אמנות. ברית הישראליות והיהדות, ברית תרבותית שאינה עוברת בהכרח דרך קיום מצוות ומסמני אמונה למיניהם – הברית הזו הייתה לי לאבן-דרך שהיא גם אבן-הפילוסוף. לדאבוני, הדרך הזו שובשה במקומותינו בדין מהמורות של אופנות "יהודיות" ולאומנות דתית. ודומה, שהאמנות הישראלית הותירה את "ארון הספרים היהודי" בבחינת "סטוץ" חד-פעמי, שנזנח למחרת.

 

והנה תמצית ההנחלה ה"אופֶקית", אולי הנעלה במורשת יצירתו: האהבה לאדם, כל אדם, האדם הפשוט, האדם באשר הוא אדם. כי אנושיות היא אנרגיה הפורצת כוולקן מכל מילימטר בעבודותיו של אברם, גם כשייצג בני אדם בגרוטסקה-לכאורה; פנים מאירות וחיבוק חם – אלה קרנו קרינה אינסופית מאברם כאדם וכיוצר. וגם אם, אישית, כשלתי אולי בנושא זה, כלומר – גם אם נגזר עלי להטיל ספק בכושרי לאהוב את האדם באשר הוא אדם, אני מכיר בעליונות המוסרית של המסר, שלא לומר בחשיבות ערכו האמנותי. וגם את זה אני חייב (גם) לאברם.

 

התדעו מאין נחלתי את שירי? מאברהם אופק.

 

ועכשיו – לתערוכה.