קטגוריות
ציור עכשווי בישראל

רוץ בן-סוסי, אבל לאן?

                         רוץ בן-סוסי, אבל לאן?

 

משום-מה, ועל-לא-עוול-בכפי, איני אהוד על סוסים. הנה כי כן, מעט ניסיוני ההיסטורי עם סוסים רע ומר: האחד, בגני-התערוכה בתל אביב, בלע את עניבתי עד כי כמעט שנחנקתי; השני, היה זה במעיין-חרוד, פרץ בשעטה מבלי שנתבקש ומיאן לעצור עד כי נשמתי כמעט ופרחה לה; השלישי, בחווה ביוסטון, טקסס, החל דוהר כאחוז-אמוק, חלף בסערה בתוך סבך שקרע אותי לגזרים וסופו שהואיל לבלום – על דעת עצמו – בלב בצה טובענית. עד כאן הסוסים שבחיי.

 

*

אף על פי כן, אין בלבי על סוסים. עובדה: בלונדון, 2012, הזלתי דמעות שליש בהצגת "סוס-מלחמה", אף שהסוס לא היה אלא בובה בגודל טבעי המופעלת בידי שחקנים.

 

*

כלום עסקינן בתסמין יהודי? ראו מה דלה האורווה היהודית: שמץ איורי "סוס ורוכבו רמה בים", מעט איורי "ככה ייעשה לאיש אשר המלך…"; קומץ איורי סוס-העגלה של טוביה החולב; פה ושם ציורים נדירים של סוסים בציור היהודי (פליקס נוסבאום, "סוס על שפת-הים"; בלה קדר, "סוס ודמות עירומה"). ואם כבר פלשו אי אלה סוסים לציור הישראלי (בצילום: שמחה שירמן, למשל; או, ינאי טויסטר), הם נותרו שוליים מאד: סוסי הפנטזיה הכחולים והאדומים הדוהרים בשמים בציורי ראובן רובין; סוס מת בעיירה – ציור של משה מוקדי המוקדם (מעין הד ל"סוסתי" של מנדלי מוכר ספרים); ערבי על סוס בציור של גוטמן; סוס זקן וחולני בפסלי מנשה קדישמן; סוס ברונזה קטן (מלחך עשב) של לוצ'נסקי; אלכסנדר זייד על סוס – פסלו של דוד פולוס בבית-שערים; סוס ורוכבו עשויים מגללי-סוסים, פסל שיצר זוהר גוטסמן ב- 2015; לא הרבה יותר. נאמר כך: סוסים הם לא כוס-התה של האמנות היהודית והישראלית. או, במילים אחרות: אף לא אמן ישראלי אחד ייתן חצי מלכותו תמורת סוס.

 

*

ז'אן-לואי תיאודור ז'ריקו מת על סוסים. הוא היה בן 33 בלבד שעה שנפל מסוס ומת. זה אירע ב- 1824. עד אז, הספיק ז'ריקו לשוב ולהוכיח את אהבתו העזה לסוסים: סוס אפור מנומר, סוס לבן מבוהל מפני ברק, המרוץ באֶפְּסוׄם, קצינים וחצוצרנים דוהרים בגאון על סוסים, תקריבים של ראשי סוסים, סוס מותקף בידי אריה – אלה ורבים נוספים צוירו בידי ז'ריקו בין 1824-1812.

 

בצרפת, היה זה ז'ריקו שהפליא בסוסים. באנגליה, היה זה הצייר ג'ורג' סטאבס, מי שזכה לחיות 82 שנים (1806-1724) ולכן גם מספר סוסיו עולה על זה של הצייר הצרפתי. סוסי סטאבס, ברובם, פחות סוערים מאלה של ז'ריקו. אבל, כשהוא מגיע לנושא הרומנטי האהוד של אריה התוקף סוס (ראו גם דלקרואה) – פורצת הסערה מבדיו, הז'ריקו קופץ לו.

 

*

סוסים מיתולוגיים בישראל? פגאסוס מכונף? אל-בוראק מעופף? סוס טרויאני? איפה!! הייתה לנו, פעם, "עגלה עם סוסה בשדה תרוץ…", וגם אז הסתפקנו במראה הסוס הישיש המושך ברחובנו עגלת "אלטע-זאכען"… מה שלא מנע מאיתנו לזמר באהדה על "אז ליפא העגלון אומר ש…". ואם כבר היה לנו סוס בשירה, היה זה סוס-עץ העונה לשם מיכאל. לא, אין סיכוי שראש-הממשלה שלנו ימנה סוס לקבינט, כמעשה קליגולה (מה שאינו פוטר חלק ממשלתנו מביזאריות גרוטסקית).

 

*

וכי מדוע שתרבותנו תאשר סוסים?! שהרי, תרבות רכיבה אינה שגורה במחוזותינו. מרוצי היפודרומים? הימורי סוסים? אפילו חיל-פרשים לא היה לנו, למעט אותם שוטרים על סוסים שמפזרים הפגנות באלימות. גם אין לנו את המסורת הרומית-רנסנסית של הנצחת מנהיגים על סוס, חוץ ממאיר דיזנגוף, שהוא וסוסתו האהובה מפוסלים בשדרות רוטשילד מול בית-דיזנגוף. וכן, לא שכחנו, אברהם שפירא, זקן השומרים, רוכב על סוס בראש העדלאידע. ואם כל זה אינו מספיק לכם, הרי שיש לנו סוס אחד שנכנס לבר…

 

*

"חיל פרשים אנו/ אף על פי שאין סוסים לנו…"

 

*

ציורי סוסים הופיעו כבר לפני 30,000 שנה על קירות המערה הפרה-היסטורית בלאסקו שבצרפת. מכאן ואילך, לאורך תולדות האמנות, סוסים הפכו כמעט לז'אנר בפני עצמו בציור ובפיסול: דה-וינצ'י, אוצ'לו, רובנס, אדגר דגא, מרינו מריני, הסוסים הכחולים של פרנץ מארק… מי לא. וראו האנתולוגיה – "הסוס: מציורי המערה ועד לאמנות המודרנית" (2010, מחברים: ז'אן-לואי גורו, מישל וורונוף ואנרי-פול פרנקפור). אנחנו רושמים לפנינו: רוב הסוסים בתולדות האמנות הם סוסים הרואיים.

 

*

משהו מהסוס ההרואי חדר לאמנות הישראלית בעקבות סוסו של פיקאסו ב"גרניקה" (1937). הסוס בציורו של פיקאסו – סמל לבריגאדות הספרדיות האנטי-פאשיסטיות? סמל גבריות? ביטוי לסבל החפים מפשע? לנו, היה זה צבי גלי שאימץ ב- 1949 את הסוס של פיקאסו ל"קוממיות" – ציור-אנדרטה (שמן על בד, אוסף מוזיאון פתח-תקווה) ללוחמים ולנופלים במלחמת העצמאות.

 

*

ככלל, הציביליזציה זיהתה את הסוס עם גברים – לוחמים, מנהיגים, בני אצולה. סוס ואישה? הגם שב"שיר-השירים" נמשלה האישה ל"סוסתי ברכבי פרעה", ולמרות שרכיבה נשית על סוסים אינה נדירה (לא מעט מנשות החברה הגבוהה הנציחו עצמן כשהן רכובות לתפארה על גב-סוס), סוסים נותרו בני-בריתם של זכרים, בעיקר.

 

*

עכשיו, באה תמר גטר, בתערוכת "הליוטרופיון" במשכן לאמנות בעין-חרוד, ועושה אהבה אמנותית וירטואוזית עם סוסים, סוסים המתפלשים על גבם, מגלגלים עצמם על הקרקע להרפיה, מפרכסים ומתחככים להנאתם. עשרות רבות של רישומים קטנים, תלויי-צילום, עוברים, מאוחר יותר, עיבוד קומפוזיציוני במחשב בדרכם אל הציור המונומנטאלי. ולכל אורך הדרך, חדוות הסוס כחדוות הציירת. תמר גטר:

"הגלגול הוא תענוג גדול מאד עבור הסוס. הוא משליך את עצמו על הקרקע, מתהפך על הגב מצד לצד, מפליץ ונוחר, לעתים גם מפריש במהלכו הקצרצר, שהוא תערובת משונה של בזק ועצלתיים, קלילות וכובד בה בעת. עבור הבהמות המבויתות והמסורסות שעליהן הסתכלתי זהו גם רגע חופש של החיה לעצמה…"

 

*

אמנות חושנית, "מחוץ לפרמטרים המוכרים של התייחסות לאקטואליה ולשאלות של חברה וזהות תרבותית. […] מצאתי עצמי תמיד מלאת חשדות או משועממת מול יצירות הממלאות ציפיות 'אתיות' במובן השגור…". אמנות האומרת "הן" לטבע ומפנה גבה לסוגיות של אתוס חברתי. בין המשכן לאמנות בעין-חרוד לבין ביתן הלנה רובינשטיין בתל אביב (תערוכת "בעיות השעה") עובר קו אחד של הימנעות אמנותית מ"התגייסות" , תוך העדפת האסתטי על האתי. האמנות הישראלית 2018 מיישרת קו אסתטיציסטי צרוף עם השתיקה. ומסביב, יהום הסער.

 

 

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s